בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המדריך למהפכה הצרפתית

מה הקשר בין נאורות למהפכה? ספרו המצויין של עמוס הופמן חוזר למאה ה–18 
כדי לברר מושגים שהמאה ה–21 עדיין משתמשת בהם

12תגובות

מהפכה של הרוח: נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה–18

עמוס הופמן. הוצאת רסלינג, 432 עמ',
99 שקלים

בחוצות הארץ ובתקשורת נודע עד לא מזמן הקמפיין (אוי, המלה הזו) החדש של "הליכוד ביתנו": ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה. זו האחדות המוכרת בין המנהיג לבין המדינה, שנדמה היה שעברה מן העולם עם המהפכה הצרפתית, או הקטסטרופה הפאשיסטית: המדינה זה אני, וכמובן, אני זה המדינה. בספרו המצוין "מהפכה של הרוח: נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה–18", חוזר פרופ' עמוס הופמן לתקופה המזוהה עם האחדות הזאת: האבסולוטיזם האירופי, שמלך, תרתי משמע, במאות ה–17 וה–18. זו התקופה שרצון הריבון היה רצון האל, ורצונו היה רצון העם. רצון זה, בסייעתא דשמיא, מעוגן בדת, ופירושו צדק. זו האחדות שכל פאשיסט היה קונה. או כפי שניסח זאת יפה ראש ממשלתנו: תנו לי את הכוח, ואראה לכם שינוי גם במנהל מקרקעי ישראל ובמשרד השיכון. תנו לי עוד כוח ואפזר צדק. הפאה המפודרת נפלה בגיליוטינה, אבל מיתרי הקול שרים אותו פזמון.

REUTERS

המהפכה הצרפתית היא אחד האירועים הנחקרים ביותר בהיסטוריה. גם שורשיה האינטלקטואליים, בתפישת העולם המוכרת בשם "נאורות", הם חומרי יסוד בפילוסופיה, בהיסטוריה של הרעיונות ובהיסטוריה הכללית. לכן מפתיע היה לגלות ש"בעברית אין אף ספר שמטפל באופן שיטתי ועדכני בנאורות ובקשר בינה לבין המהפכה הצרפתית", כפי שכותב הופמן בספרו. נכון, הכתבים המרכזיים של הוגי הנאורות תורגמו, ופורסמו מעט קובצי מאמרים בנושא. כמה ספרי מחקר בעברית, בעיקר באסכולה המרקסיסטית, נדרשו לרגע המכונן ההוא, אלא שמאז צאתם לאור עברו למעלה מ–50 שנה, שבהן נתגלו מקורות חדשים, נתגבשו שיטות מחקר חדשות, והשפה והשיח השתנו ללא הכר.

כשלעצמה, זו סיבה מספיק טובה לספר חדש בנושא. אבל הספר של הופמן אינו עוד ספר הסוקר את התקופה הזו, והגישה והטענות שהוא מציג אינן ניואנס של מומחה בתחום. זה ספר שמקבל עליו שתי משימות גדולות ועושה זאת באופן מקיף, מעמיק, ועם זאת נעים לקריאה: הראשונה היא "לנסות לתת תשובה לשאלה 'הנאורות מהי?'", והמשימה השנייה, אולי המרכזית, היא להפריד בין השניים שהפכו ל"צמד בלתי נפרד" עד כדי כך ש"הנאורות נחשבת למהפכנית ואילו המהפכה נתפשת כמימוש 'המפעל' או 'הפרויקט' של הנאורות". במקום יחסי הסיבה והתוצאה הפשטניים, הוא מציב את הזיקה בין השניים באור מורכב, הדורש ביאור של "קשריה המורכבים של הנאורות עם המהפכה הצרפתית".

עוד לפני שהופמן נדרש לשתי שאלות כבדות משקל אלו, הוא מקדים את אחת ההקדמות המתודולוגיות וההיסטוריוגרפיות היעילות ביותר שקראתי. אינני היסטוריון, וגם כחוקר תרבות ההתמחות שלי מתחילה כמאה שנה אחרי התקופה שהספר מתמקד בה. עם זאת, אחרי 60 עמודי הקדמה ומבוא, תמונת המצב בנוגע לגישות, לשיטות ולפרשנויות השונות על נאורות ומהפכה נהירות מאוד. האופן שהופמן מציג אותן (ומספק ביבליוגרפיה בסיסית לכל אסכולה - מרקסיסטית, חברתית, פוליטית, אינטלקטואלית) מזמין קריאות נוספות, איש איש וטעמו. הדיון בנאורות אינו מתיימר לתת מצגת כוללת לשלל הסוגיות והעמדות שנקטו ההוגים השונים. הופמן מתמקד בבחינת האפשרות שתפישות העולם הספציפיות שלהם (גברים כולם) היו תשתית אינטלקטואלית ו/או אידיאולוגית לעשייה פוליטית. "באמצעות התפישות הרדיקליות של רוסו ודידרו אפשר לראות כיצד השיח הפוליטי של הנאורות מאמץ מושגים קיימים (רצון כללי, מצב טבעי, חוק טבעי ועוד) אך נותן להם משמעות חדשה, שלמעשה הופכת אותם על פיהם". את הרעיונות החדשים הללו הם הפיצו בעזרת כתבי עת, וגם באמצעות האנציקלופדיה והסלונים.

עם זאת, הופמן, שמתמחה במאה ה–18 ובספרות הפוליטית־הפילוסופית שלה, מדגיש שהמלה "מהפכה" היא ציפור נדירה בכתבי הוגי הדעות של הנאורות. גם בפעמים הספורות שהיא מוזכרת אין הכוונה למהפכה מהסוג שהתרחשה בפועל בצרפת. נדרש הרבה יותר מאשר מלים כדי להניע את המהלך ההיסטורי שבסופו של דבר מוטט סדר פוליטי־חברתי בן 700 שנה. המלך עצמו עשה לא מעט טעויות, ובראשן התנכרות הולכת וגוברת לשתי הקבוצות שהיו בסיס השליטה ומעטפת ההגנה שלו - הכנסייה והאצולה.

"היה פער גדול מאוד בין ההגות האבסולוטית בדבר מלוכה בחסד האל שתכליתה שמירה על האמונה וחלוקת צדק, לבין המציאות היומיומית של ניהול מדינה מורכבת, שבה רצונות מנוגדים מתנגשים ברצונו הכללי של המלך". הופמן מציג תמונה מורכבת של פלגים בכנסייה, וקבוצות שונות ב"מעמד השלישי" - כל מי שאינו בן אצולה או כמורה, כלומר למעלה מ–95 אחוזים מאוכלוסיית צרפת - ובהן הבורגנות שהלכה וגדלה הן מספרית והן כלכלית, האיכרים, ובתחתית, הנוודים ומחוסרי הבית. הוא מתאר גם את חוסר שביעות הרצון של האצולה, שחשה מנותקת מהפוליטיקה ומההכרעות שרוכזו יותר ויותר בוורסאי.

הנאורות והמהפכה, מזכיר לנו הופמן באחרית הדבר, קיבלו קיתונות של ביקורות הן מצד הכוחות השמרניים והן מצד הוגי דעות, היסטוריונים ופוליטיקאים מהשמאל. המפורסמת שבהן היא ביקורתם של אדורנו והורקהיימר, שלמרות העמדות של הנאורות והמעשה של המהפכה, ואולי בעטיים, "האנושות לא התקדמה לקראת חירות אלא להפך - היא דווקא מתרחקת ו"שוקעת בסוג חדש של ברבריות". ואף על פי כן, הנאורות היא זו שאיפשרה בכלל ביקורת, ביקורתיות, פלורליזם, שינוי, התקדמות והתמודדות מתמדת עם שאלות של צדק והוגנות. אלא שתעמולת הבחירות ותוצאותיהן מוכיחות שיותר אזרחים מבכרים ומתגעגעים לאחדות האבסולוטית של הממלכה והמלך, ופחות רוצים בשינוי אמיתי, ובוודאי לא במהפכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו