בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיד ושם ועד בנות תל אביב היפות: על מה ממליצים המדריכים הגרמניים לישראל

אנחנו מדירים יהודים אתיופים ומפלים ערבים, אבל נראים מצוין ומסבירים פנים לתייר. כך, בין השאר, מוצגים הישראלים בשני מדריכי טיול גרמניים

143תגובות

Israel und Palästina
Will Tondok & Burghard Bock. Reise Know-How, 480 S

Israel / Palästina
Michel Rauch. Baedeker, 436 S

גרמנים רבים שפגשתי מעוניינים לבקר בישראל, אבל נמנעים מלעשות זאת משתי סיבות עיקריות: החשש מן המצב הביטחוני הבלתי יציב, והעלויות הגבוהות (בייחוד בהשוואה למדינות כמו יוון וטורקיה, שגם בהן אפשר להשתזף). הסיבה הראשונה נראית למחברי המדריך "רייזה" בלתי רציונלית: מבחינה סטטיסטית, הם מסבירים, תיירים בישראל אינם מסתכנים יותר מאשר בחלקים אחרים של העולם. הסיבה השנייה קשה יותר להפרכה. אכן, טוענים המחברים, לטיול לישראל יש מחיר (כך, באותיות מודגשות). בהקשר זה מוזכרת בייחוד תל אביב כאחת מ-50 הערים היקרות בעולם. ובכל זאת נראה להם שהמחיר שווה.

שני המדריכים הגרמניים לישראל ולפלסטין שקראתי שונים מאוד בחזותם ובמבנם. על גבי הכריכה של מדריך "בֶּדֶקֶר" מופיעה המלה "ישראל" באותיות של קידוש לבנה, בעוד ש"פלסטין" כתובה באותיות טל ומטר זעירות, רמז לקורא שהמדריך מתמקד באתרי ישראל. לעומת זאת על גבי הכריכה של "רייזה" מופיעות שתי המלים "ישראל" ו"פלסטין" באותיות שוות גודל. אלא שלמעשה, אף ש"רייזה" מתגלה בכמה מקומות כפרו־פלסטיני יותר (למשל בהפניה לאתר אינטרנט הקורא לשחרר את עזה מעול המצור הישראלי), שני המדריכים אינם מתארים בהרחבה את אתרי פלסטין. "בדקר" מציין בפשטות ש"עזה כיום אינה יעד תיירותי הולם".

אחד ממוקדי העניין של תיירים גרמנים הבאים לישראל הוא "יד ושם" בירושלים. ואכן, שני המדריכים מקדישים מקום נרחב למדי לתיאור המוזיאון לתולדות השואה והארכיון לזכר הנספים. "רייזה" מציין בלקוניות שהביקור קשה במיוחד לתיירים גרמנים. "בדקר" מספר שניצולת שואה מתגוררת בגבעה מול הקרון שבקצה ההר, שבו הובלו יהודים למשרפות. הניצולה לא יכלה לשאת את המראה, ולכן שתלה בגינה עץ גבוה שיסתיר אותו מפניה. תהא מידת האמת שבסיפור אשר תהא, הוא מבטא את מודעותם של מחברי המדריך לכך שהפצע העמוק ביחסי יהודים־גרמנים עודנו פעור ואינו משתקף רק בגנזכים ובארכיונים. פרט ל"יד ושם" אין המדריכים עוסקים בהרחבה באתרי ירושלים שמחוץ לעיר העתיקה: התייר הבא לירושלים מעוניין בעיקר בהיסטוריה, באדריכלות ובארכיאולוגיה של תושבי העיר שבין החומות, הבנויה, כדברי יהודה עמיחי, "על יסודות קמורים של צעקה מאופקת".

אמיל סלמן

"העיר הלבנה" מעניינת כיום את התייר הגרמני כמעט כמו אחותה ההררית, וזוכה על כן להתייחסות מפורטת. שני המדריכים אינם מהללים את יופיה של תל אביב: "תל אביב אינה התגלמות היופי", פוסק "בדקר" נחרצות. "רייזה" מחרה מחזיק אחריו ואף מנסה להסביר: העיר גדלה ונבנתה בחופזה כדי לאכלס את המוני המהגרים, ופרט לבתי הבאוהאוס המרשימים (שלדברי המחברים, גם הם לעתים קרובות מוזנחים ומטים לנפול) היא נראית כמסה אחידה של בטון. הבנייה החדשה בתל אביב זוכה לעומת זאת לשבחים, שכן היא מציעה פתרונות בנייה מקוריים ומעניינים, וכך גם שכונת נוה צדק.

על כל פנים, נראה שבנות העיר העברית הראשונה מושכות את תשומת לבם של מחברי "רייזה" לאין שיעור יותר מאשר האדריכלות ומביאות אותם לידי התפייטות של ממש: "הבנות, היפות ביותר בעולם, פוסעות מעֲדָנות בצעדים חתוליים בנעלי עקב גבוהות לאורך המדרכות, מציגות לראווה את קסמן לאורך החופים האינסופיים, כדי שהגולשים לא יעזו להרחיק למעמקי הים".

מוטי קמחי

"בדקר" אף מציין את האסקפיזם התל־אביבי: "הבעיות הפוליטיות והדתיות, המורגשות על כל צעד ושעל בירושלים, נראות כאן רחוקות מרחק רב". והם מוסיפים, כמעט באנחת רווחה, שחובשי כיפה מעטים בלבד נראים ברחובות תל אביב, קל וחומר עוטי שטריימל. תל אביב מצטיירת כעיר סובלנית, ליברלית ופתוחה במיוחד לאוכלוסייה הגאה. בהקשר זה מזכיר "רייזה" את דנה אינטרנשיונל, שלפחות בחו"ל ידועה יותר מראש העיר עצמו.

ביקורתו של "רייזה" על החברה הישראלית מתמקדת ביחסי ישראל־פלסטין, והוא מזכיר לקוראיו את תנאי החיים הירודים בגדה המערבית ובעזה ואת שלילת החירויות הבסיסיות. "בדקר" אף הוא אינו חוסך את שבטו מהחברה הישראלית, אלא שהוא מתייחס בעיקר לאפליה ולהדרה של קבוצות אוכלוסייה שונות בתוך ישראל. כך למשל מוזכרת האי־הכרה של הרבנות בישראל בחלק מיוצאי אתיופיה כביהודים, כמו גם "האמונות הטפלות הגזעניות" שעמן הם נאלצים להתמודד. הערבים אזרחי ישראל הם "אזרחים מדרגה שנייה", שתנאי החינוך והדיור שלהם גרועים מאלה של האוכלוסייה היהודית, והבדווים מתמודדים עם שיעורי העוני והאבטלה הגבוהים בישראל. עם זאת זוכים תושבי ישראל לציון לשבח משני המדריכים על הסברת פניהם לתייר.

ביחס לקונפליקטים המאפיינים את החברה הישראלית, "רייזה" הוא הקונבנציונלי יותר מבין השניים. הוא מתאר בקצרה את שסעיה של החברה הישראלית, הבאים לידי ביטוי בראש וראשונה בין חילונים, דתיים־לאומיים, מסורתיים וחרדים (ובמידה מסוימת גם בין גוש הימין לגוש השמאל). לעומת זאת ב"בדקר" מתגלה תמונה שונה. החלוקה המרכזית של אזרחי ישראל היהודים מסומנת במדריך לפי ארץ המוצא: יוצאי אשכנז לעומת יוצאי אסיה־אפריקה, וממנה נגזרות החלוקות האחרות. מחברי המדריך סבורים שלכל הפחות בנוגע לחיי היומיום של ישראל ידם של היהודים המזרחים על העליונה, והם מייחסים זאת לשיעור הילודה הגבוה בקרב יוצאי אסיה־אפריקה.

לא מעט קלישאות מובאות בשני המדריכים: "בירושלים מתפללים, בתל אביב חיים, בחיפה עובדים". על אף הניסיון הכן והמרשים להבאת פרטים מדויקים ומקיפים על ההוויה הישראלית בתחומים שונים, מתגלה הקושי לתפוש מציאות חיים מורכבת במדריך, שעניינו העיקרי אינו מחקר אנתרופולוגי, אלא סיוע מעשי בהיכרות עם מרחביה השונים של ארץ הקודש.

ד”ר עמית מרכוס הוא חוקר ספרות השוואתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו