שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"דקטור דוקטרתי": מה חשב ביאליק על האוניברסיטה

שמואל אבנרי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל אבנרי

"ברגע זה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו [...] היתד הראשונה לבניין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד" 
(ביאליק בנאום הפתיחה)

מילותיו הנשגבות של ביאליק, המובאות במוטו של מאמר זה, מבטאות את תחושת "קדושת השעה" של פתיחת האוניברסיטה, שעליה הוא גם בירך "שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה". אך יחד עם זאת הזהיר ביאליק שלא להפליג בשבח המוסד המדעי המצוי עדיין בחיתוליו ושעוד צריך להיבנות ולהתמלא בתוכן ראוי (ח"נ ביאליק, דברים שבע"פ, כרך א', עמ' מ"ט). ואכן, כמי שכל ימיו נהג לפי הכלל "נאה דורש ונאה מקיים", פעל ביאליק מאותו יום (1.4.1925) לביצור מעמדה של האוניברסיטה, הן כמי שנמנה עם "חבר הנאמנים" של המוסד והן כמי שעמד בראש "אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית". בפעילותו זו לא חסך ביאליק גם ביקורת על מהלכים שנראו לו בלתי תקינים ותבע את תיקונם.

על מעמדו של ביאליק באוניברסיטה העיד חוקר הקבלה פרופ' גרשֹם שלום: "הוא היה פעיל מאוד ובעל השפעה רבה באוניברסיטה. מאגנס [הקנצלר] חיבב אותו והוקיר אותו. ביאליק היה הרבה יותר חשוב מן הפרופסורים, כי היתה לו סמכות מוסרית שלא היתה להם. ידעו שהוא אדם בעל שאר רוח — לעילא ולעילא מן הפרופסורים המקצועיים — ויחד עם זאת חוקר שהיתה לו יראת־כבוד בפני אנשי המדע, משום שהוא עצמו ידע שאין לו מתודה מדעית" (יצחק בר־יוסף, "ביאליק והאוניברסיטה", האוניברסיטה, יוני 1973, עמ' 46).

הערכה נוספת למדרגתו המדעית של ביאליק השמיע הבלשן פרופ' טורטשינר [טור סיני]: "כך היה ביאליק למלומד ולפרשן, וגם לחוקר ממדרגה גבוהה. כן, למשל, מאמרו שפרסם ב'תרביץ' שנה ב' על 'בית יתום של אבן גבירול' — הוא דוגמה מופתית למחקר פילולוגי מדעי מלא חכמה וחן. עבודתו של ביאליק כפרשן היתה גם היא עבודת משורר, ובזה הצלחתו הנפלאה [...] שראה מתוך האינטואיציה הנפלאה, מה שלא ראו כמה מגדולי התורה בדעתם הצלולה והקרה" (נ"ה טורטשינר, "ביאליק האיש", לשמו ולזכרו של ביאליק, ירושלים תרצ"ד, עמ' 10).

ביאליק במעמד פתיחת האוניברסיטה העברית, יושב בין אחד העם לקנצלר האוניברסיטה, י"ל מאגנס; הלורד בלפור נואם צילום: יעקב בן־דב (אצ"מ, תרומת אדם גרינברג)

באותה רוח סיכם גם המזרחן פרופ' ריבלין את תרומתו הרבה של ביאליק כעורך תרגומו לקוראן: "הרבה הרבה יוכרו אותותיו בכל התרגום. יקצר כאן המקום לברר בעובדות את הרגשתו העמוקה בדברי שירה ורוח, ואפילו בשפה שלא ידע. מפליא ומשתומם עמדתי לפני רוח ההשראה שבו חונן הענק הזה, בבארו לי לעתים פירוש מלים ערביות אשר לא ידען, כי רק על פי שימושי בהן בתרגומי, ובנחשו בברכת אלוהים עליו, כמה פעמים את המקור מתוך המשך הדברים, במידה שכל חוקר וחכם לא היה יכול להגיע אליה כי־אם אחרי חקירות ודקדוקים" (יוסף יואל ריבלין, "הקדמה", אלקראן, דביר, תל אביב תרצ"ו).

לצד זאת, לא חסרו גם אנשי מדע שמתחו ביקורת על פועלו המדעי של ביאליק. אמנם, ביאליק נהג לקדם בברכה כל ביקורת של ממש ומיהר לתקן את המתבקש במהדורה חוזרת של החיבור המבוקר. אך לעתים חש שאין הביקורת נקייה, כפי שניתן, לדוגמה, ללמוד מהדברים הבאים שכתב אל ד"ר יוסף מרקוס: "הראית את דברי הד"ר בראדי על הכרך הראשון של משה אבן עזרא [דיוואן שפרסם ביאליק עם עמיתו רבניצקי]? כעין טינא כבושה מפעפעת מתוך המאמר הזה. הוא מנה כרוכל את כל השגיאות ולא ציין אפילו בדרך רמז את כל המקומות ה'אנושיים', אשר העלינו להן ארוכה, וכאלה הלא יש למאות. אין זאת כי אם צרות עין. כן הם חכמינו וכן דרכם" (ח"נ ביאליק, איגרות, כרך ד', תל אביב תרצ"ח, עמ' רכ"ב).

אך ביאליק לא התרגש יתר על המידה מהדוקטורים ומהפרופסורים למיניהם, אלא העריך כל אדם לפי מדרגתו כחוקר. גם כשהוא עצמו זכה בתואר דוקטור, משני מוסדות בארצות הברית, הגיב על כך בבדיחות הדעת במכתב שכתב לאחד־העם: "הלא שמעת בוודאי כי דקטור דוקטרתי זה פעמיים, ואני עתה בבחינת חמור חמורותיים" (שם, כרך ג', עמ' ק"ה). על דרך ההיתול כתב ביאליק גם לידידו פרופ' דיזנדרוק: "ראה קראתיך בשם פרופסור, ואולם אל תירא פן נקלית בעיני בגלל זאת. אדרבה, 'אפס' כשהוא מצטרף אל 'יחידה' כמוך יש לו ערך" (שם, כרך ה', עמ' קס"א).

בהקשר אחר מתח ביאליק ביקורת על פרופ' ש"ז שכטר, אשר באחד הכנסים חירף וגידף את הספרות העברית בטענה שהיא "מלאה זימה וזנות". וכך השיב לו ביאליק: "אדוני, אתה אומר שהספרות החדשה נדונה בצואה רותחת; כעת הצואה עודה רותחת, אבל לאחר 300 שנה, כשהצואה תקפא ותהיה לגללים — אזי יקומו הפרופסורים לחטט בגללים אלה..." (שמעון ראבידוביץ, "שיחותי עם ביאליק", ירושלים ותל אביב 1983, עמ' 56).

פתיחת נאום הר הצופים של ביאליק, בכתב ידו ארכיון בית ביאליק

ביאליק אף מצא לנכון לחזק את ידיהם של מלומדים אוטודידקטים בפני ביקורתם הצבועה של פרופסורים שאין דווקא בקשת האמת נר לרגלם. במכתב הבא משבח ביאליק את פועלו האדיר של חיים יהושע קוסובסקי (מחבר הקונקורדנציות למשנה, לתוספתא ועוד), כנגד חכמי המדע המוּעדים לקטרג על מפעלו המבורך: "לא נכחד ממני, כי לא אלמן ישראל גם מבעלי מדע ציניקנים וצרי לב, הבוחרים בקטנות ומפחדים מפני הגדולות. אלה יבואו אליך בשם המדע הגמור והחמור בדקדוקי עניות, יחטטו במפעליך, יבקשו בהם מומים וגם ימצאום. אל נא תרע עיניך גם באלה. יחטטו להם — ואתה עשה את שלך. מפעליך עם כל מומיהם ופגימותיהם, אין ערוך לגדלם ואין שיעור לערכם. הטרם תדע, כי גם זאת מתחבולות השטן היא, אשר יתכסה באדרת דב נוהם של 'המדעיות החמורה' להטיל אימה על כל הולך בגדולות ולרפות את הידיים [...] ובלחישה אגלה לך, כי אלה המומחים והנקרנים הם יהיו הראשונים לאסוף את ספריך אל ביתם ולהיזקק להם בסתר אוהלם" (איגרות ביאליק, כרך ה', עמ' ר"א-ר"ב).

את עמדתו הבכירה ניצל ביאליק גם כדי להשפיע על מוסדות האוניברסיטה לקבל לסגל ההוראה והמחקר שלה אישים שנראו לו מתאימים. עם אלה שסיועו של ביאליק אכן הועיל להם נמנה גרשם שלום, אשר אליו כתב: "אתה האיש אשר תמצא באחרית עבודתך את המפתח האבוד לשער הנעול של היכל הקבלה [...] אנסה דבר בעניין זה אל ד"ר מאגנס. מקווה אני, כי יעלה בידי למצוא שם לתכניותיך אוזניים קשובות" (איגרות ביאליק, כרך ג', עמ' מ"ט).

ביאליק ביקר בחריפות את האוניברסיטה על העדר אמות־מידה מתוקנות בבחירת סגל עובדיה ובכך שאין היא מקרבת את המעולים ביותר ואת יחידי הסגולה שבקרב אנשי המדע. בין היתר, פנה ביאליק אל הרב פרופ' י"צ הרץ (מחבר הנאמנים של האוניברסיטה) כדי שיעשה למען צירופו של פרופ' רוזובסקי (מומחה עולמי בתחום טעמי־המקרא) לסגל האוניברסיטה; ובתוך כך התרה שבהעלמת עין מחוקרים ראויים גורמת האוניברסיטה הפסד עצום לעצמה ולמדע העברי ( שם, כרך ה', עמ' שכ"ג).

כן ניסה ביאליק לתגבר את סגל האוניברסיטה בחוקר המקרא הנודע ד"ר יחזקאל קויפמן, אלא שכאן נתקל בהתנגדותו של פרופ' י"נ אפשטיין שעמד אז בראש "המכון למדעי היהדות" ומיאן לבקשת הקנצלר מאגנס לאפשר לביאליק לדבר בשבחו של קויפמן בישיבה שבה נועדה מועמדותו לידון: "ביאליק אינו אחד מחבר המורים, ובמקום שדנים על איש מן הצד המדעי, אי אפשר להרשות לאדם מן החוץ, ויהי אפילו ביאליק — או יותר נכון: ולא כל שכן ביאליק — להשתתף בישיבה שכזו, כדי להשפיע, או נאמר גלויות: להכריח את החברים לדעתו. אני מכיר את החברים, ולדאבוני אני מוכרח לומר שברור לי שכולם יכבשו פניהם בקרקע לפני ביאליק והעניין נגמר. ולמה אפוא כל המשחק של הפרוצדורה הזו?" (תודתי לפרופ' דוד רוזנטל שהמציא לי את התעודה הזאת). פרופ' אפשטיין לא הכיר בסמכותו של ביאליק כחוקר, ולכן גם טרפד את הצעתו של גרשם שלום למנות את ביאליק למחליפו של פרופ' דוד ילין בהוראת שירת ימי הביניים, כשזה עמד לצאת לחופשה בת שנה (יצחק בר־יוסף, האוניברסיטה, יוני 1973, עמ' 50).

הקדשה של ביאליק בביקור שערך בסמינר עברי למורים בלבוב ארכיון בית ביאליק

עם זאת, נטל ביאליק חלק גם במשימות של הוראה במסגרות שונות של האוניברסיטה. כך, לדוגמה, פנה אל ביאליק פרופ' משה שוובה, בשם הוועדה הפדגוגית של האוניברסיטה העברית, כדי שיאות ללמד מורים את הוראת האגדה והמשנה, וביאליק נענה לו. כמו כן, השתלב ביאליק כמרצה במסגרת השיעורים האוניברסיטאיים של האוניברסיטה העברית בתל אביב, שנערכו בבית "אוהל שם", ושעל תכנונם המפורט עמל רבות בשיתוף עם ד"ר יחזקאל קויפמן. שיעורים אלה ניתנו על ידי בכירי הפרופסורים (בתחומי מדעי הטבע, מתמטיקה, פילוסופיה ומיסטיקה, היסטוריה, משפט, ספרות, בלשנות ולימודי ארץ ישראל) ויועדו "לכל דורשי השכלה והשתלמות".

תהליך הגיבוש של השיעורים האוניברסיטאיים לא היה, כנראה, נקי מבעיות שריפו את ידיו של קויפמן, אך ביאליק חיזק אותו במשפטים הבאים:" אין דעתי כדעתך, שיש להתייאש מן האוניברסיטה. להיפך, האוניברסיטה גם בצורתה של עכשיו, היא מוסד לאומי כביר־ערך. הפגימות תתוקנה במשך הזמן, וככל אשר אנחנו נתקרב אליה, כן תתקרב היא אלינו ואל שאיפותינו" (ארכיון בית ביאליק, ח"נ ביאליק אל יחזקאל קויפמן, 20.6.1933).

במעמד פתיחת השיעורים האוניברסיטאיים בתל אביב מצא ביאליק לנכון לבאר את החשיבות המיוחדת שהוא מייחס לקיומם של שיעורים אלה דווקא בתל אביב: "סכנה גדולה לתל אביב שלנו, שמא תיהפך, כמו כל עיר חוף, לעיר לבנטינית, מקובצת מאנשים שונים בלי פרצוף פנים, בלי שום מלט רוחני המאחדם לחטיבה שלמה בעלת תרבות אחת. ולפיכך אני חושב, שדווקא בעיר זו צריכים לעמוד על המשמר, שדווקא בזמן הראשון, עם בנינה והתפתחותה הראשונים, יוקמו בתוכה מוסדות בעלי תוכן תרבותי רציני ועמוק, כדי להלחם עם הסכנות האורבות לעיר החוף ולעיר חדשה, מקובצת מכל הארצות" (דברים שבע"פ, כרך ב', עמ' פ"ט).

הוראה זו, ברמה האוניברסיטאית, סגרה לביאליק מעגל של עיסוק נמשך בהוראה, שהחל בסוסנוביץ (כשיעורים פרטיים לילדים), נמשך בחדר־המתוקן שבאודסה ולאחר מכן בישיבת אודסה (שבראשות רב־צעיר, הוא חיים טשרנוביץ), בסמינר למורים של אגודת "תרבות" באודסה ועוד. גם שֵם הוצאת הספרים "מוריה", שאותה יסדו ביאליק וחבריו באודסה, נגזרת מלשון הוראה (מלבד משמעות הקדוּשה שנלווית אליה), ויועדה בראש ובראשונה למען המורים והתלמידים. "העליון שבתפקידים שלנו הוא תפקיד החינוך, ובאוניברסיטה קשור גם כל החינוך של בתי ספרנו", אמר ביאליק (דברים שבע"פ, כרך ב', עמ' צ"ט) כשהוא מכוון בעיקר להרחבת דעת וללימוד שאינו פוסק. מבחינה זו היו לביאליק השיעורים האוניברסיטאיים שבתל אביב סמל ליציאתה של האוניברסיטה ממגדל השן של המחקר המצומצם לקבוצות נבחרות, אל המדרגה הנעלה ביותר של הפיכת התורה והתרבות לנחלת הכלל.

על רקע זה לא יפלא אפוא, שמקץ שמונה שנים לפתיחת האוניברסיטה עורר ביאליק במשנה תוקף על הצורך להרחיב את מעגל השותפים בקניית ההשכלה האקדמית, בהטמעתה ובעשייתה מנוף להתחיות לאומית: "יש עוד תפקיד מיוחד וחשוב לאוניברסיטה העברית — זהו להשתמש בכוחות הנמצאים בעין בתוך האומה, אפילו אם אינם פרופסורים מוסמכים. אנו נמצאים במצב מיוחד ויש אצלנו הרבה אוטודידקטים, וביניהם בעלי כוחות כבירים של יצירה, אבל חסרים הם תנאים ידועים לשם עבודה מדעית מדויקת; והיינו חושבים, שגם את אלה האנשים, המפוזרים בעולם, תכנס האוניברסיטה מסביב לה, ותמציא להם את הסיוע הנחוץ להם לעבודתם. היא תשלים להם את החסר להם, כדי שיוכלו בשותפות, יחד עם האוניברסיטה, לתת דבר שלם וגדול" (שם, כרך ב', עמ' פ"ב).

ונסיים בתפילה של ביאליק, המשולבת בנאום הר הצופים שלו ואשר חופפת במידה רבה ל"עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ, מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים" שבחתימת השיר "על סף בית המדרש": "רבותי, יש אגדה בישראל, כי בימות הגאולה עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבגולה להיעקר, הן וחוליות אדמתם עמם, ולבוא לארץ ישראל. דברי אגדה אלה, אי אפשר להם, כמובן, שיתקיימו במלואם. בית המדרש לתורה ולחכמה, שהוקם על הר הצופים, יהיה משונה הרבה גם בחומר הבניין וגם בתכנו ובצורתו מבתי המדרש הישנים. אבל, רבותי, בתוך תלי החרבות של הבתים הקדושים ההם עוד יש הרבה אבנים שלמות, אבני גזית, שיכולות לשמש אבני־שתייה ואבני־יסוד לבנייננו החדש. אל נא ימאסו הבונים באבנים אלה. בשעה קדושה זו הייתי מתפלל תפילה קצרה: מי ייתן ולא תשכחנה האבנים האלה!" (שם, כרך א', עמ' נ"ג).

*החומר התיעודי — מארכיון בית ביאליק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ