בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריצ'רד פרבר - מלחין לא לאומי

בגרמניה קצרה האופרה של המלחין הישראלי הצלחה גדולה. אבל כשהוצגה בארץ ב-1995 הביקורות היו ארסיות. מה הסיבה להתעלמות ממנו?

תגובות

במוסיקה הישראלית האמנותית, כלומר במוסיקה המודרנית שנכתבה בארץ בעיקר מאז שנות השלושים של המאה הקודמת (עם עלייתם של מלחינים יהודים אירופאים בעלייה החמישית), הוצמדו בדרך כלל המלחינים לסיפור הלאום ולאמצעים האמנותיים ששיכפלו אותו. רוב רובם של אותם מלחינים השייכים למוסיקה האמנותית עבדו סביב מרכזים אקדמיים, שסיפקו להם בסיס כלכלי, וגם איפשרו זמן כתיבה ומאגר מתחדש של הרכבים מוסיקליים לביצוע של יצירותיהם.

בשנות התשעים של המאה העשרים התפרסמו שני לקסיקונים של מוסיקה ישראלית אמנותית ובהם ערכים מילוניים על מלחינים רבים, שיצירותיהם נעלמו מאולמות הקונצרטים ואפילו ממסגרות גטואיות כמו ״חג המוסיקה הישראלית״. כך גם התאיידו להם עם השנים מלחינים רבים שפעלו מחוץ לאקדמיה וממילא התקשו להביא את יצירותיהם לכדי ביצוע. מאגרי המידע המקוונים למדעי היהדות או המוסיקה (רובם ככולם באנגלית) יעידו על דילול השורות האנושי הזה.

אחד מן המודרים הללו הוא המלחין ריצ׳רד פרבר. פרבר נולד בארצות הברית ב-1945 ועלה לארץ ב-1964. הוא למד באוניברסיטה העברית ובאקדמיה למוסיקה בירושלים, לימד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב (1969-1975), שירת כתותחן במלחמת יום הכיפורים, ומאז 1975 כתב עשרות תסכיתים ומחזות (רובם ככולם לתחנות שידור באירופה), רומאן אחד (בגרמנית), הלחין וביים כשמונה אופרות (רובן בגרמניה) והלחין כמאה משירי היינה (פרויקט שמקליטה בימים אלה רשות השידור הגרמנית WDR). פרבר גר בתל אביב, ועבד עד לפני שנה כמורה לדרמה בתיכון בבאר שבע.

פרבר לא היה מעולם קשור לאוניברסיטה ולאקדמיה ופירוש הדבר, לרוב הצער, התעלמות והשכחה. מה שזוכה כאן להנצחה הוא כמעט אך ורק המוסיקה הנכתבת והמבוצעת בין כותלי האקדמיה. ולאקדמיה העדפות ברורות לתחבירים טונאליים שמרניים למדי עם הטלאות אקזוטיות, ולמה שנתפש כלאומי (ובתקופות מוקדמות יותר כים־תיכוני) ובעקיפין גם אירופי, ולו כדי להדגיש את אי השתייכותנו ללבנט. נרטיבים מוסיקולוגיים שהעדיפו גישות אוונגרדיות בלתי מתפשרות הגדירו למעשה את מה שמחוץ לקאנון, אבל עשו זאת במחיר גידורו.

ואילו המוסיקה של פרבר אינה לאומית ומעולם לא היתה, וטונאליות ביצירותיו היא אופציה רלוונטית כל עוד היא משרתת פונקציה דרמטית ביצירה. יצירתו מתאפיינת באדישות למנגנוני הייצוג הלאומי ובשטף תחבירי שכולל מוביילים מוסיקליים, מוסיקה טונאלית ואטונאלית, סגנונות של מוסיקות ריקוד, ג׳אז, ודימויים צליליים צעצועיים (בין אם בשימוש מפורש בצעצועים או בנגינה יצירתית בכלי הנשיפה המסורתיים, כמו בסימפוניה הראשונה שלו, ״דיכוטומיה״).

אם המוסיקה של פרבר מלמדת על איזושהי קרבה אסתטית סגנונית לבית גידול כלשהו, הרי זה לבו־זמניות הסגנונית של בית הגידול הוויימארי, שבו שפות מוסיקליות חדשות הוכלו בצורות קלאסיות ובארוקיות, ואלו בהדרגה שינו את כלי הקיבול שלהם תוך שהם מאמצים מרקמים מכניים בהשראת החידושים הטכנולוגיים של התקופה.

ופרבר אכן מגייס למאגר הקומפוזיטורי שלו אפקטים תיאטרליים רבים, פרפראזות על מוסיקה מסרטים מצוירים (מהתקופה שבה תזמורות סימפוניות השמיעו תנועות, רגשות, וריחות), ומוביילים מוסיקליים הכוללים מרקמים מכניים וסוריאליסטיים.

באחת האופרות המוצלחות ביותר שלו, ״המסע אל פוליפוניה״ (יצירה שהוזמנה על ידי בית האופרה של שטוטגארט ב-1989), מקופלת אגדה אחת בתוך חברתה, תוך כדי סקירה סוריאליסטית של תולדות המוסיקה המערבית: הנסיך בוקסטהודה יוצא למסע אל מערת הזמן להשיב את ״פוליפוניה״ שאבדה מן העולם. בדרך הוא נלחם ביצורים אגדיים שונים, שהם אמצעי כתיבה קומפוזיטוריים מואנשים: האחים פרלליסמוס וקווינטוס הם אזכור לאיסור ההרמוני לכתוב מוסיקה בקווינטות מקבילות (איסור שהתגבש כבר במאה הארבע עשרה) ועל כן הם ביטוי מואנש ומוסיקלי בעת ובעונה אחת למה שנתפש כמודל כתיבה פדגוגי לסטודנטים צעירים לקומפוזיציה.

במערכה השנייה, הנסיך משדל את הנסיך מליסמטיקוס לכוונו למערת הזמן, אך נענה בתשובות אורנמנטליות ארוכות שמותחות וקורעות את המלים להברות המנתקות אותן מתפקידן במלה ומהקשרן התחבירי, ובהתאם לכך עוצרות את הנרטיב (הרמז נוסף לשלבים בהתפחותה של המוסיקה המערבית). רק כשבוקסטהודה מגיש למליסמטיקוס סנדוויץ׳ עם פלפל, הלה עונה לו בקצרה ובאופן ענייני דרך התעטשויותיו.

הביקורות על ״המסע אל פוליפוניה״ בגרמניה היו נפלאות, והאופרה נשארה ארבע שנים ברפרטואר של בית האופרה של שטוטגארט. ב-1995 תורגמה האופרה לעברית והוצגה באופרה הישראלית החדשה. הביקורות היו ארסיות ו״המסע״ ירדה אחרי שמונה הצגות.

סגנון כמו זה של פרבר (שלכאורה ״לא קיים״ בבית הגידול של המוסיקה הישראלית), סגנון שממיס ז׳אנרים תחביריים ואידיומים מוסיקליים אבל בה בעת יודע גם לצחוק על עצמו או לבזר את הסובייקט, כל זה לא יכול להתקבל בתשתית השיח שעדיין מבדיל בין ז׳אנרים גבוהים ונמוכים ומצפה להרמזים לאומיים או יהודיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו