שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יונתן הירשפלד
יונתן הירשפלד

הכותרת "בוקר טוב אדון קורבה", שדבקה בציור הזה של גוסטב, משקפת את הפרשנות השכיחה שלו, שלפיה זהו ציור על העלייה במעמד האמן. בעוד האמן, שיצא כביכול לצייר בטבע, מזקיף את סנטרו — האדון ומשרתו מתוארים במחווה של הסרת הכובע וקידה קלה.

הציור מצטרף לכמה אנקדוטות מפורסמות של המאה ה-19 על אמנים גאונים ופטרוניהם. המפורסמת בהן היא זו על גתה ובטהובן שנתקלו בשעת טיולם בפמליה המלכותית. גתה סר מהדרך, הסיר את הכובע והשתחווה, ואילו בטהובן הנמיך את הכובע על מצחו וחצה את הפמליה בגסות. מיד הסתובבו כל חבריה והחלו לפנות אליו: "הר בטהובן! הר בטהובן!" — ולהתעלם מהמשורר החנף.

במאמר שפורסם ב-1967 זיהתה ההיסטוריונית וחוקרת האמנות לינדה נוכלין את המקור של הקומפוזיציה הזאת. מדובר בסדרה של דימויים פופולריים מהעיתונות ומהדפסים שנמכרו בשוק שנושאם הוא "היהודי הנודד" או "היהודי הנצחי". בדימויים האלה נראה, מהגב או מהצד, הלֶך עם ילקוטו, או לפחות בלבוש בלוי, הפוגש בורגני ומשרת בחוצות העיר. הרעיון, נדמה לי, הוא שהיהודי אינו חריגה מהנוף, אלא הוא חלק מהסדר הכמעט אורגני של העולם.

אפשר להבין זאת היטב באמצעות רעיון שמבטא פרנץ רוזנצווייג בספרו "כוכב הגאולה". הוא מסביר את האנטישמיות בכך שבעיני הנוצרי הכל מוטל בספק: האם היה ישו? האם היתה לידת בתולין? האם יש שילוש? רק דבר אחד אינו מוטל בספק והוא בגדר ודאות — היהודי. כלומר, היהודי חייב לשבת במשבצת שהוקצתה לו בסדר החברתי: כנודד, כנצחי. והוא למעשה מעין אבן הראשה של הקשת החברתית כולה.

נוכלין מזהה את המקור, אך נמנעת (בזהירות האופיינית לאקדמיה) מלעשות קפיצה פרשנית נועזת. היא, למעשה, כמעט לא מתייחסת לכך שקורבה מציג את עצמו כ"יהודי הנודד" במשמעות אוטוביוגרפית או אמנותית. הדגש שלה הוא במקום אחר: היא מתעניינת במודרניות שבעצם המהלך של שאיבת ההשראה מהעיתונות ומהתרבות הפופולרית.

כנגד זאת, אני מציע להבין את הציור כהזמנה להרהר באמן כיהודי נצחי, ברוח הדברים המפורסמים שאמרו לאורך השנים אלן גינזברג, ג'ון הולנדר ומרינה צווטאייבה כי "כל המשוררים הם יהודים", ואפילו בגרסתו של דורי מנור שכל "המשוררים הם יהודים, יתומים, הומוסקסואלים".

קורבה, לפי קו מחשבה זה, יודע שהקומפוזיציה הזאת מוכרת ומאמץ את משמעותה בהיפוך: הוא מבין את האמן כמי שמחויב לעמדה של אחרוּת. זהו לא ציור על עלייה במעמדו של האמן: זוהי התחפרות של האמן באחרוּתו לנוכח חיבוק הדוב של הפטרון. יש לזכור, בהקשר הזה, את הרדיקליות הפוליטית של קורבה, תפקידו בקומונה הפאריסאית, ידידותו הקרובה וארוכת השנים עם האנרכיסט פייר ז'וזף פרודון.

זהו, אם כן, ניסיון להסיר את אבן הראשה מהקשת החברתית, לבצע היפוך ערכים: לא זה שיש לו בית ואדמה תחת רגליו הוא הטוב והיהודי הנודד הנצחי הוא הרע והשפל, כי אם ההפך: בעל הנכסים הוא הרע (רכוש הוא גזל!) והנודד (שמא נפליג עכשיו בקטלוג של דימויי האמן כנווד, מהטרובדורים ועד ההלך של אלתרמן ועד בוב דילן) — הוא הגיבור האמיתי. את האמת הזאת ראו גם הוגים יהודים בראשית המאה העשרים. רוזנצווייג, שצוטט לעיל, חשש שהכנסתם של היהודים להיסטוריה, כמו הערתה של מומיה רדומה בסרטי אינדיאנה ג'ונס, יגרום להזדקנות בהילוך מהיר, שהיהודים יאבדו את כוחם, את אורם ואת טוהרם המוסרי ויתלכלכו בטינופת של ניהול מדינה. הנה סגרנו מעגל עם "היהודי הנצחי" של הירשנברג, הפעם, הוא האמן באשר הוא.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ