בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שחשף את הצביעות והאדישות הצרפתית

כשכוחות צרפתיים נלחמים במאלי, הגיע הזמן לקרוא בעברית רשימות מאפריקה מלפני 80 שנה מאת אלבר לונדר, שזעזעו את הצרפתים

15תגובות

ארץ ההובנֶה

אלבר לונדר. תירגם מצרפתית: ראובן מירן. הוצאת נהר, 211 עמ', 92 שקלים

מה מעניין בספר שנכתב לפני יותר מ–80 שנה על הקולוניאליזם הצרפתי באפריקה השחורה? האם כדאי לקרוא ברשימות האלה רק כדי שנוכל לומר שהנה, גם הצרפתים היו ועודם כובשים, ושיעזבו אותנו במנוחה? הספר "ארץ ההובנֶה", שמתפרסם בעברית בעיתוי אקטואלי - בימים שהצבא הצרפתי נלחם במיליציות המורדים המוסלמיות במאלי, בשליחותו של פרנסואה הולנד, הנשיא הסוציאליסט הטרי של צרפת - נועד בראש וראשונה להתריע על אדישותו של האזרח, כל אזרח. "הבורות נסלחת", כותב העיתונאי הצרפתי אלבר לונדר, "האדישות לא".

בידיעה יש משהו שמעורר פלצות, והאדישות היא באמת עניין שקשה לכמת אותו. האם מספיק שאצביע למפלגה הנכונה? ואולי אני צריך גם לצאת להפגנות? לונדר טען בתוקף כי העיתונאי "הוא לא נער מקהלה, ותפקידו אינו לצעוד בראש התהלוכות כשידו טמונה בסלסילת עלי כותרת של ורדים". המקצוע שלו "לא נועד לענג איש ואף לא לגרום עוול לאף אחד, אלא לנעוץ את העט בפצע". כלומר, האזרח צריך להיות בלתי אדיש, והעיתונאי צריך להיות מגויס. אז איך מתבטא המצב של חוסר אדישות? אולי זאת פשוט הגישה שלפיה אינני צריך להיות חרד מהמעשים המכוונים נגדי, אלא בדיוק להפך: מאלה הנעשים בשמי. דליה רביקוביץ כתבה בהקשר של מלחמת לבנון: "כל הצרה הזאת, עלי ועל ראשי".

"ארץ ההובנה", שפורסם בצרפת ב–1929, נכתב בעקבות מסעו של לונדר למושבות הצרפתיות באפריקה המערבית והמשוונית. בעקבות פרסום רשימות אלה קומם עליו רבים, ובראשם ראשי המינהל האזרחי הצרפתי ואנשי הממשל. הוא הושמץ והוכפש ואף הוגשה נגדו תביעת דיבה. לונדר אכן לא היסס לנעוץ את עטו בפצע, כמעט בכל רקמה רכה או מדממת על פני כדור הארץ: הוא תיאר את מצוקותיהם של חיילי צרפת בחפירות בזמן מלחמת העולם הראשונה, נסע לסוריה וללבנון ושלח משם דיווחים על המנדט הצרפתי, הגיע בדרך לא דרך לרוסיה כדי לסקר את המהפכה של 1917 ואת ראשיתו של המשטר הבולשביקי, תיאר את מושבות העונשין בגינאה הצרפתית, את התנועות לשחרורה של הודו מידי הבריטים ואת מחנות העונשין הצרפתיים באלג'יריה, ועוד. בתוך כך, בעקבות תחקיר שערך על הקהילות היהודיות במזרח אירופה, נסע לונדר ב–1929 לפלשתינה־א”י, ורשימותיו ממסע זה כונסו בספר "היהודי הנודד הגיע" (שראה אור בעברית בהוצאת נהר ב–2008).

הדבר הראשון שמזדקר לעין בעת הקריאה בספר הוא השוני המשווע בין האופן שבו תפשו הצרפתים את ייעודם באפריקה השחורה, לבין ההשפעה הצרפתית בארצות המגרב בצפון אפריקה ובמזרח הקרוב (כמו סוריה ולבנון). ההבדל בין האימפריאליזם פה ושם נעוץ בחוסר היכולת (או הרצון) של הצרפתים להתערות בחייהם של ה"ילידים", באזלת היד של המתיישבים ליצור איתם שותפות תרבותית של ממש, מתוך שאיפה ל"חינוך מחדש" ברוח הנאורות הצרפתית. נדמה שכל תכליתם של הצרפתים באפריקה השחורה היתה עשיית רווחים והתבססות בשטח תוך כדי ניצול האוכלוסייה המקומית, ללא כל פעפוע תרבותי ואנושי הדדי.

כפי שקורה במצבים כאלה, הארצות שצרפת קנתה בהן שביתה נהפכו - לא מעט בגלל תנאי האקלים וההיגיינה, אבל גם בגלל ההזנחה המכוונת - לאזורי דמדומים; איש לא יודע ואיש לא רוצה לדעת מה מתרחש בהם, וכמעט רק נמלטי חוק, תאבי כוח או סתם בריות נכלוליות מעוניינים לגור בהם. "לא תמיד הייתי בסדר בצרפת", מודה אחד המתיישבים. "יש לי כמה תיקים בארון. היער מנקה אותי מכל אשמה".

לונדר מתאר את מאות המתים, מספר על הרופאים המהוללים שמגיעים מפאריס, ומעיד כי "דקאר אינה עוד כילה אחת גדולה". הסגנון הקרוב־הרחוק שמאפיין את רשימותיו טבול בקורטוב נדיב של הומור, לפעמים הומור שחור, ומכל מקום באירוניה: "הנה השחורים האמיתיים, הטהורים... כמה שהם נחמדים! הם מגיחים מבין השיחים כדי לברך אותך בונז'ור! הם מנופפים את זרועותיהם בכנות גדולה כל כך, החיוך שמכסה את פניהם גורם לך לחשוב שהם מתענגים מעצם מראנו. הם מסתכלים עליך כאילו בעבר היו כלבים שהיית נותן להם קוביות סוכר. בקרבם אתה מרגיש כמו איזה מין אלוהים שנמצא בטיול. הכפרים שלהם לא נערמים זה על זה. הם פזורים בדלילות על פני היבשת הגדולה".

טריילר הספר ארץ ההובנה, מתוך יוטיוב

קשה לקרוא ב"ארץ ההובנה" מבלי לחשוב על "מסע אל סוף הלילה" מאת לואי פרדינאן סֶלין, שמתוארות בו בין השאר המושבות הצרפתיות באפריקה השחורה. סלין כותב על המושל, על אנשי הצבא והפקידים שלו, ואומר כך: "הרבה יותר נמוך מהנכבדים האלה היו, כמדומה, הסוחרים המתיישבים גונבים ועושים חיל בקלות רבה יותר מבאירופה. בכל האזור כולו לא היה אף אגוז קוקוס אחד, אף בוטן אחד, שניצל מהביזות שלהם. הפקידים, ככל שנהיו עייפים וחולים יותר, הבינו יותר שסידרו אותם כהוגן כששלחו אותם הנה... לכן הסתכלו בקנאה על הסוחרים. אנשי הצבא, שהיו עוד יותר מטומטמים משתי הקבוצות האחרות, מילאו את הבטן בתהילה קולוניאלית, ובשביל שיוכלו לעכל אותה - גם בהרבה כינין, ובקילומטרים של תקנות... וכך, הכוחות המעטים שניצלו מהמלריה, מהצמא, מהשמש, התכלו בשנאות, שנאות כל כך קשות ועקשניות, שרבים מהמתיישבים התפגרו על המקום, מהרעל שלהם עצמם, כמו עקרבים" (מצרפתית: אילנה המרמן).

גם לונדר מתייחס אל הפקידים ואל הסוחרים: "אפריקה האילמת אינה אלא מגרש כדורגל. שתי נבחרות, תמיד אותן נבחרות, לבנות שתיהן. האחת במדי המינהל האזרחי. האחרת בחליפות של אנשי עסקים. הכושי הוא הכדור... הלבן איש המינהל האזרחי מגן על הכושי מפני איש העסקים הלבן, אבל מנצל אותו לצרכיו". כיצד מנצל איש העסקים הלבן את הכושי לצרכיו? בכל דרך שהוא יכול. לונדר טוען בתוקף כי אף על פי שהעבדות באפריקה בוטלה באופן רשמי זה מכבר, המקומיים הם בהחלט עבדים, "עבדי בית", השייכים לבעל הבית מתוקף בעלותו על רכושו, "בדיוק כמו הפרות ושאר בעלי החיים... המשימה הדחופה ביותר בארץ הזאת היא בעצם לייצר כושים... הלבנים נשארים זמן קצוב עד שהם מסתדרים, ולצמיתות, כשהם מושכבים בארון מתים".

ועוד: "אצל השחורים אין עניים. הם מיישמים את הקומוניזם האמיתי... כשהם מתים מרעב, זה קורה להם באלפים, כולם במקהלה ומאותו רעב. בעבורם לכסף אין ערך. המלה כלכלה אינה מופיעה אף לא באחד מן הדיאלקטים שלהם. כאן אין לנוסחה שלנו 'לעשות הון' כל משמעות. האם היא מעבר ליכולת הבנתם? האם הם נמצאים מעבר לה? בעבר, הם עבדו רק כדי לאכול. עכשיו הם עובדים גם בשביל לשלם מסים. לפעמים הם אפילו משלמים כפליים במקום פעם אחת. שערוריות קטנות בארץ רחבת ידיים!"

לונדר כותב באומץ על כך שהמושבות באפריקה מפרנסות את אלפי אנשי הצבא והפקידים הצרפתים באמצעות המסים שמשלם כל "כושי" ודמי המכס שמשלמים כולם. הוא מתאר את מורת הרוח של הפקידים הקולוניאלים ממדיניות "הדלת המסתובבת", ש"מרקידה" אותם ממקום למקום, ומסביר: "הקריירה הזאת התברגנה באופן מסוכן. לא עוד ההתלהבות הראשונית, הקולוניזציה הרומנטית, הסיכונים המבוקשים, הבקתה בערבה, כיבוש הנפש השחורה, המוסו (כינוי לאשה שחורה, פרי הפנטסיות של הגבר הלבן) הקטנה! עכשיו מגיעים לכאן עם האשה, הילדים והחותנת".

מעמד האשה והיחס אליה הוא אחד הנושאים שחוזרים שוב ושוב ב"ארץ ההובנה". האשה, בשיחות החולין, למשל, נמצאת במקום האחרון בהחלט, אחרי האב, האם, הילד, התרנגולת והכלב. אנשי המקום מתכחשים לקידמה ולטכנולוגיה, מפחד שנשיהם יישארו חסרות מעש. בעלים גוררים את נשותיהם ואת המאהב אל השופט המקומי, כדי שיפסוק פיצויים על הניאוף של האשה ("הבעל אמר: 'אשתי שכבה איתו עשר פעמים, אני דורש מאה פרנק... אתה להבין, אשתי זה הרכוש שלי. כשאני משאיל למישהו חיה, מעייפים את החיה שלי אז נותנים לי פיצוי"), ובמקומות מסוימים, פעם בשנה מעמידים את הנשים ב"מבחן הקלבאסה" הידוע לשמצה: על פי האופן שבו משתקפים פניהן במים המונחים בדלעת, הן נמצאות זכאיות או אשמות במעשה ניאוף. הנואפות מוצאות להורג. לונדר מוחה נמרצות על מנהג הנשים לנקב את שפתיהן ולנעוץ בהן צלחת. "אשה היא אשה, לעזאזל!", הוא מתרעם, ומזכיר את הצביעות הצרפתית: "אתם אומרים שאנחנו מכבדים את המנהגים שלהם? קשקוש! אנחנו מכבדים אותם כל עוד הם לא מפריעים לנו".

הצביעות הצרפתית חוזרת בכמה וכמה מקומות ברשימותיו של לונדר. "במקום לעשות מהם מכונאים, נפחים ונגרים", הוא כותב, "אנחנו מייצרים אינטלקטואלים שחושבים שמלך צרפת מת והרפובליקה היא האלמנה שלו, וחולמים, רבותי, על הפלת הבסטיליה! החוקים שלנו, שבקושי מתאימים לנו, לא מתאימים בכלל לכושים". לונדר מתאר את חייהם הקשים של השחורים במחנות העבודה, ואת מנהלי העבודה הרודים בהם עד מוות. "מהו הכושי? כמו שאומרים, הכושי הוא לא טורקי. הוא לא חזק. שחור, כצבע, אינו ערובה למוצקות”. במקום אחר אומר אחד הצרפתים ללונדר: "אתה מבין, כושי נובל כמו פרח. בערב, הוא בריא; למחרת היום הוא כולו צמרמורת; ביום השלישי הוא יורד מהפסים וביום הרביעי הכל נגמר".

בחזרה לבורות ולאדישות הצרפתית. לונדר חוזר אליה שוב ושוב: "היום צריך לדבר. לצרפת יש זכות לדעת. כאן מתרחשת דרמה". הוא מדווח על מנהלי עבודה שמציגים באופן שקרי את חייהם של העובדים באתרי העבודה בפני המפקחים והעיתונאים, ואינו חוסך את עטו מבני ארצו: "חשבתי שאם הצרפתים היו מתעניינים פחות בבחירת הנציג שלהם לעירייה, אולי היתה להם - כמו לשאר העמים הקולוניאליים - מידה של סקרנות לדעת ולראות מה מתרחש באימפריה שלהם, ואז נציגיהם מעבר לקו המשווה, שהיו מרגישים שהם נמצאים תחת מבטם של בני ארצם, היו מתעוררים לתמיד מתנומתם הרת־האשמה".

זה המסר העיקרי של אלבר לונדר ברשימותיו. כדי שמצבם של השחורים באפריקה ישתפר, על הצרפתים לדעת מה הם תנאי חייהם האמיתיים. לכן הוא מושיט את ידו וטובל את העט המושחז בפצע. שהרי גם אם אפשר לסלוח לעם על בורותו ועל חוסר יכולתו להעריך כהלכה את המעשים הנעשים בשמו, אי אפשר לסלוח לו על אדישותו.

אלבר לונדר נספה ב-1932 בדליקה שפרצה על סיפון אונייה שהפליגה מסין לצרפת, בעת שחזר מסיקור הקרבות של יפן וסין.

בשיר אחר שלה כתבה דליה רביקוביץ: "על נאות המים בצ'אד ובקמרון יושבים / אנשים אירופיים שנואשו מהחיים. / אין הם מחשיבים עוד נימוסים". היתה לה גם חיבה לכתיבה על אוניות, ובמיוחד על אוניות שוקעות. השורות הבאות, מתוך השיר "שתי אוניות בוערות", יכולות היו לסכם את מותו של אלבר לונדר: "שתי מכליות בוערות בחוף האטלנטי / סמוך לספרד... / לכאורה זה דבר משונה לבעור במים. / למעשה, אין דבר נורא מזה".


Terre d’ébène

Albert Londres

הרומן החדש של משה סקאל, "הצורף", יראה אור בקרוב בהוצאת כתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו