בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביאליק - הוגה וקברן של מרכז תרבותי שלא קם

פרסום ראשון של קטעי פרוטוקולים המעידים על מעורבות המשורר בהקמת מוסד שיסייע באימוץ העברית כשפת דיבור. במלאות 142 שנה להולדתו

3תגובות

"חפצתי להאזין לדיבור העברי", חשף ביאליק את ציפייתו לפני מקבלי פניו ביפו בעת ביקורו הראשון בארץ ישראל בשנת 1909, והוסיף באכזבה: "ולצערי, שמעתי ברובעים היהודים בנווה־שלום ונווה־צדק, ז'ארגונים רוסי, ספרדי, וז'ארגון מעורב בהרבה מלים ערביות. לא שמעתי את צלצול השפה העברית, זולת מפי ילדים בודדים" (י' יערי־פוליסקין, חולמים ולוחמים, תל אביב תש"ו, עמ' 320). ברוח זו כתב ביאליק גם לרעייתו מאניה: "עשה עלי רושם רע, ששם [עין גנים שליד פתח תקווה] שמעתי את הדיבור העברי פחות מבשאר המושבות; אפילו מפי הילדים שמעתי את הדיבור העברי רק מעט. כמעט לא כלום" (איגרות ביאליק, ב', תל אביב תרצ"ח, עמ' צ"ה).

כשעלה ביאליק לארץ כעבור חמש עשרה שנה, כבר העמיקה אחיזתה של הלשון העברית ביישוב, אך יחד עם זאת גילה ביאליק למגינת לבו ש"סכנה צפויה, כי זרם העולים החדשים יציף את כל העבודה התרבותית־הלאומית שנעשתה עד עכשיו בארץ, ויעקור את כל אשר ניטע בכל כך עמל ויגע". דברים אלה השמיע ביאליק באחת מישיבות "המרכז לתרבות וללשון העברית בארץ ישראל" (להלן - "המרכז") שאותו אף להקים. באותה ישיבה גם ניסה ביאליק לעמוד על שורשי המצב: "העולים החדשים [בני העלייה הרביעית] הנם לגמרי מסוג אחר. הם אינם דומים כלל לאותם העולים שבאו לארץ לפני שנה ושנתיים. הללו [בני העלייה השלישית] הרגישו ויבינו כי תחייה לאומית תוכל להיות רק אם בארץ ישראל תשלוט התרבות והלשון העברית בקרב הציבור העברי כולו, ויתאמצו לסגלן לעצמם. אולם העולים החדשים אינם מרגישים ואינם מבינים זאת. הלשון העברית אינה נחשבת אצלם לכלום, הם מזלזלים בה" (ארכיון בית ביאליק, "ספר הפרוטוכלים של המרכז לתרבות וללשון העברית בארץ ישראל", להלן - פרוטוקולים, ככתיב הנהוג בימינו, עמ' 15).

תפישה זו של המציאות הסובבת אותו ודאגה לבאות הן אפוא שעמדו, כנראה, ביסוד החלטתו לעשות לתיקון המצב באמצעות הקמת המרכז התרבותי־לשוני. ניתן לשער שהוא אף נתבקש לפעול בנדון; שכן יש לזכור, שביאליק עלה לארץ (מארס 1924) כשכתר "המשורר הלאומי" כבר כעשרים שנה על ראשו, ובדומה לבני הגולה כן בני היישוב בארץ ראו בו מעין נשיא־הדור וכתובת מרכזית לפנייה ולמענה בכל בעיה לאומית, תרבותית וחברתית. זאת ועוד, יתכן שמותו של אליעזר בן יהודה, כשנה לפני עלותו של ביאליק לארץ, והחלל הזמני שהותיר אחריו ב"וועד הלשון העברית" שבראשה עמד (להלן - "ועד הלשון"), עוררו את ביאליק ביתר שאת להשקיע מאמץ בתחום חישול העברית המדוברת (רְאו שמואל איזנשטדט, "מותו של אליעזר בן יהודה, עלייתו של חיים נחמן ביאליק", שפתנו העברית החיה, תל אביב 1967, עמ' 146-142).

בישיבת היסוד של "המרכז" מילמל אחד העם (החולֶה) במעין התנצלות "אני גמרתי את חיי ואינני יכול להשתתף בעבודה", אולם הוסיף בנימה אופטימית: "ובכל זאת אני שמח מאוד [...] גאווה שארץ ישראל תהיה המרכז לתרבות וללשון בכל העולם. עצם העובדה שביאליק עומד בראש, מספיק בשביל שייצא לפועל, שיתגשם" (פרוטוקולים, עמ' 2). אך ציפייתו של אחד העם לא התממשה. בישיבה השמינית והאחרונה של "המרכז", הציע ביאליק להפסיק את פעולת הוועד הזמני של המוסד שיזם, וזה אכן מה שקרה למרות שמשתתפי הישיבה הצביעו פה־אחד נגד הצעתו. מה היו הנסיבות שהובילו את ביאליק לסתום את הגולל על פרי רוחו חודשיים וחצי לאחר שילד אותו?

ארכיון בית ביאליק

שלושים עמודי כתב היד של הפרוטוקולים מאפשרים לנו להיוודע על מה שנעשה בשמונה ישיבות "המרכז", אשר אותן כינס ביאליק בדירת הארעי התל אביבית שלו ברח' משה הס, שבה התגורר עד שהושלם בניין ביתו ברחוב ביאליק. בתוך כך, אפשר להתרשם מהגישות השונות שהתרוצצו ביישוב בכל הקשור להשלטה של העברית במציאות של ריבוי לשונות. זאת ועוד, בפרוטוקולים אלה טמונים זרעים של כמה מהרעיונות של ביאליק ועמיתיו שנבטו ועשו פרי לאחר זמן במסגרות שונות, בתוכן "ועד הלשון", אשר לימים נמנה ביאליק עם נשיאיו.

בישיבה הראשונה, היא ישיבת היסוד שהתקיימה ב-17.10.1924, נכחו כעשרים אישים בכירים מתחומי עשייה שונים, בתוכם פעילי "ועד הלשון" (א"מ מזיא, א"מ ליפשיץ, א' צפרוני, נ' סלושץ, ש' אסף, י' קלוזנר), סופרים (אחד העם, י"ח רבניצקי, אז"ר, י' רבינוביץ, א' ברש, א' דרויאנוב, י"מ ברכיהו, ר' בנימין), עיתונאים (מ' גליקסון, ברל כצנלסון, י' אהרונוביץ), מורים (בן ציון מוסינזון, י' מהרש"ק) ועוד. בישיבה זו אושרו ביאליק, מוסינזון, כצנלסון, אהרונוביץ וצפרוני כחברי הוועד המכין של "המרכז", ובהרכב זה התנהלו יתר הישיבות, מלבד הישיבה החמישית (שעוד ידובר בה) והישיבה השמינית, היא ישיבת הפירוק שנערכה ב-3.1.1925 בהרכב נרחב שכלל, בין היתר, גם את ש' בן ציון, ש' צמח, א' כהנא, י' לופבן ועוד.

כבר בישיבה הראשונה היו מי שעוררו את החשש שמא יפגע "המרכז" המתוכנן בגופי תרבות קיימים (כגון אגודת הסופרים) ויסיג את גבולם. במענה לכך הבהיר ביאליק את מגמתו של המרכז כגוף שנועד לתאם הליכה משותפת אל היעד, במקום בכמה ראשי־חץ הממוקדים בעצמם ומנותקים זה מזה. "ישנם הרבה מוסדות תרבות בארץ ישראל, אבל פעולתם קטנה בגלל הרשלנות, מפני שאין להם חוט שדרה. אלה איברים בודדים שאינם מצטרפים לגוף שלם, ועל כן הם מפרפרים ואינם חיים חיים שלמים ומלאים", חיווה ביאליק את דעתו הביקורתית והוסיף: "המרכז יהיה חוט השדרה של המוסדות כולם, שהם יהיו איבריו, ושבאמצעותם הוא יפעל. המרכז אפילו יפקד על הסתדרות זו או אחרת להוציא לפועל עבודה מסוימת. [...] אנו חיים בארץ ישראל בתקופת הכיבוש והחילוק, וכל אחד פוחד שמא ייגרע חלקו. אולם עלינו לדעת, שאם לא נעשה עכשיו לתרבותנו נאחר את המועד, כי הזרם הגדול [של העולים החדשים] יבלע אותנו" (פרוטוקולים, עמ' 5-4).

ניסיון לאפיין את העולים החדשים לסוגיהם אפשר למצוא בפרוטוקול הישיבה החמישית, שהוקדשה לדיון בנושא "סיוע לעולים להרבצת התרבות והלשון העברית בתוכם". אל ישיבה זו, שהתקיימה ב-25.11.1924, הוזמנו נציגי מוסדות שונים שבאו במגע ישיר עם העולים החדשים ומסרו לוועדת "המרכז" את עדותם. היו מן העולים שמתחו ביקורת על שיעורי הלשון שבהם השתתפו, כינו אותם "סתם פטפוטי מלים", וביקשו להרחיב את לימוד השפה גם אל המקורות המקראיים והאגדיים. אך לא מעטים מן העולים הגיבו בגסות לשליחים שעוררו אותם לדבר עברית. "בעלייתנו לארץ־ישראל נוכחנו, כי טעות בידינו. לא רק שאין תומכים בידינו בכספי הציבור אלא שאין פונים אלינו לגמרי, פוגשים אותנו לא בידידות ובאהבה אלא בגסות ובביטול", חזרו והטיחו עולים אלה בזעם: "למה באת לבלבל את מוחי בשפה הלאומית או בלשון הקודש שלך? מדוע אין אתה חפץ לדעת, כי זה חודשים רבים שלא השתכרתי גם פייסטר אחד, כי משפחתי מתגוללת באוהל או בצריף, כי בניי רעבים ללחם, כי ארץ ישראל אינה לנו אם אוהבת אלא אם חורגת רעה, כי לא מצאנו כאן אחים נאמנים אלא זרים, כי הכל מתנכרים אלינו? לכל זה אין אתה שם לב, רק באת לפזר מלח על פצעַי בתרבות שלך ובלשון הקודש שלך" (שם, עמ' 16).

כמה וכמה הצעות לתיקון המצב הועלו בישיבה זו. א"א פיינשטיין (מוסר העדות הנ"ל) המליץ "כי בשעה שנותנים סרטיפיקט לעלייה, יביאו בחשבון את ידיעתו של מבקש הסרטיפיקט בשפה העברית, ולבכר את היודע עברית [...] ועל ידי זאת ירב מספר העולים יודעי העברית ממספר אלה שלא ידעו אותה" (שם, עמ' 17). להצעה זו התנגד גליקסון בטענה ש"זכות לכל עברי על ארץ ישראל, מבלי הבדל אם הוא יודע עברית או לא" (שם, עמי 18). בא־כוח מרכז העלייה של הסתדרות העובדים הציע "שהמשרדים הארצישראלים שבגלות יקבלו חתימה מן העולים שהם מתחייבים לרכוש להם את השפה העברית בבואם לארץ". ואילו בא־כוח ועד הקהילה בתל אביב הציע "לדרוש מפקידי המשרדים הציוניים, הציבוריים והכלכליים שיענו רק בשפה העברית לפונים אליהם; ואם אלה אינם מבינים עברית יביאו איתם מתורגמן. הדבר הזה יכריח את אלה שאינם יודעים עברית ללמוד אותה, וערך שפתנו יגדל בעיני העם". רוב באי הישיבה צידדו בהצעה זו, אך ביאליק שלל אותה, משום שבמקום להקל על העולה בשלב הראשון של התאקלמותו בארץ, עלולה תקנה זו להכביד עליו (שם, עמ' 19).

בין ההצעות הידידותיות יותר שהועלו בישיבה החמישית אפשר לציין את זו של אהרונוביץ, אשר קרא לפתוח לעולים החדשים "קלוב בלתי מפלגתי", שבו תשלוט השפה העברית ושבמסגרתו יוכלו בני ארצות שונות להתוודע זה לזה בשעת הפנאי, לבוא בקשרי מסחר או תעשייה, ולהפיג את מרירותם בתוך אטמוספירה ידידותית. ביאליק פיתח בישיבה זו את הרעיון להוציא לעולים עיתון מנוקד בשפה עברית קלה, שבו נועדו להתפרסם, בין היתר, הוראות שונות לעולים, ובו גם יוכלו להביע את משאלותיהם ותלונותיהם. באופן זה עשוי היה העיתון להיעשות לעולים "מורה דרך, חבר וידיד" (שם, עמ' 19).

כבר בישיבה השנייה של "המרכז" עורר ברל כצנלסון את נחיצותו של עלון לעולים ושירטט את קוויו הכלליים, כשלצד זאת הציע לקיים במרכזי העולים שיעורי ערב והרצאות, להעשיר את הספריות בספרים, לפתוח חדרי קריאה, להדפיס ספרי לימוד לדיבור העברי ועוד ועוד. בישיבה זו הציע ביאליק, בין היתר, להוציא לפועלים ספר שירה וכן ספר מלים וביטויים שגורים. תוכניות אלה ואחרות חייבו כמובן השקעה כספית, וזו אכן נוסחה לפרטיה תחת הכותרת "התקציב בערך" (שם, עמ' 10).

על הבעיה הכספית כמכשול ליכולת "המרכז" לפעול הצביע ביאליק בפתח הישיבה השמינית והאחרונה: "העבודה [של "המרכז"] התנהלה בעצלתיים וברשלנות מחסרון אמצעים כספיים. אי אפשר היה לגשת לעבודה לא רק רחבה ומקיפה אלא גם זעירה בלי כסף. בתחילה היתה תקווה, כי ימצא מקור לכסף, מר הופיין [מנהל בנק אנגלו־פלסטיין] הבטיח את עזרתו בזה [...] אולם מכיוון שהדבר נדחה לימים רבים התחיל מר הופיין להשתמט מהבטחתו, ואולי לא היה בה ממש גם בתחילתה" (שם, עמ' 25).

אך דומה שמלבד הגורם הכספי חברו לכישלונו של "המרכז" סיבות נוספות, ואחת מהן היטיב להגדיר הסופר ש' בן ציון באותה ישיבה: "התפקידים שלקח הוועד שלנו - יש להם דואגים אחרים. המוסדות הקיימים בארץ ישראל מקודם ממלאים אותם, ובשביל זה אין לנו זכות קיום אם נרצה למלא את התפקידים ההם [...] לא נצליח, אחרי שלכל מוסד יש דרכו ושיטתו, וגם אחד מהם לא יוותר על האוטונומיה שלו ולא יקבל עליו מרותו של איזה מרכז חדש. עלינו להציב לנו מטרה אחרת, לעשות דבר חדש וגדול שעדיין אין דואג לו, ואז תהיה לנו זכות קיום" (שם, עמ' 28).

באותה ישיבה גם התוודה חבר הוועד אהרונוביץ: "עלינו להודות, כי הוועד לא הצליח בעבודתו. מאוד אפשר כי זהו מפני אי כישרונו לעבודה. יוכל להיות כי ועד אחר, יותר פעיל וזריז, יעשה ויצליח" (שם, עמ' 27). ומה היה חלקו של ביאליק בכישלון "המרכז"? על כך משיב לנו ביאליק עצמו, תוך שהוא חושף את מעלותיו וחסרונותיו כאחד: "למען אפשר יהיה למרכז להתקיים, דרוש איש מרכזי, סדרן, מניע הגלגל, שיוכל להקדיש לעבודה זו זמן רב. אני מלבד שהנני טרוד בעבודות שונות השוללות ממני את כל זמני, לא הייתי מעולם סדרן. אני יכול רק להתוות את הדרך, למצוא את הכיוון הראוי, אבל לא להניע את הגלגל". בהמשך דבריו מזכיר ביאליק את מה שעשוי להיחשב כהחמצה נוספת שלו: "אני נכנסתי בדברים אודות יסוד המרכז לתרבות עם מר אוסישקין, הוא הסכים לעמוד בראש המרכז, אולם דרש שהמרכז יעבור לירושלים. בוועד שלנו היו מתנגדים לדבר הזה. הכול הודו כי אוסישקין הוא בעל מרץ וזריז ויביא תועלת למרכז, אבל פחדו פן יעשה מזה פוליטיקה" (פרוטוקולים, עמ' 29). היסטוריה של עימותים קודמים עם אוסישקין (רְאו לדוגמה את רשימתו של ביאליק "תרבות ופוליטיקה", כל כתבי ביאליק, תל אביב תשכ"ח, עמ' רסו-רסח) היתה כנראה מן הגורמים שהרתיעו את המשורר מלגייס את מי שנחשב "בולדוזר" לשורות "המרכז".

את כישלון הקמת "המרכז" יש לתלות גם בעובדה שאל המפעל הזה ניגש ביאליק שבעה חודשים בלבד לאחר עלותו לארץ, בעוד הוא עצמו עולה חדש ובטרם מצא לשון משותפת עם בני היישוב, כפי שהוא עצמו מעיד: "באודסה, למשל, ידעתי את הציבור הלאומי שלנו [...] וקל היה לי להיכנס אתם בדברים ולהשפיע עליהם. ופה איני יודע כמעט איש. עדיין הנני 'ירוק' [...] אני מודה שיש גם בארץ ישראל ציבור שאפשר להשפיע עליו, אבל ללכת אליו ולעורר בו תנועה אין לי יכולת" (שם, עמ' 28).

תחושה כבדה ליוותה את ביאליק כבר בישיבה הראשונה של "המרכז", כפי שאפשר ללמוד מרשימה שסוקרת את המעמד: "יש לו [לביאליק] הרושם, והוא חרד מפני הרושם הזה, כי הנקבצים יצאו מכאן כלעומת שבאו [...] בסוף דבריו הוסיף [...] 'אני מרגיש אוויר מת מסביבי, ובאוויר כזה לא אוכל גם אני לעשות שום דבר'" (מרדכי שניר, "מסיבה בבית ביאליק", בני הדור ומוריו, תל אביב תשי"ט, עמ' 97).

 

* במאמר זה משולבות ציטטות נבחרות מתוך הפרוטוקולים; חטיבות שלמות מתוכם יובאו במסגרת מאמר נרחב יותר בנדון. התצלום והחומר התיעודי – מתוך ארכיון בית ביאליק. סריקה ועיבוד: רות בית־אור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו