בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולנוע אחר בכל מובן בפסטיבל "דוקאביב"

"מאנאקאמאנה" מציע לצופים שמוכנים להיענות לו חוויה המפרקת את ההרגליות של הצפייה. ב"20 צעדים מהתהילה" האחר הגזעי זוכה לייצוג קולנועי

2תגובות

סרטם של סטפני ספריי ופאצ'ו ולז, "מאנאקאמאנה" (ארה"ב, נפאל, 2013) נפתח בשוט ארוך שבו המצלמה מתבוננת בגבר וילד בתוך קרון רכבל העולה מעל ההרים הנישאים של נפאל לגובה 1302 מטרים מעל פני הים. המצלמה מתמקדת בהם ללא תנועה, חושפת מאחוריהם את הנוף האדיר של הרים ויערות. התחושה של הצופה, שהוא הופך שותף למסע הצלייני של הגבר והילד הנוסעים אל מקדש ההינדו של מאנאקאמאנה, הממוקם בראש ההר, מתגלה כמופרכת כשקרון הרכבל מגיע לתחנה. 

או אז מתחיל המסע מחדש. המצלמה, ואנחנו עמה, מתבוננים כעת באשה מקומית בלבוש חגיגי, המחזיקה בידה מנחה לאלת המקדש, האלה הממונה על מילוי משאלות. צבעי האדום והירוק של לבושה מפצים את הצופה על כך שנכפה עליו להיוותר בקרון, על העדר האקשן, השתיקה, העדר קריינות והעדר כל סאונד חוץ מצלילי חריקת הקרון. 

"מאנאקאמאנה" מבוסס על 11 נסיעות כאלה במעלה ההר ובמורד ההר. אט אט אנחנו נעשים מודעים לכך שהבחירות הצורניות הקפדניות של הסרט יוצרות אצלנו מודעות לתנועת הקרון ולהתבוננות בדמויות הנוסעים. ככל שהנסיעה מתמשכת חוויית ההתבוננות נעשית מרכזית - האם נוח לצליינים כשהמצלמה כה קרובה לפניהם בחלל כה קטן? האם נוח לנו להתבונן בהם ממושכות ומקרוב? היות ואיננו רואים מי מחזיק במצלמה, שכן אנחנו ממוקמים אתה מול הדמויות, האשליה של נוכחותה או העדרה של המצלמה במקום כה קטן נהפכת לחלק מהתחושות שאנו חווים מול הדמויות. 

המצלמה נועצת בהן עיניים, וכך גם אנחנו - רחוקים וקרובים, שותפים לתחושה החגיגית־דתית או מנותקים ממנה, שותפים למיצוב הסטטי או נעים ללא הפסקה, מתבוננים פנימה או החוצה. 
קרון הרכבל, כמו הקולנוע, גורם לדימויים לחלוף על פנינו ולהתרחק. גם בו, היחס בין זמן ותנועה נהפך לעיקר. אורך השוט, המותנה במרחק בין התחנות, הוא, לפיכך, קבוע. כל השוטים מתחילים ומסתיימים כשדמויות נכנסות מהתחנה החשוכה לקרון. עם המצלמה, אנחנו ממתינים להן, מודעים למשמעות ההתגלות מתוך האור ולפרקי הזמן בהם אנחנו שרויים בחשיכה. כשעולים לקרון שני מוסיקאים מקומיים ומנגנים על כלי מיתרים מעץ, היחס בין סאונד ואימאג' הופך את התיעוד לפרפורמנס. 

וכך הסרט הדוקומנטרי־אתנוגרפי הזה נהפך בו בזמן לסרט מסע ולסרט על קולנוע. "מאנאקאמאנה" מציע לצופים שמוכנים להיענות לו חוויה המפרקת את ההרגליות של הצפייה ומספקת קולנוע אחר בכל מובן.

20 צעדים מהתהילה (ארה"ב, 2013)

בשנים האחרונות, כהונתו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה הצמיחה סרטים עלילתיים זוכי פרסים כמו "שתים עשרה שנים של עבדות", שבהם הצופה, שלכאורה נקרא ללמוד פרק בהיסטוריה של העבדות, נעשה בעל כורחו צרכן של הסאדיזם ביחס לנשים אפריקאיות־אמריקאיות בשל הבחירה של הבימאי סטיב מקווין בסגנון ריאליסטי. דימויי ההתעללות מזמינים לא רק הזדהות אלא, מטבעם, גם צרכנות של הזוועה. 

אך כהונת אובמה מצמיחה גם סרטים שבהם האחר הגזעי זוכה לייצוג קולנועי הולם ולשאלות נוקבות על מיצובו החברתי, הגזעי והתרבותי. כך קרה עם זכייתו של "מחפשים את שוגרמן" (בימאי: מאליק בנדג'לול, שוודיה, בריטניה, 2012) בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי ב-2013, וכך קורה עם הסרט הדוקומנטרי הנפלא, זוכה האוסקר השנה, "עשרים צעדים מהתהילה" (בימאי ותסריטאי: מורגן נוויל).

המעקב של "20 צעדים מהתהילה" אחר זמרות הליווי האפריקאיות־אמריקאיות משנות השישים ועד היום מגלה לנו את דרלין לאב, מרי קלייטון, ליסה פישר, ג'ודית היל, מייבל ג'ון ואחרות - הקולות המופלאים שמאחורי האבנים המתגלגלות, אלביס פרסלי, פרנק סינטרה, מייקל ג'קסון, ג'ו קוקר, ריי צ'רלס, ברוס ספרינגסטין, סטינג ואחרים. הסרט משרטט באיזמל מוסיקלי מדויק תמונה של דיכוי מגדרי וגזעי של הזמרות המופלאות הללו, שלא הצליחו לחצות את 20 הצעדים ממיקומן ליד המתופף אל קדמת הבימה. 

שאלת יחסי הכוח המגדריים והגזעיים נעשית מורכבת כש"20 צעדים מהתהילה" מצליח, באמצעות העריכה יוצאת הדופן שלו, למצב אותן בקדמת הפריים, כזמרות סולו, ותוך כדי כך להפוך את הפריים למרחב קולנועי שבו הן נשמעות כגוף אחיד. כקבוצת זמרות רקע, כל אחת ואחת ויתרה על הפרסונה הקולית האישית לשם ההרמוניה. 

הסרט בנוי על סיפורים מקבילים, המשתלבים ונארגים זה בזה ומאירים זה את זה. בכך, התבנית הנראטיבית מעצימה את השאלה המרכזית של הרקע והחזית, המלוות והכוכב. הבחירה הנראטיבית חושפת שוב ושוב, באופן מטאפורי, את הסיפור הכואב הזה של סקסיזם, גזענות והדרה. כך, הסרט עצמו נהפך למרחב קולי שבו אנו חווים את האפשרויות השונות שעמדו לפני הנשים הללו. 

מרחב הסרט הוא מרחב ה"יחד" גם כמימוש נוסף של מורשתן - הגוספל והפורמט הכנסייתי של שאלות ותשובות, והוא גם המרחב שמחלץ אותן מתוך האפלה רבת השנים. לבנו יוצא לכישרונן, לצניעותן, להומור שלהן, לכאבן, אך אנו גם חוגגים אתן את עוצמת הכישרון והקול. הגיהנום של להיות אשה אפריקאית־אמריקאית בעולם הבידור הלבן נהפך לשעה קלה לחגיגה.   

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו