טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העושה מנורה ונר לבית הכנסת

דוד עמית לא זכה לראות את אוסף מחקריו יוצאים לאור בספר שתוכנן לו כתשורת הוקרה כשהיה מוטל על מיטת חוליו. אך הוא מלמד על אופי עבודתו הארכיאולוגית ששילבה בין מחקר הממצא החומרי ובין המקורות הספרותיים ועל התחומים הרבים שעליהם השתרע יבולו המחקרי, למן תקופת המקרא ועד התקופה הביזנטית

תגובות

דוד עמית: אבן, דרך, חותם - אוסף מחקרים, בעריכת גיא שטיבל ואלחנן ריינר, בית הספר שדה כפר עציון ויד יצחק בן צבי, ירושלים תשע"ג

"העושה מנורה ונר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע שם בעלים מהם (=נשכח שם התורם) אין רשאי לשנותן לדבר אחר, משנשתקע שם בעלים מהם רשאי לשנותן לדבר אחר". קביעה זו מופיעה בתוך שורה של הלכות על בתי כנסת בפרק השני של תוספתא מגילה, חיבור שנערך במאה השלישית לספירה. נקל להבין מהו הנר הנזכר כאן וברור כי שימש לתאורה, אולם מה צורה היתה לה למנורה הנזכרת ולמה שימשה? בשורה של בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל התגלו פסיפסים עם ציורים של ארון קודש ומשני צדיו מנורות גדולות בעלות שבעה קנים. הציור ממוקם דרך קבע בפאנל העליון, לרגלי ארון הקודש.

שנים ארוכות התחבטו חוקרים בפירושו של ציור זה. אחדים סברו כי הוא משקף מציאות ריאלית של מנורות של ממש שנצבו מצידי הארון. אחרים היו בדעה שציורים אלה סמליים ומשקפים כמיהה לחידוש המקדש, בפרט שהארון מעוצב בהם כחזית מקדש ומצויים בהם כלי מקדש נוספים כגון מחתה ושופר. בתלמוד הבבלי אף נאסרת במפורש עשיית מנורת שבעת קנים דוגמת זו שהיתה במקדש.

והנה בחפירה שערכו דוד עמית וצבי אילן בבית הכנסת של מעון בדרום הר חברון לפני כעשרים וחמש שנה נתגלו שברי מנורת שבעת קנים תלת ממדית, מפוסלת בשיש, הדומה לציורי המנורות שבפסיפסים. גובהה של המנורה, ששוחזרה ומוצגת כיום במוזיאון ישראל, הוא כמטר וחצי וצמדי אריות מגולפים ניצבים על ששת הקנים הצדדיים ותומכים בקנה המרכזי. לא זו אף זו, שבר של מנורה דומה שהתגלה בבית כנסת באשתמוע הסמוכה, כלל גם את חלקו העליון של הקנה ובראשו שרד כתם ברור של פיח - עדות לכך שהדליקו בו נרות.

למעשה כבר לפני תשעים שנה חשף נחום סלושץ בבית כנסת בחמת טבריה מנורה שבראשה שבעה שקעים מפויחים שבהם הדליקו נרות, אלא שזו עשויה בתבליט על גבי לוח אבן ואינה תלת ממדית כמו המנורות ממעון ואשתמוע. מסתבר אם כן כי חיקויים של מנורת המקדש, על שבעת קניה, כפתוריה ופרחיה, ניצבו בבתי כנסת בעת העתיקה ואף הדליקו בהם נרות.

הד למנהג זה מופיע במדרש מאוחר ובו, אגב עיסוק בהדלקת מנורת שבעת הקנים במשכן, נאמר כי מצווה זו "קבועה מיד ולדורות - אף על פי שחרב המקדש ובטלו הנרות הרי בתי כנסיות ובתי מדרשות שמדליקין בהן והן הנקראים מקדש מעט".

הדלקת נרות במנורות תלת ממדיות גדולות מצטרפת לשורה של ביטויים אמנותיים ואדריכליים שמטרתן היתה לשוות לחלל בית הכנסת ולפעילות שבו דימוי של המקדש. דוגמאות בולטות לכך הן עיצובו של ארון הקודש בתבנית של חזית מקדש (כפי שנתגלה לאחרונה בבית הכנסת באום אל־קנאטיר שבגולן), תיחומו בסורג שיש, או הצבה של לוחות אבן ועליהם רשימה של משמרות הכוהנים ששירתו במקדש.

שרידי המנורות ופרשנותו של הממצא הם נושאו של אחד ממחקריו של דוד עמית, שקובצו באוסף המאמרים המונח כעת לפנינו. פתחתי בסקירתו של מאמר זה, שכן הוא משקף נאמנה את אופיים של יתר המאמרים ואת אופי פעילותו המדעית של עמית, שהיה איש שדה ואיש ספר; שילוב בין מחקר הממצא החומרי ובין המקורות הספרותיים.

עבודתו כארכיאולוג מצד אחד, ובקיאותו בספרות חז"ל מצד אחר, איפשרו לו להראות, שוב ושוב, כיצד בכוחו של הממצא החומרי להאיר את המקורות הספרותיים ובכוחם של המקורות להאיר את הממצא. בדור האחרון הלך והתמקצע מדע הארכיאולוגיה ושטחי ההתמחות בו הלכו והצטמצמו. עמית היה שייך לסוג הולך ונעלם של ארכיאולוגים האמונים הן על מחקר התרבות החומרית והן על מחקר המקורות הספרותיים ושתחומי מחקריהם מגוונים ביותר.

אסופת המאמרים מייצגת מיעוט נבחר מיבולו המחקרי העצום המשתרע למן תקופת המקרא ועד התקופה הביזנטית ובו תחומים שלא זכו להיכלל בספר כגון מִתקנים חקלאיים, קבורה, מנזרים או נומיסמטיקה.

אל הארכיאולוגיה והמחקר הגיע עמית מן השדה. שנים ארוכות הדריך וניהל את בית ספר שדה בכפר עציון ואל לימודיו הפורמליים, במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, הגיע מלא וגדוש לאחר שנים של עבודת שדה והשתתפות בחפירות וסקרים. ימיו בכפר עציון הטביעו חותם עמוק על פעילותו המחקרית, שעל אף היקפה וריבוי פניה אין ספק כי אזור יהודה וירושלים בתקופות הבית השני, המשנה והתלמוד, היו במוקדה. את עבודת המוסמך כתב על מקוואות טוהרה מימי הבית השני באזור הר חברון ואת עבודת הדוקטורט על בתי הכנסת והיישוב היהודי בתקופה הביזנטית בדרום הר חברון.

רוחב היריעה המחקרית משתקף יפה בספר הכולל עשרים ואחד מאמרים הנחלקים לארבעה שערים. בדברים הבאים אציג בקצרה את השערים ומאמר או שניים נבחרים מכל אחד: בשער מקדש מעט מחקרים העוסקים באדריכלות, באמנות ובריהוט של בתי הכנסת העתיקים. אחד המאמרים מוקדש לבתי הכנסת של דרום הר יהודה המהווים קבוצה אדריכלית לעצמם. המאפיינים הבולטים במבנים אלה הוא העדר עמודים לתמיכת הגג ופתחי כניסה הקבועים בקיר המזרחי, וזאת לעומת בתי כנסת באזורים אחרים של הארץ הבנויים בצורת בסיליקה עם טורי עמודים שפתחיה על פי רוב בקיר הדרומי או הצפוני.

לאחר דיון יסודי מגיע עמית למסקנה כי קביעת הפתחים במזרח נובעת ממסורת הלכתית קדומה המוצאת את ביטויה גם בתוספתא מגילה: "אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח". מסורת זו נשמרה בקרב תושבי דרום יהודה בעוד בצפון הארץ היא נשכחה או שלא הכירוה כלל. בגלל מיקום הפתחים, ציר התנועה של הנכנסים למבנה היה ממזרח למערב בעוד ציר הפעילות בתוך המבנה, כלומר כיוון התפילה, היה מצפון לדרום. בעייתיות זו הביאה את האדריכלים הקדומים לוותר לגמרי על טורי עמודים לתמיכת הגג שהיו מקשים על הפעילות בבית הכנסת.

מאמר נוסף בשער זה עוסק בשוני התפקודי בין בתי הכנסת של ימי הבית השני לאלה שלאחר החורבן והשתקפותו באדריכלות ועיצוב הפנים. הפעילות המרכזית בבית הכנסת בימי הבית השני היתה הקריאה בתורה והדרשה שהתלוותה אליה, והמבנה שימש גם למטרות קהילתיות מגוונות. במבנים אלה לא היה ארון קודש קבוע והמוקד הארכיטקטוני שלהם היה במרכז. לאחר החורבן, עם תיקונה והתפשטותה של תפילת הקבע, הלך בית הכנסת ולבש צורה של “מקדש מעט”, שבו המוקד הוא ארון הקודש, הקבוע בקיר הפונה לירושלים.

המוקד נדד אם כן לכאורה ממרכז המבנה אל אחד מצדיו. מתי נוספה הבימה במרכז האולם המוכרת לנו מבתי כנסת רבים מימי הביניים ועד ימינו? כאן באה לידי ביטוי היכרותו האינטימית של עמית עם השטח והוא מצביע על שורה של בתי כנסת שבהם סומן המרכז באופן בולט, בדרך כלל בעזרת דגמים או שקעים בריצוף, שאפשר שניצבו עליהם במות מעץ שלא שרדו. לאחר החורבן, אם כן, ישנו מתח אדריכלי בין המוקד המקורי של בית הכנסת, שהיה במרכזו, ובין ארון הקודש בקיר שפונה לירושלים.

השער “מים חיים אל כלי” דן במערכות אספקת מים, במקוואות ובשמירת טהרה בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. בהסתמך על ממצאי חפירה שביצע ליד בריכת ממילא בירושלים, דן עמית במפעלי המים של העיר בתקופת המקרא ובימי הבית השני. להצעתו, קיר מאסיבי מתקופת הברזל, החוצה את אחד מערוציו העליונים של גיא בן הינום, שימש כסכר הטיה שהזרים מי גשמים לעיר העליונה שהתפתחה בגבעה המערבית בימי חזקיהו המלך. אפשר שיש לזהות מפעל מים זה עם "תעלת הברכה העליונה" הנזכרת בהקשר למסע העונשין של סנחריב מלך אשור נגד חזקיהו בסוף המאה השמינית לפסה"נ (ישעיהו לו, ב).

בחפירה נחשף גם קטע ארוך של האמה העליונה שהזרימה מים מאזור הר חברון לירושלים בימי הבית השני. התברר כי האמה הזרימה מים לבריכת ממילא ששימשה לאגירה ולוויסות, וכי בריכת ממילא נבנתה במקורה כבר בימי הורדוס. ממנה זרמו המים ליעדים שונים בעיר העליונה כגון ארמון הורדוס ובריכת חזקיהו שמפנים לשער יפו של ימינו.

בשער “טביעת חותם” יש מאמרים בתחומי האפיגרפיה והחותמות. עניין מיוחד יש במאמר העוסק בחותמות לתוצרת דגן, תירוש ויצהר מתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד. בין היתר נדונה בו חותמת ללחם עשויה חרס ועליה המלה "שביעית" שנמצאה בחורבת קסטרא שבמבואות חיפה. מכיוון שזריעת שדות אסורה בשנת השמיטה ועמית מניח שאיסור זה נשמר, עולה השאלה באילו נסיבות היה צריך לציין שלחם נעשה מתבואת השנה השביעית? הצעותיו לפתרון הן שמדובר בלחם מתבואה שנקנתה מנוכרי, או מתבואה שגודלה על ידי יהודים בצוק העתים בשל מצוקה כלכלית. בשני המקרים היה צורך בסימון הלחם, שכן על תוצרת חקלאית של השמיטה חלות הלכות מיוחדות. את הספר חותם השער “מן ההר למדבר” ובו מחקרי דרכים וגיאוגרפיה היסטורית במרחב הר יהודה ומדבר יהודה. במאמר, שנכתב עם חנן אשל, נדון היקפו הטריטוריאלי של מרד בר כוכבא בדרום, למן אזור חברון ועד בקעת באר שבע. המחקר מסתמך על איסוף קפדני של עדויות ארכיאולוגיות מֵחֲפירות וסקרים במרחב הנדון, כגון מטבעות המרד, מערכות מסתור באתרי יישוב ומערות מפלט בעומק מדבר יהודה. כן נדונות שתי תעודות שפורסמו בעבר ונמצאו כנראה באחת ממערות המפלט. מקורן של התעודות, שאחת מהן היא משנת 130 לספירה, הוא יקים (נבי יקין) בספר המזרחי של הר חברון.

ניתוח הממצא מלמד כי האזור כולו נטל חלק במרד. אולם בשונה מאזורי יהודה האחרים, שנפגעו ללא תקנה בעקבות המרד, במרחב זה ישנה התיישבות יהודית גם בתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית. שאלה שנותרת ללא מענה היא אם מדובר ביישובים שנותרו על כנם ושרדו במרד, או שמא היישובים ננטשו והאוכלוסייה חזרה לאזור בתקופה מאוחרת יותר.

הספר שלפנינו, שתוכנן כתשורת הוקרה לעמית כששכב על מיטת חוליו, יצא לאור זמן קצר לאחר הסתלקותו. עמית אמנם לא זכה, אך קהל החוקרים ואוהבי הארץ זכה. חוב גדול אנו חבים לגיא שטיבל ולאלחנן ריינר על היד שהציבו לדוד עמית ועל כך שהעמידו לרשותנו קובץ אסתטי, מעניין ושימושי זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות