בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע לא היו חייו של ביאליק חיים?

במשורר הלאומי, שהלך לעולמו לפני 80 שנה, נצטרפו רחמנות, רתחנות ואנינות דעת, אשר הכבידו על חייו, אך עיצבו את דמותו והותירו את חותמן על יצירתו

18תגובות

"אין חטא יותר כבד מאשר חצי מעשה. הוא החטא והוא העונש" (מדברי ביאליק)

עדות עצמית של ביאליק על שלוש תכונות אופי מרכזיות באישיותו מְסַפֵּק לנו י"ח רבניצקי, סנדקו של המשורר הלאומי לפרסום שירו המודפס הראשון, "אל הציפור", ושותפו הנאמן למכלול מפעל הכינוס של אוצרות הרוח היהודית. וכך כותב רבניצקי על אחד המפגשים שלו עם ביאליק בעבודתם על עריכת "ספר האגדה": "בהעתיקו את המאמר (ממסכת פסחים דף קיג) 'שלושה חייהם אינם חיים: הרחמנים והרתחנים ואניני הדעת [פרפקציוניסטים], ואמר רב יוסף כּולְּהוּ אִיתַנְהוּ בִּי [כולם ישנם בי]' - אמר ביאליק: 'גם אני יכול להעיד עלי, שכולם ישנם בי'" (י"ח רבניצקי, רשימות־פנקס על ח"נ ביאליק, רשומות, כרך ב, 1946, עמ' 147).

דברי חז"ל אלה אינם מכוונים למי שהתכונות האמורות מצויות אצלם במידה הממוצעת של שביל־הזהב, אלא לאלה שנוטים לקיצוניות: מידת הרחמים שלהם מגיעה לכדי שברון־לב על דבר קטן כגדול, הכעס שלהם (על מה שאינו ישר בעיניהם) מעורר את חמתם עד להשחית, ושום עשייה חלקית (גם אם נכבדת לעצמה) אינה מניחה את דעתם ומשמחת אותם, משום שמידת הפרפקציוניזם שלהם חותרת כל העת אל השלֵמוּת הבלתי מושגת. ואכן כזה היה ביאליק, שבו נצטרפו באופן מובהק רחמנות, רתחנות ואנינות דעת, אשר הכבידו ללא ספק על חייו, אך יחד עם זאת עיצבו את דמותו (לטוב או למוטב) והותירו את חותמן על יצירתו.

את הרחמנות תפס ביאליק כ"אֵם לכל רגשות הטוּב והחסד הנעלה שבנפש האדם" (מ' עובדיהו, מפי ביאליק, תל אביב תש"ה, עמ' קו); והוא גם מצא מידה של התאמה בין רגש זה לבין השם שיוחד לו: "כלום לא נתעוררת פעם להרגיש שהמילה רחמים לעצמה, בצלילי אותיותיה, בכל אות ואות שבה ובצירוף כולן יחד, פורטת על הנימים הרכים שבליבנו ומשוועת רחמים?" - שאל ביאליק את הסופר אליעזר שטיינמן - ובתוך כך סיפר לו על התעוררות רגש הרחמים שלו בילדותו המוקדמת: "כשהגעתי בילדותי לפסוּק 'לא תבשל גדי בחלב אמו', חשתי כאילו בבת אחת נפתחו כל הסכרים בנפשי, וצינורות הרחמנות התחילו שופעים שם ללא קץ. אותה שעה הרהרתי בלבי: כמה אכזרי האדם! לא די לו שהוא נוטל גדי מן האם, הריהו שוחט; שחטו ועדיין לא נחה דעתו עליו והריהו מבשלו בחלב; ולא עוד בחלב אמו דווקא" (א' שטיינמן, מדור אל דור, תל אביב תשי"א, עמ' 42).

רגש הרחמים של ביאליק נגול באופן מיוחד על אלמנות, יתומים, מובטלים וקשי־יום, והוא הקדיש הרבה מזמנו כדי לסייע להם, הן באופן אישי, והן באמצעות נדיבים שגייס לעזרת הנחשלים ("ביאליק ואש הרחמים האנושיים", תרבות וספרות, 29.7.07). על מדרגתו של ביאליק במידת הרחמים עשוי כמו כן להעיד וידויו הבא: "כשרואה אני בת ישראל כשרה שהגיעה לפִרקהּ והיא שוממה בבתוליה, באין גואל לה - הריני פורש לקרן זווית ובוכה" (מ' עובדיהו, מפי ביאליק, עמ' קה).

יותר מכל פעל ביאליק לרווחתם של סופרים במצוקה. ברשימה בשם "ביאליק החבר" מתאר הסופר יעקב פיכמן את המשורר הלאומי כ"משען אדם", וכמי שגילם בהנהגותיו היומיומיות את שורות שירו "ביום קיץ יום חום": "ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר, אך הוא חם, מלא אור, ופתוח לגֵר". בהקשר זה מתאר פיכמן כיצד נהג להצטרף למגביות צדקה שערך ביאליק למען סופרים, מורים או נזקקים אחרים שנפלו למשכב או שנשבר מטה לחמם: "היה משתף אותי במצווה, ויחד היינו לוקחים את 'המטפחת האדומה' ושמים את פנינו אל אותם בעלי הבתים שידם פתוחה (...) בראש התורמים היה רושם את שמו, והיה מתחייב בסכום הגון, כדי שישמש דוגמה לאחרים (...) ואומנם לא נמצא איש שישיב את פנינו" (יעקב פיכמן, "ביאליק החבר", דבר, 22.7.1949).

סיפור המעשה הבא, על אודות אישיות ציבורית שלא נענתה לבקשת ביאליק, מוליך אותנו לתכונת היסוד הבאה של ביאליק - הרתחנות. כפטרון תרבות פעל ביאליק רבות (ואף תרם מכספו) למען מוסדות תרבות שהתקשו להתקיים, דוגמת "הבימה", "האופרה", "מאזניים" ועוד. והנה, כאשר התדפק ביאליק על דלתו של מנהל בנק אנגלו־פלסטיין, אליעזר הופיין, בבקשת סיוע ל"הבימה", מיאן הלה להרים תרומה ובתגובה לכך הטיח בו ביאליק ברוב זעם את המילים "אין מגדלים חזירים בארץ ישראל".

בעקבות זאת כתב הופיין לביאליק מכתב שבו הוא מוחה על "ההתנהגות המוזרה" ועל "הביטויים המעליבים" של ביאליק כלפיו, ומביע פליאה על כך ש"האדם שכולנו מכבדים ומוקירים אותו בתור משוררנו ומעוררנו הגדול, איננו יודע מה שעליו לעשות אחרי שהעליב מוסד ואדם בלי צדק וסיבה" (ארכיון בית ביאליק, א"ז הופיין אל ביאליק, 1.7.1928). אך מכתב זה לא רק שלא עורר את ביאליק להתנצל אלא הגביר את כעסו, ובחתימת המענה החריף שלו להופיין הוא כותב: "צר לי מאוד על הטעות הזאת, שהביאתני כנגד הרגשתי הפרטית, לעבור על סף חדרו" (איגרות ביאליק, בעריכת פ' לחובר, תל אביב תרצ"ח, כרך ד, עמ' קלז).

על תכונת הרתחנות המושלת בו עמד ביאליק במפורש כבר בגיל שבע־עשרה; וכך הוא כותב מישיבת וולוז'ין לאחד ממוריו: "חם לב אנוכי מטבעי, דמי רותח מאוד בקרבי, ועל כן מהיר גם אנוכי, מבלי יכולת למשול ברוחי; ואין שליט אני לכלוא את הרוח (...) מהוכיח לאיש דרכו על פניו, אשר לא כנפשי" (איגרות ביאליק, כרך א, עמ' יג).

ארבע־עשרה שנים לפני שרתח על הופיין, כילה ביאליק את זעמו במנחם אוסישקין, וזאת לאחר שסיכל אוסישקין את ההצעה שהגישו רבניצקי וביאליק לקבל את מנדלי מוכר ספרים כחבר "ועד חובבי שְפַת עֵבר" באודסה. על התבטאויותיו החריפות במקרה זה דווקא בחר ביאליק להתנצל בכתב ובעל־פה, אף שלא חזר בו מהאמונה בצדקת עמדתו. נשאלת אפוא השאלה, מדוע במקרה של הופיין לא היה ביאליק "נוח לכעוס ונוח לִרְצוֹת [להתרצות]", בדומה להתנגשות עם אוסישקין שהסתיימה בסוּלחה?

רמז לדבר נוכל למצוא במכתב התודה ששיגר ביאליק לקרן ישראל מץ לתמיכה בסופרים: "בייחוד תמסור את ברכתי הרבה לכבוד ידידי הר' ישראל מץ עצמו, אשר הקים מוסד יקר ונעלה כזה בישראל, להחיות נפשות רבות ולהצילן מהמק בחרפת רעב (...) הוא האחד אשר גלל חרפה מעל ישראל, ומחייב הוא את יתר עשירינו אשר לא ילכו בדרכיו" (משה הלוי, קרן ישראל מץ ופֵרותיה, ניו־יורק תרצ"ה, עמ' 16). מכאן ניתן לשער, שביאליק נזהר מלהתנצל בפני הופיין, כדי לא להעניק בדרך זו לגיטימציה להתחמקות, ממה שביאליק ראה כחובה לאומית.

ברוח זו כותב ביאליק גם לזלמן דוד ליבונטין (חבר הדירקטוריון של בנק אנגלו־פלסטיין ומנהלו הראשון של מוסד זה): "שום תיאטרון אמנותי, ואפילו בבירות אירופה בימינו, לא ייכון בלי תמיכה מצד הציבור והממשלה (...) סוף סוף אין התיאטרון לא בית חרושת ולא בנק ולא חנות, אלא מוסד תרבותי, וזכאי הוא לדרוש תמיכה מצד הציבור, כמו שזכאי לכך, להבדיל, בית הכנסת או בית חולים" (איגרות ביאליק, כרך ד, עמ' רכ).

בחומרה כפולה ומכופלת בא ביאליק בדרישות קפדניות אל עצמו; וכאן אנחנו מגיעים לתכונת הפרפקציוניזם, אשר את ביטויה התמציתי ניתן למצוא במוטו של מאמר זה: "אין חטא יותר כבד מאשר חצי מעשה. הוא החטא והוא העונש" (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' ג). על העמל שהשקיע ביאליק בחתירה אל השלמות מעיד רבניצקי: "ביאליק כותב פרק ב'ספיח' בקושי גדול, בחינת בונה עולמות ומחריבם. כמה שעות עבד, והעביר אחר כך קו על הכתוב. קרא לפנַי חצי עמוד שכתב לפני זה כמה נוסחאות. עבודת פרך היא הכתיבה לפנַי - אמר - תמיד כתבתי כמה וכמה עמודים עד שהוצאתי מהם עמוד אחד" (י"ח רבניצקי, רשימות־פנקס על ח"נ ביאליק, עמ' 186).

על קפדנותו הפרפקציוניסטית של ביאליק מעידה גם אמירתו הבאה: "כל זמן שלא הגיעה יצירה פיוטית למדרגה זו שאין להמיר בה אפילו מילה אחת באחרת - אין השיר דומה אלא למחרוזת חרסים צבעוניים זולים שהושחל בהם חוט אחד. פנינים נחרזות בזהירות, ולכל אחת מהן מקום מיוחד במחרוזת" (פרומה קויפמן, אבן־שמואל, "בסוד-מילים", דבר הפועלת, 12.8.1946).

פועל יוצא של גישה זו הינם הנוסחים והטיוטות הרבות שכתב ביאליק לפני שצר את הצורה הסופית של יצירותיו, קטעי השירה הרבים שגנז ולא הדפיס מעולם וכן אלה שגנז לאחר שנדפסו, משום שברבות הימים סר חינם בעיניו. דומה אפוא שביאליק לא הפריז כאשר התוודה באוזני הצייר חיים גליקסברג על סך יצירתו: "מחקתי יותר משכתבתי" (חיים גליקסברג, ביאליק יום־יום, תל אביב 1945, עמ' 82).

על הספקות שליוו את ביאליק גם לאחר ששיגר את יצירתו לדפוס, ועל טבעו להמשיך לתקן ולשכלל עד הרגע האחרון יעידו הערות הלוואי שלו ליעקב פיכמן, בעת ששיגר לו את "שִבעה" לפרסום ב"מאזניים": "מֵהֵחָפזי להריץ אליך את החרוזים תיכף לכתיבתם, כבקשתך, איני מסוגל להרגיש אם נשארה בהם עדיין סִרְכָה אם לא. דרכי להשהות בידי את מלאכת ידי אחרי הגמר שיעור זמן מסוים, עד כדי הסח הדעת ממנה, ואחרי כן, בקראי את דברי עצמי כמעט כאדם מן החוץ, אני מתקן את הפגימות. הפעם עברתי על מידתי, וחבל. לבי נוקפני. כמדומה, שהדבר עדיין טעון ניפוי. וה' הטוב יכפר" (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' רפט).

כך או כך, ביאליק עצמו לא החשיב כלל את הרכיב הכמותי ביצירה, וכדוגמה למשקל המכריע שיש להעניק לאיכות, הצביע על "קטן הנביאים 'עובדיה' - רק פרק אחד חיבר, ואף על פי כן זכה ונכנס לספר הספרים הנצחי" (מ' עובדיהו, מפי ביאליק, עמ' נד).

ונחתום בדברים שהשיב ביאליק, באחת מתקופות השתיקה שלו, כשפנה אליו אחד ממוקיריו והאיץ בו לחזור ולכתוב שירים: "מי שכתב מאתיים שירים טובים - האם עליו לכתוב עוד מאתיים שירים גרועים? (...) אסור למשורר להיכנע לדרישת ההמון הדורש ממנו לשיר כאשר הצו הפנימי שלו גוזר עליו לשתוק (...) ירידתם של כמה מהמשוררים הגדולים ביותר היא בחולשתם כלפי ההמון, בחולשתם כלפי עצמם: אין להם כוח לשתוק"(בן ציון דינבורג דינור, תכניות של ביאליק, כנסת, ספר תשיעי, תש"ה, עמ' 14).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו