שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סיפורו של מפגש מרתק אחד בירושלים הקוסמופוליטית

כך הצטלבו דרכיהם של הצייר טדיאוש פון ריכטר, הצלם
 זאב אלכסנדרוביץ' והד"ר צ'סלב קורניקובסקי, שלושה צאצאים של השפה הפולנית

ניצה פרילוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניצה פרילוק

בנקודה מסוימת בזמן ובמרחב מצטלבות דרכיהם של אנשים זרים. כאן ייפגשו לראשונה אלה שבשגרת החיים יפרידו ביניהם מוצא, מעמד, אידֵיאולוגיה, דת, מרחק ועוד. טיב המגעים ביניהם יושפע גם ממאפייני הזמן והמקום, טען החוקר הרוסי מיכאל בכטין, וטבע במסתו את המונח "כרונוטופּ הפגישה" (כרונוס וטופּוגרפיה). בחיים כמו בספרות, הפגישה המרתקת היא תכופות זו של המקרה.

נתחיל בקולהּ של אחת הדמויות. "רציתי לעבור אל אַטליֶה אחר. כל חפצַי היו כבר ארוזים, רק על הקיר נשאר הציור של ניקולס גיזיס 'אלוהות נשֹגבת'. ריכטר ראה אותו, ומיד זיהה שזהו ציור של גיזיס (N. Gysis). בתמימות שאל אם אני מוכנה להשאיר כאן את התמונה, כיוון שברצונו לשכור את האטליֶה. ברור שאין זה אפשרי, עניתי. אז ביקש את הסכמתי להעתיק את הציור. פיקפקתי ביכולתו לעשות כן. להפתעתי הרבה, בשלושה ימים סיים את המלאכה והכין ציור מוקטן, מעניין ביותר. כמו כן שאל, אם למחרת היום יוכל להביא עִמו לביקור אדון נוסף. ואותו אורח היה ד"ר רודולף שטיינר".

במלים אלו תיארה הציירת הגרמנייה אנה מאי (1864-1954) את המפגש הראשון שלה עם טדיאוש ריכטר. היה זה במינכן שלפני מלחמת העולם הראשונה. ריכטר הוסיף והציג לפניה את הרעיונות הגדולים של שטיינר, כמובא בספרו "תיאוסופיה: גוף־נפש־רוח". אירוע גורלי זה שינה לחלוטין את מסלול חייה. בעקבותיו, דבקה לא רק בתנועה האנתרופוסופית של רודולף שטיינר, אלא אף בריכטר הצייר, ושם משפחתו נוסף לשמהּ. עדות שבכתב זו, של אנה, מופיעה בספר על חיי אחייניתה ד"ר מרגרטה האוּשְׁקה — אף היא תלמידתו של שטיינר ומטפלת בשיטתו (1995, Irmgard Marbach). אנה מאי למדה באקדמיה המלכותית לאמנות של מינכן אצל פרופסור גיזיס (בין בוגרי האקדמיה — פאול קליי וּוַסילי קנדינסקי).

טדיאוש ריכטר, זקן בוכרי ונכדו, אקוורל, ירושלים 1928

בהתאם לבקשתו של שטיינר, הכין טדיאוש פון ריכטר סקיצות לחלונות הזכוכית של ה"גתנאום הראשון" — בניין מרשים שהָגה ובנה שטיינר בשווייץ, בעיירה הציורית דורנַאך. המבנה, שתוכנן כעבודת אמנות טוטלית (1919-1913), נועד לשמש מרכז רוחני של התנועה. ריכטר עמל שם בליטוש הזכוכית בעיטורים ועמו על הביצוע — אמנית הזכוכית אסיה טורגנייב (אחיינית הסופר). אנה מאי עבדה ללא לאות למען התנועה. בין השאר ציירה את התפאורה להצגות תיאטרון שהופקו על פי ארבעה מחזות מיסטיים של שטיינר. אביה של אנה, שהיה רופא ומקורב לדוכס בַּוַואריה, התנגד לקשר ההדוק שלה לקבוצת שטיינר והיה עליה ללחום על דרכה. "משפחתי לא הבינה שכּוח החיים זרם אלי משם, כי הגעתי לגיל שהימים זוחלים אט־אט ואין בהם טעם", רשמה במכתב לאחייניתה.

שנים אחדות פעלו ריכטר ומאי בדורנאך. ב-1920 הורה ד"ר שטיינר לריכטר לעזוב את המקום בשל עימות חריף שפרץ בין ריכטר לסיסדלצקי, אמן שעבד במקום. בני הזוג עברו למינכן. ריכטר חש כמגורש מגן העדן, וברוב געגועיו ביקש לחזור — אף בלי אנה. חיש־קל נמצא פתרון: החברה "כּריסטלכֶה קונסט" (אמנות נוצרית) חיפשה צייר שיכין סדרת אקוורלים של המקומות הקדושים בפלשתינה. אנה נענתה למודעה. הזוג עזב את אירופה ב-1924 והפליג לאוריינט. "זו היתה הסיבה לנסיעתנו לירושלים. ד"ר שטיינר ביקש להרחיק את טדיאוש ריכטר מדורנאך", כתבה אנה ב-1946. המעבר לארץ החום היה אפוא כפוי, מעין הגליה. לאנה מלאו אז 60 שנה, וטדיאוש — צעיר ממנה בתשע שנים.

ריכטר נולד בפולין בעיר לבוב (Rychter, 1873), למד באקדמיה לאמנויות בקרקוב והשתתף זמן מה בקברט ספרות ואמנות "הבלון הירוק" — הראשון מסוגו בפולין. משם עבר ללימודים במינכן. אביו, יוז'ף ריכטר (1820-1885), היה שחקן ומנהל התיאטרון Skarbek בלבוב (באותו מתחם בניינים מרשים שבּו שָׁכן התיאטרון שלו עמד במאה ה-20 הסמינר העברי למורים, שעם בוגריו נמנה המשורר שמשון מלצר, ומאוחר יותר — אמי. ארוסתו של ברונו שולץ, המשוררת ד"ר דבורה פוגל, היתה בסגל הסמינר ולימדה פסיכולוגיה וספרות פולנית).

טדיאוש ריכטר, דיוקן שאול טשרניחובסקי, אקוורל, 1932. באדיבות ספריית שער ציון - בית אריאלה.

ב-30 באוקטובר 1900 נשא ריכטר לאשה, בחתונה קתולית ולאחר היכרות קצרה, את ברוניסלבה יאנובְסְקָה, ציירת פולנייה ומורה לאמנות. ביומנה כתבה ברוניסלבה (1953-1868, Janowska) על חיי נישואיה ועל בעלה: "הוא נהג לישון עד שעת הצהריים, ואחר כך היה יוצא ל'התרשמות' בטבע, משוטט בשדות וביערות, וחוזר לארוחת הערב. לא יכולתי להבין כיצד צַייר יכול להיות כה בָּטֵל. במשך שבועות וחודשים לא עשה דבר. התקיימנו על משכורתי ועל התמיכה שהגיעה מאבי" (2005, Izabela Gass). לאחר שמונה שנים — נפרדו.

בירושלים, התחנה הרביעית בחייו (לאחר פולין, גרמניה, שווייץ), עסק טדיאוש ריכטר בשיפוץ הכנסייה בבית לחם. בדומה לאנה, צייר בצבעי מים את סימטאות ירושלים והסביבה על המולתן הססגונית. דיוקנאות האקוורל שלו זכו להערכה מיוחדת בקרב מבקרי אמנות. הצייר יצחק פרנקל כתב שהפורטרטים של ריכטר מצטיינים בפלסטיות רבה ובהבעה, ו"מכילים גם הרבה רוך ותמימות" ("דבר", 2.6.1927). ו' ספיר הציג את זוג האמנים ריכטר כ"ציירי האקוורל היחידים בארץ ישראל", וציטט ברשימתו את תמיהתה הלירית של אנה ריכטר: "אֵילו הם הצבעים, מחוץ לצבעי המים, שבהם אפשר למסור במדרגה אידֵאלית את שקיפותה של השמש?". ציוריה נראים "כמראות בהקיץ", כתב, "קלים ושקופים וססגוניים ויתר על כן — מקוריים" ("דֹאר היום", 6.5.1927). "תמונות הריכטרים הִנן פירושים מהודרים לארץ ישראל", הוסיף. "עלינו להוקיר שהחיים היהודיים והקדושה היהודית בירושלים תופסים מקום חשוב ביצירותיהם".

ציורי הריכטרים הגיעו לבתים. ב-1928 צייר טדיאוש בוכרי לְבן זקן המהלך בצד ילד, כנראה נכדו, בירושלים. שניהם בכיסויי ראש. במראה הישיש יש מן הנועם והפשטות האצילית. השקיפות והאור שרויים על הסצינה כולה, וניכרים בפניו של האיש ובגלימתו הירקרקה עשירת הבד הנעה עמו כגלי הים. הציור (70x45 ס"מ) נרכש ישירות מריכטר ומצוי מאז באוסף פרטי.

הקונסול הפולני (שני משמאל) בחבורה עם שומר ראשו (ה"קוואס"), ירושלים 1934צילום: זאב אלכסנדרוביץ'

תוך זמן קצר הצליחו בני הזוג ריכטר לחדור אל לב העשייה האמנותית בארץ ישראל המנדטורית. עיון בעיתוני התקופה מגלה זאת. ועוד מצאנו, כי שנת 1932 היתה רבת הישגים לטדיאוש ריכטר. הוא השתתף בתערוכת אמני ארץ ישראל בטכניון ("דבר" 23.6.32), תרם מיצירותיו למוזאון תל אביב (בטרם פתיחתו) כְּשם שנהגו שגאל, שטרוק, מודליאני, אורלוב ועוד ("דֹאר היום", 9.2.32), וציור שלו נרכש על ידי "האגודה להשתלמות במדע" של הטכניון בחיפה (בצד הציורים של זריצקי, ליטוינובסקי וציונה תג'ר). ציור אחר שלו קנה הנציב העליון, שעה שביקר בתערוכת האמנים הירושלמית במגדל דוד ("דֹאר היום", 17.4.32). כאשר בית הנכות "בצלאל" החליט לערוך תערוכת פורטרטים מיצירות אמני הארץ — בציור, בפיסול ובגרפיקה — הוזמן ריכטר לשבת בחבר השופטים יחד עם הצייר ראובן, ד"ר א' טיכו וזריצקי, שכיהן כְּבא כוח אגודת האמנים המודרניים ("דבר", 14.11.33). יש להניח כי לא מעט מהשפע הזה הגיע בזכותו של יוסף זריצקי, שצייר בעצמו בצבעי מים וכתב בהתפעלות על האקוורלים של ריכטר עוד ב-1928 ונהפך מן הסתם למעין פטרון ומפלס דרך לריכטר.

אנה וטדיאוש ריכטר התקבלו כחברים באגודת הציירים ("דבר", 28.8.32). באותה עת הצטרפו לאגודה הציירים: "אבני, גלעדי, הולצמן, הנדלר, זריצקי, לבנון, לובין, סיגרד, פלדי, פיין, קוסונוגי, שור צבי, שמידט".

בפברואר 1932 צייר ריכטר את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי, שהגיע לארץ חודשים ספורים קודם לכן. הציור אוזכר בידיעה שמצאתי בעיתון נושן, ולאחר תלאות — אותר בתל אביב. בציור האקוורל (56x38 ס"מ), טשרניחובסקי נראה נינוח. ידיו על משענות הכיסא, אפוף בתכלת רכה אשר ברקע, בעניבתו ובקפלי בד כותנתו הצחורה. מבטו ישיר וממוקד. ריכטר מתרחק מן הדרמטי והמאדיר שאפשר למצוא בדיוקנאות אחרים של המשורר. את תווי הפנים צייר בנאמנות צילומית־כמעט. עבודה זו עשויה לסמן מה היה כוחו של ריכטר בדיוקנאות האקוורל שלו.

טדיאוש ריכטר (עומד) והקונסול הפולני ד"ר קורניקובסקי, חג המולד 1932 צילום: זאב אלכסנדרוביץ'

בנקודת זמן זו פגש זאב אלכסנדרוביץ' הצעיר (1905-1992) את ריכטר וצילמו. היה זה בחג המולד 1932, בבית הקונסול הכללי הפולני של פלשתינה, ד"ר צ'סלב קורניקובסקי. כאן, בירושלים הקוסמופוליטית, כינסה השפה הפולנית את צאצאיה: צייר, דיפלומט וצלם יהודי. חמשת תצלומי הפְּנים שבארכיון אלכסנדרוביץ' מראים כי הקונסול הכניס לחדר האירוח שלו מֵעושר המזרח ומרקמיו: אריגים כבדים על הקירות, פה ושם צלחות קישוט וגם תצלומי משפחה, כריות ושטיח צמר על הרצפה, ובמרכז החדר — שולחנון נמוך: טס נחושת מעוגל הניצב על רגלי עץ מגולפות. הכל הגיע, בלי ספק, מהשווקים המקומיים. עץ אשוח וכוכב בצמרתו מאיר את פניהם של הקונסול, המחויט בחליפה ובעניבה, ושל ריכטר אורחו. ריכטר מרשה לעצמו לשבת על משענת הכורסה שבּה שקוע הקונסול. קִרבה יתרה זו מלמדת על היכרות קודמת בין השניים. ואכן, ריכטר צייר את הקונסול. בתצלום אחר, ד"ר קורניקובסקי מתבונן בדיוקנו המצויר על לוח. לידו עומד טדיאוש ריכטר, נשען על גב הכורסה. בזקנו הדליל, במטפחת העוטפת את צווארו ובמכנסיו התחובים לגרביים באמצע השוֹק — יש מן הבוהמיין.

אלכסנדרוביץ' הגיע מִקרקוב באשרת תייר וצילם בלהט ממראות הארץ (1932, 1934). בעיצומה של העלייה החמישית, ב-1935, עלה לארץ והתיישב בתל אביב.

הקשר עם הקונסול הפולני נשמר, ואלכסנדרוביץ' המשיך לצלמו. במועד אחר צילם את הקונסול משתובב: ראשו עטוף בכָּפייה ועָקָל. דיוקן מלבב זה של הקונסול בצד תצלומו האחר בצילינדר מהודר עשויים היו לשמש כרזה מוצלחת למפגש התרבויות שהתרחש כאן, לשעה קלה, בירושלים המנדטורית — הקֶסם שקָסם האוריינט לבני אירופה.

ריכטר (מימין) והקונסול הפולני, ירושלים, 1932צילום: זאב אלכסנדרוביץ'

ד"ר צ'סלב קורניקובסקי (1965-1885), יליד נובי־סונץ' בפולין, בא לירושלים בינואר 1931 וכיהן בה כקונסול שש שנים. גילה עניין רב ביהודי ארץ ישראל והיה מעורב בהיבטים לוקליים ולאומיים. על פי עיתוני התקופה, ביקר הקונסול את פצועי ההתנפלות הערבית, שאושפזו בבית חולים "הדסה" שבחיפה ("הצפירה", 13.4.31), הצהיר על צערה של הממשלה הפולנית בעת נחשול פרעות ביהודי פולין ("דֹאר היום", 8.12.32), ובביקורו בפולין הגיע אל קבוצת הכשרה חלוצית בביילסקו (גליציה המערבית) והביע את התפעלותו ממסירותם והישגיהם ("דֹאר היום", 10.2.36).

בחג הלאומי של פולין, 3 במאי, קיימו רבני ירושלים תפילה חגיגית לשלום פולין. הטקס מזכיר את תפילתם הסדורה של היהודים בגולה לשלום השליט (למשל, הקיר"ה). ב-1931, התקיימה התפילה בבית הכנסת הגדול בשכונת זכרון יוסף, בנוכחות הקונסול ד"ר קורניקובסקי. ב-1932 נערכה קבלת פנים לנכבדים ולראשי הדתות בקונסוליה הפולנית. בין הבאים: הראי"ה קוק, המופתי חאג' אמין אל־חוסיני, מנחם אוסישקין (סרטון של אלכסנדר פורד). ב-1934, צילם אלכסנדרוביץ' את הקונסול בחבורה — בצילינדר, בכפפות לבנות ומקל בידו. הנשים שבתצלום חובשות כובעים, שרוולי השמלה עד למרפק־כמעט. בתפילה השתתף, כמנהגו, הרב הראשי של א"י ונכח הקונסול הפולני. באותו יום (ל"ג בעומר), הנעים בזמירותיו בבית הכנסת מלך החזנים, משה קוסביצקי, שהגיע במיוחד מוורשה. "כל הקהל הירושלמי וביחוד בני מדינת פולין שבעה"ק ת"ו מוזמנים להשתתף". על ההזמנה חתום "כולל פולין ווארשא בירושלים תובב"א". במכתב חביב בפולנית ששיגר הקונסול לאלכסנדרוביץ' הוזמנו עותקים נוספים ומוגדלים של תצלומי יום החג.

קורניקובסקי פעל רבות: פתח את הביתן הפולני ב"יריד המזרח" 1932, נכח באסיפה בלשכת "מסחר ותעשייה א"י — פולניה", שניהל נשיאה משה שְׁלוש, הגיע לנמל חיפה לקבל את פניהם של תיירים ועולים מפולין, ונשא "נאום נלהב לרגל בואם לשלום לארץ, שבה הולכות ומתגשמות שאיפותיו של העם העברי" ("דבר", 20.3.32). כאשר יורש העצר השוודי הגיע לירושלים, נערכה לכבודו סעודה בבית הנציב העליון. בין המוזמנים: ד"ר חיים וייצמן, ד"ר קורניקובסקי, מר דיזנגוף, ד"ר שמריהו לוין, הזוג בנטוויץ ועוד ("דֹאר היום", 21.12.34).

הקונסול בחג הלאומי של פולין, ירושלים, 1934צילום: זאב אלכסנדרוביץ'

זאב אלכסנדרוביץ' (וילק בפי חבריו) אהב מסעות מנעוריו: הרחיק ליפאן וצילמהּ, לארצות הברית, למצרים. אלכסנדרוביץ' צילם את יהודי קרקוב, ובבזל — את באי הקונגרס הציוני הי"ז. תצלומיו מציגים גלריה של מנהיגים ציוניים ושל מושכים בעט: זאב ז'בוטינסקי, אורי צבי גרינברג, חיים נחמן ביאליק, אב"א אחימאיר, חיים ארלוזורוב, נחום סוקולוב. מצלמת הלייקה שברשותו (ניידת וקלת משקל) איפשרה לו לנוע בחופשיות ולצלם (בסרט 35 מ"מ שחור־לבן) מקומות ואירועים שנקרו לו בדרכו. מצבו הכלכלי האיתן העניק לו חירות לצלם את אשר יאהב. הוא לא היה קשור במוסד או בגוף מסחרי ומבטו לא היה מגויס לאידֵיאולוגיה כלשהי. וכך, במהלך שש שנים, צילם באינטנסיביות את המרחב העירוני והנופים החקלאיים של ימי טרום המדינה.

תל אביב הקסימה אותו בהיעדר הרשמיות שברחוב. בתצלומיה, דומה שחקר את הגבולות שבין החיים ה"מסודרים" לבין הטבע הסובב — דיונות החול, החוף, הים, כתב נכדו של אלכסנדרוביץ'. מעל לכל — הצליח להתיך אל תצלומי העיר את רוח התקווה שפעמה ברחובות.

התלהבותו מהמפעל הציוני והרגש העמוק למצולם ניכרים בעבודותיו. הוא שמר על מגע קרוב עם מושאי צילומיו. לא היה בעיניו פרט שאינו ראוי להארה: חריש ראשון, נטיעת עץ תפוח, בית בשלבי בנייתו, פינת רחוב. בסדרות הרבות של תצלומיו נכתבו דפים ברומאן ארצישראלי, שגיבורו משתתף ולא משתתף בסצינות החולפות.

הקונסול הכללי הפולני, ירושלים 1934. כָּפייה במקום צילינדר צילום: זאב אלכסנדרוביץ'

כעשור לאחר מותו נתגלו באקראי בביתו, ממש כמו באגדות, כ-17,000 תשלילים שלו בתוך מזוודה מרופטת. הם נסרקו והתצלומים עומדים לרשות הציבור באתר הספרייה הלאומית בירושלים. תערוכות של תצלומי אלכסנדרוביץ' התקיימו באחרונה בפולין ובארץ.

הדרך המסורתית להציג את עבודותיו של צלם היא התערוכה. דרך אחרת, לעתים משולבת, תבקש להתחקות אחר הסיפור האנושי והחברתי הטמון בתצלומים היסטוריים של הצלם. במקרה זה, יגולגלו קורותיה ופועלהּ של דמות עד לאותו הרגע ולאותו המקום שנקלטה בעדשת המצלמה. יש שיסופר אף מֵעבר למועד זה, כמובא כאן.

ביולי 1946, בדירתה שברחוב מַמילא בירושלים, כתבה אנה ריכטר מאי מכתב ארוך ונרגש אל ד"ר מארי, אלמנתו של רודולף שטיינר שעִמה שמרה על קשר. בין השאר רשמה בגרמנית: "בקיץ 1938 נסע ריכטר לפולין. הוא קיבל על עצמו לצבוע ולחדש כנסייה כפרית באחוזה הפולנית של משפחת אירֶה דורף. עוד באותו סתיו קיווה לחזור. אבל דבר מה בדרכון שלו לא היה כשורה, והוא נאלץ להישאר בוַורשה שנה נוספת. בספטמבר 1939 הופתע כשהגרמנים כבשו את המקום. בחג 'שלושת המלכים' (6.1.1940) הגיעה אלי סוף־סוף גלויה ממנו באמצעות הצלב האדום, ובה חדשות טובות. מאז נעלמו עקבותיו". המכתב מסתיים ברוח שפלה: "הרעב לשוחח עם אישיות נעלָה גרם לי להרחיב ללא גבול בתמונות של פרקי חיי. קבלי נא את התנצלותי מעומק הלב". למכתב צירפה אנה שי: ציור קטן שלה (המכתב שמור בארכיון דורנאך בשווייץ).

הקונסול הפולני בלבוש רשמי, ירושלים 1934. צילום: זאב אלכסנדרוביץ'

*באיתור מסמכים, במידע רקע ובתרגום מפולנית ומגרמנית סייעו: Krzysztof Willmann (וַרשה), סיני אלכסנדרוביץ', זכריה ווֹלף וד"ר שרה מלצר. תודתי להם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ