טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפילוסוף היהודי ששינה את אמריקה

כיצד ליאו שטראוס, אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר במאה העשרים, מצא עצמו, עשרות שנים לאחר מותו, במוקד של סערה פוליטית בארה"ב

תגובות

בשנת 2000 התפרסם ספרו של סול בלו, "רוולסטין", שבמרכזו פרופסור לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת שיקאגו, מבריק ונהנתן, הומוסקסואל שגוסס מאיידס. דמותו של אייב רוולסטין, הגיבור המרכזי ברומאן, התבססה על זו של חברו הקרוב של בלו, האינטלקטואל היהודי־האמריקאי, אלן בלום, מחבר "דלדולה של הרוח באמריקה", ספר המבקר בחריפות את מהפכת הסטודנטים והערכים של שנות השישים וזכה להצלחה מסחררת לאחר הוצאתו לאור ב–1987.

ואולם אייב רוולסטין לא היה הדמות היחידה המבוססת על גיבור בשר ודם. ברומאן מופיעה גם דמות משנה אקסצנטרית למדי ושמה "פליקס דאוואר" (ואולי היה נכון יותר לתרגם ל"דבר" או "דוור"), שהיא דמות אביו הרוחני של רוולסטין/בלום. בלו כותב: "הייתי פוגש את דאוואר ברחוב, והיה קשה להאמין שהאיש השביר הזה, המפוזר מאין כמוהו, שמשקפי מגן מתונים מכסים את דעותיו הלוהבות, הוא הכופר הדמוני שנוא נפשם של אנשי אקדמיה בכל מקום בארה"ב ואפילו בחו"ל".

דאוואר זה הוא ליאו שטראוס, אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר במאה העשרים, שהיה שנוי במחלוקת בחייו ומצא עצמו במוקד של סערה פוליטית עשרות שנים אחרי מותו.

פסל החירות
אי–פי

ליאו שטראוס מוכר פחות לקוראים מהוגים חשובים אחרים של המאה העשרים. כתביו מפולפלים, מפותלים ומובנים למתי מעט. הוא לא דיבר על ענייני השעה ונרתע מן הרעיונות האופנתיים של זמנו. הוא לא היה איש שמאל ולא ליברל, אלא אאוטסיידר בלב האקדמיה.

פה ושם תורגמו מאמרים שלו לעברית, ורק בשנת 2001 פורסמה בעברית אסופה ראשונה של כתביו ושמה "ירושלים ואתונה", שבה תורגמו בין היתר ספרו החשוב "רדיפה ואמנות הכתיבה" וכמה ממאמריו על יהדות וציונות ובשנה שעברה פירסמו מוסד ביאליק ומכון ליאו בק בירושלים קובץ שני, "הליברליזם ומשבר ההגות היהודית המודרנית", בעריכת אהוד לוז (שערך גם את הקובץ הראשון), המוסיף רבות להבנת הגותו העקלקלה של שטראוס, שאותו כינה גרשם שלום "אדם בנפתוליו".

הפולמוס סביב שטראוס הגיע לאחד משיאיו בשנת 2004, בשעה שסרט של הבי־בי־סי, ושמו "כוחם של סיוטים", הציג את התפתחות הרעיונות שהולידו את הניאו־שמרנות האמריקאית ואת האידיאולוגיה של האחים המוסלמים והאיסלאם הקיצוני, שניסו באמצעות הפחדה ואלימות לשנות את העולם והצליחו במשימתם. לפי הסרט, ג'ורג' בוש הבן ובן לאדן מסמלים את שני צדדיו של אותו מטבע, ושניהם מיישמים מדיניות שהנחילו הוגים פוליטיים, שהזדעזעו מהליברליזם האמריקאי בשנות החמישים ורצו להחריבו. סייד קוטאב, מחבר "מניפסט האיסלאם הרדיקלי", הוצג כאב הרוחני של בן לאדן, וליאו שטראוס — כמורה הנבוכים של השמרנים החדשים.

המבקרים תיארו את בוש כבובה על חוט ואת שטראוס המנוח, שהושפע מהגותם של פרידריך ניטשה, קרל שמיט ומרטין היידגר, כמושך בחוטים. הם חיפשו אקדח מעשן ומצאו אותו בתלמידיו הנאמנים של שטראוס, המכונים "שטראוסיאנים", שכמה מהם התברגו לצמרת הממשל או הצליחו להשפיע על סדר היום הציבורי.

ואכן, לשטראוס היו תלמידים רבים וגאים. בלום, למשל, נחשב אחד מממשיכי דרכו המובהקים, וספרו הפולמוסי הוא למעשה עיבוד רעיונותיו של המורה הנערץ לשפה נגישה יותר לקהל הקוראים האמריקאי. ואולם, בלום לא היה היחיד. כמה מתלמידיו של שטראוס, בהם יהודים לא מעטים, השתלבו באקדמיה, במכוני מחקר ניאו־שמרניים ובצמרת הממשל האמריקאי ושמרו על נאמנות מסוימת למורם. אחד מתלמידיו, פול וולפוביץ, כיהן כסגן שר ההגנה של ארה"ב ונשיא הבנק העולמי.

ואולם, בשעה שהאידיאולוגיה הניאו־שמרנית שאפה ועדיין שואפת להפיץ דמוקרטיה, חירות וקפיטליזם (או אימפריאליזם אמריקאי, תלוי בהשקפת העולם) ברחבי המזרח התיכון, גם במחיר של שימוש בכוח ואלימות, מיעטה הגותו של שטראוס, לפחות על פני השטח, להתייחס לסוגיות של ריאל־פוליטיק.

שטראוס

הוא כתב בעיקר על הפילוסופיה היוונית הקלאסית וההגות היהודית בימי הביניים. טענתו המרכזית היתה שבעידן המודרניות אנשים לא רק חיים במערה האפלטונית, אלא קבורים בפיר בתוך המערה, שנוצר בשלושה גלים של רעיונות, שהחלו במקיאבלי, הובס ולוק, נמשכו במשנתם של רוסו, הגל ומרקס, והסתיימו אצל ניטשה והיידגר. גלים אלה שחקו את השאלות הגדולות בדבר הטוב והצדק והנכון, ששאלו הפילוסופים היוונים, וגימדו את הפילוסופיה עד שלבסוף לא נותר ממנה זכר, מלבד ניהיליזם או שעבוד למדע ולהיסטוריה. המודרניות הרסה את הפילוסופיה, ושטראוס רצה לשוב לשורשי המחשבה ולשקמה ולהציל את מה שאפשר.

הוא הבין את הכוח העצום הטמון ברעיונות, אולם גם את הסכנה שבאימוץ מחשבה הרסנית או בעיוות של כוונות טובות. הוא ראה כיצד הוגים שהעריץ בצעירותו, כמו ניטשה והיידגר, תורמים בעקיפין ובמישרין לרעיונות ש"מכשירים את הקרקע למשטר שכל עוד היה קיים, גרם לכך שהדמוקרטיה המשכלת תיראה שוב כמו תור הזהב".

החשש לא היה תיאורטי, אלא מוחשי, ושטראוס נאלץ לעזוב את גרמניה ולאחר כמה שנים בצרפת ובבריטניה היגר ב–1938 לארה"ב. אמריקה היתה לעיר מקלט, מגינת הציוויליזציה והיהודים, שהביסה בכוח את הפאשיזם ונהפכה בתום מלחמת העולם למנהיגת המערב במאבק עם בריה"מ.

הפגנה
מוטי קמחי

שטראוס התייצב לצדה של ארה"ב, ובספרו "הזכות הטבעית וההיסטוריה" טען שהחוקה האמריקאית מכילה עקרונות רפובליקאיים קלאסיים, המעניקים למעצמה עוצמה פנימית, ביטחון עצמי ועמוד שדרה. הוא הזהיר מפני חלחול של רעיונות זרים, רלטיוויסטיים ונייטרליים, המטשטים את ההבדלים בין ראוי ללא ראוי ובין אמת לשקר. רעיונות אלה, כך טען, שצמחו בין היתר בבית מדרשם של ניטשה ומקס ובר, מחלישים את אמריקה ומכרסמים באמונה הפנימית שלה במלחמה הקרה והאידיאולוגית נגד הקרמלין.

ואולם, התמיכה של שטראוס בדמוקרטיה הליברלית לא היתה טבעית, אלא אמביוולנטית, מאולצת ומפותלת, תוצאה של תהליך ארוך והדרגתי של שינוי, מינורי אך משמעותי, בהשקפת עולמו: בימי רפובליקת ויימאר, הדמוקרטיה השברירית שמרגע לידתה ועד קריסתה ספגה משבר אחר משבר והיתה במצב של ניסיון החייאה תמידי, היה שטראוס, שנולד ב–1899, קרוב בעמדותיו לזרמים שדחו את הליברליזם ואת המשטר הדמוקרטי.

הוא העריץ את ניטשה, ובדיעבד אמר שמגיל 22 ועד שנות השלושים לחייו האמין לכל מלה שהבין ממנו. הוא העריץ את המשפטן קרל שמיט, שאף כתב לו מכתב המלצה, וטען שהיידגר, מבשר האקזיסטנציאליזם (שהצטרף בהמשך למפלגה הנאצית), הותיר הרחק מאחור את גדולי הפילוסופים וההוגים של התקופה. לעומת היידגר, נראה בעיניו ובר, אחד מאבות הסוציולוגיה המודרנית, כ"ילד יתום".

ב–1933, גם לאחר הגירתו מגרמניה, כתב לידידו קארל לוויט כי "דרך הימין, הדוגלת בפאשיזם, אימפריאליזם ומשטר אוטוריטרי, עדיפה על שפת זכויות האדם בהתמודדות נגד תופעת הנאציזם המפלצתית". זמן קצר קודם לכן כתב ש"המאבק בהווה אינו כה מורכב. אני רואה עימות בין שני צדדים: השמאל הפרוגרסיבי והמרקסיסטי, והימין של ניטשה, קירקגור ודוסטוייבסקי". היתה זו חנה ארנדט שאמרה באכזריות כי מפלגה פוליטית שדוגלת ברעיונות ששטראוס מעריך לא היתה מקבלת אותו לשורותיה בגלל יהדותו.

ואולם, ככל שגלותו התקבעה, נהפך הריחוק הפיסי מגרמניה לריחוק רעיוני. שטראוס נסוג חלקית מעמדותיו וניסה לחזק את המשטר הדמוקרטי באמצעות הוראה, שאותה כינה חינוך ליברלי, "סולם שבו אנו מנסים לטפס מדמוקרטיה של המונים למשמעות המקורית שלה". אף על פי שחש את העוצמה שבהגותם של ניטשה והיידגר ונמשך אליה, ניסה שטראוס להתגבר עליה והתנער כלפי חוץ מכל סממן של מחשבה מודרנית, שעה שצלל למעמקי הפילוסופיה הפרה־מודרנית, היוונית הקלאסית והיהודית והמוסלמית של ימי הביניים. תהליך זה החל עוד באירופה, אולם קרם עור וגידים בארה"ב. אפלטון, אריסטו והרמב"ם נהפכו למשענת של שטראוס מול זמנו. רק חזרה לדיון הראשוני בצדק, אמיתות מוחלטות, טבע האדם, משמעות ההתגלות והפוליטיקה יכולה, כך חשב, להבריא את המערב השוקע ולהציל את הפילוסופיה.

בקריאה זו לחזור לעָבָר באה לידי ביטוי השמרנות של שטראוס. הוא ראה ברוב האינטלקטואלים בני זמנו מכבסי מלים. כשארנדט כותבת על טוטליטריות כדי לפענח את מהות הנאציזם והסטאליניזם, שטראוס, שהיה נאמן לחלוקה המסורתית של משטרים, ראה בהיטלר ובסטאלין רודנים. יש ביניהם הבדלים רבים, אבל העריצות זהה.

עם זאת, לצד השמרנות הכילה תורת הפרשנות של שטראוס רבדים מהפכניים ומתסיסים שמייחדים אותו משאר ההוגים בני זמנו ולא מאפשרים לקטלגו בקלות. הוא הפיח רוח חדשה בחלוקה בין הכתיבה האקזוטרית, המופנית כלפי חוץ ונועדה להמון, לכתיבה האזוטרית, המופנית למעגל מצומצם של פילוסופים, הדואגים לשמור על הידע הפילוסופי לעצמם ומגינים עליו מפני ההמון ועל ההמון מפני הפילוסופיה.

האם באמירות כגון אלה לא הכשיר את הקרקע ללגיטימציה של השקר בפוליטיקה? או במלים אחרות: "יש אמיתות שונות לבני אדם שונים", כפי שאמר אירווינג קריסטול, מהאינטלקטואלים הבולטים של הניאו־שמרנות, שהושפע משטראוס. היציאה למלחמה בעיראק רק חיזקה ביקורת זו: לאזרחים, כך התברר, אמת אחת ולקובעי המדיניות אמת אחרת. המטרה מקדשת את האמצעים בין אם לסדאם חוסיין היה נשק להשמדה המונית או לא. המזרח התיכון השתנה, והשקר, שכבר לא נותרה בו טיפה של אצילות, 
התגלה כשימושי מאוד.

הפחד מפני העריצות של הטרור הוביל לתגובה אלימה וגסה של המעצמה הצבאית החזקה ביותר בהיסטוריה של האנושות. משטרים הופלו בהתערבות צבאית זרה וקרסו לתוך הבור שנפער. במקומם נוצרו אנרכיה, ממשלת בובות, אביב ערבי וריאקציה חור־
פית, מלחמת אזרחים אכזרית ושפיכות דמים, ולפעמים, כן, גם קצת דמוקרטיה.

וכך, דווקא שטראוס, ההוגה היהודי הנחבא אל הכלים, שהלך לעולמו ב– 1973 בימי ניקסון והזהיר מפני הפוטנציאל ההרסני של הרעיונות, הוכתר כאבי התנועה שדחפה את ארה"ב בתחילת המאה ה– 21 אל עברי פי פחת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות