מחשבות על תיאטרון בהלוויית בתו הקטנה של ברכט

שום הספד. אף מלה לא נאמרה בקול - מעודי לא ראיתי הלווייה כה מאופקת, שקטה ורצינית כמו בטקס הקבורה של ברברה ברכט־שָׁאל

יצחק לאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יצחק לאור

ברלין

ב-31 באוגוסט, בת 84, הלכה לעולמה ברברה ברכט־שָׁאל, בתם הצעירה של ברטולט ברכט והשחקנית הלנה וייגל. באביב האחרון, זמן קצר לפני מותה, עמדה ברכט־שאל במרכזה של שערורייה גדולה. האשה שניהלה מאז 1972 את קניינו הרוחני של אביה התכווצה בהספדים לשערורייה אחת: הליך משפטי שבו ניצחה והורידה מהבמה את הפקת "בעל" של פרנק קסטורף ממינכן אחרי שתי הופעות. הסיבה להורדה? הוא פגע בטקסט המקורי. גרוע מזה, הוא הוסיף טקסטים שאינם שייכים ל"בעל", מחזהו המוקדם של ברכט בן ה-20. יוהאנה שאל, נכדתו של ברכט ובעצמה במאית תיאטרון, חולקת על דעת אמה המנוחה: "חשבתי שזו הצגה גדולה. ערב כזה נפלא! מבוזבז! חבל. אבל אני לא יכולה להטיל את מלוא כובד האשמה על אמי. זה לא יהיה צודק. נחתם חוזה. המשמעות החוקית היתה ידועה לכל". אני שואל אותה מי יהיה האחראי לכל קניין הזה עכשיו. "אנחנו חמישה, עם סוגים שונים של אחריות". מכל מקום, בעוד 11 שנים תפוג ההגנה על הטקסטים הללו ובעלי התשוקה לרסק אותם בלי לבקש רשות יוכלו מן הסתם לעשות זה. ב-2026 יעברו 70 שנה מאז מת ברטולט ברכט, וזכויות היוצרים של בני משפחתו יפקעו.

כך אמרה לי על אמה: "תאר לעצמך, מוברחת אל מחוץ לארץ הולדתה כאשר היתה בת שלוש. חייתה במנוסה מתמדת בנסיבות מסובכות, והיא עוד אחת מבנות המזל. כל 12 שנות הגלות המשיך ברכט לכתוב וסבתי, הלנה וייגל, לא הצליחה לעבוד כשחקנית כי הגבילה את עצמה להיות עקרת בית, אמא, וכל אותו זמן, איכשהו, לאפשר תנאי עבודה יצירתיים לבעלה. 12 שנים, ארבעה אנשים, אחדות נוקשה ונואשת. לא פלא שאמי חשה מחויבות עמוקה להגן על היצירה הזאת".

ב-2 לאוקטובר נערך טקס הקבורה בבית העלמין העירוני ליד ארכיון ברכט. בין הנאספים היו גם בני המשפחה האמריקאים של הבן הבכור, סטפן ברכט, שמת בארה"ב, שם נשאר אחרי שאביו ואמו ואחותו שבו למזרח גרמניה. מעודי לא ראיתי הלווייה מאופקת כל כך, שקטה, רצינית. יותר מחודש לאחר שמתה, בדיוק בשעה 12, התבקשו המשתתפים להיכנס לקפלה והצטופפו אל מול הבמה. ממקום כלשהו בקעה נגינת חצוצרה, שתי נעימות אמריקאיות; אחר כך בקע קולה של קרול קינג בשיר הקינה "You're so far away" ואחר כך סמי דייוויס שר את "מיסטר בּוֹגָ'נְגֶל"; שחקנית צעירה קראה שיר מאת המנוחה ואחר כך חזר הפסקול: בעלה המנוח של ברברה ברכט, אֶקְהָרְט שָאל, שר שיר קצרצר מאת ברכט. עובד של בית הקברות בחליפה הניף את כד האפר הקטן ואחריו הלכו בשקט משתתפי הדרך האחרונה של האשה, שורה ארוכה של מלווים, כולם עמדו בתור כדי ליטול חופן עפר מארגז כדי להטילו על הכד, שהוטמן ליד אפרו של הבעל. בשקט, בדרך, הביטו לימינם אל הקבר של האב ברטולט והאם הלנה, שחו אל הכד, פיזרו מעט חול, הניחו פרח ופנו להתכנס בצד, בשקט. שום הספד. אף מלה לא נאמרה בקול. שאלתי את יוהאנה: "מדוע אף לא מלה נאמרה על אמך?". היא השיבה לי בקצרה: "השירים אמרו הרבה, והשיר שכתבה על עצמה אמר עוד יותר. היא לא סבלה נאומים". אני: "ולמה פתחו השירים האמריקאיים (הנפלאים) את הטקס?". היא: "את ילדותה עשתה בלוס אנג'לס, אהבה מוזיקה אמריקאית וגם את הסרטים שלהם".

קברה של ברברה ברכט־שאל. הנערה — שגדלה עם צ'פלין וגראוצ'ו מרקס וצ'ארלס לוהטון בסלון, ועברה את חורבן גרמניה ואת בנייתה ואת חיסול מזרח גרמניה — נטמנה, ועיתונאים הסתפקו בעבר הכי קרוב שלה צילום: יצחק לאור

ברברה ברכט נולדה ב-1930, אביה היה כבר גרמני מפורסם דיו ("אופרה בגרוש" היתה ללהיט ענק עוד לפני שנולדה) כדי לנוס על נפשו עם אשתו היהודייה ומשפחתו הקטנה מיד אחרי שריפת הרייכסטאג, באביב של 1933. ברברה עברה עם משפחתה מארץ לארץ, מצרפת לדנמרק, מדנמרק לשוודיה, משם לפינלנד, ודרך סיביר ללוס אנג'לס. שם חייתה בתוך הקהילה הגדולה של גולים ואנשי שמאל הוליוודיים שהקיפו את אביה ואמה. כשהיתה בת 18 חזרה לגרמניה עם האב והאם, לצד הקומוניסטי של המלחמה הקרה ולחיים סביב התיאטרון, שאותו קיבלו ברכט ורעייתו שנתיים לפני מותו של המחזאי משלטונות מזרח גרמניה. מותה של ברברה ברכט אמור היה להיות אירוע היסטורי, מעין סימן לסופה של תקופה. הנערה — שגדלה עם צ'פלין וגראוצ'ו מרקס וצ'ארלס לוהטון בסלון, ועברה את חורבן גרמניה ואת בנייתה ואת חיסול מזרח גרמניה — נטמנה, ועיתונאים הסתפקו בעבר הכי קרוב שלה.

בגינת הבירה, בחצר ה"ברלינר אנסמבל", ישבתי עם הדרמטורג של ה"ברלינר אנסמבל", דיטמר בק. "למי שייך התיאטרון?" — "לא ברור". "כלומר, לא למשפחת ברכט?" — "בשום אופן לא למשפחת ברכט. חוקית, התיאטרון שייך לקרן שהקים, על שם אמו, המחזאי רולף הוכהוט ("ממלא המקום"), אבל כיוון שבלאו הכי הכסף בא מהפרלמנט של ברלין, אין כאן עניין גדול. המנהל הוא הבמאי הוותיק קלאוס פָּיְמָאן". "זאת אומרת, אם הכסף בא מהפרלמנט של ברלין, המנהל הוא 'וֶסִי' (מערב גרמני)" — "אכן, המנהל הוא 'וסי'". "אתה גם 'וסי'?" — כן. גם בק "וסי". זה די ברור. אין אף מוסד אמנותי, בכל רחבי הצד המזרחי של גרמניה, שנשאר בניהולו של אזרח המדינה הקומוניסטית לשעבר. אנגלה מרקל לא היתה מנהלת מוזיאון או תזמורת. הנה הסבר אחד למיעוט העניין במותה של ברברה ברכט. היא שייכת לעבר הנמחק.

"אנחנו מציגים מחזה של ברכט מדי עונה וקברטים עם מוזיקה. אבל אין לנו מחויבות לברכט; לא מחויבות שונה מזו של כל תיאטרון רפרטואר גרמני". "ומה עם משחק ברכטיאני?" — "זו שאלה מציקה, כי לא ברור מה זה", או ליתר דיוק, מי עוד נושא את הלפיד הזה של משחק מסוגנן, לא ריאליסטי, לא מתוך חיקוי. לא ברור. "ומה באשר למחויבות שלכם לטקסטים שלו?" — "בהתאם לחוזים עם הבעלים לא משנים, לא מכניסים מוסיקה אחרת או טקסטים אחרים".

אנחנו משוחחים על תפישת ה"מודל" של ברכט. מתישהו בשנות החמישים, כאשר ביקש ברכט לבסס את האסתטיקה שלו כדי שתלווה את המחזות ולא תותיר אותם מחוץ להקשר הבימתי, החל להכין "מודלים". המודלים מנחים את הבמאי כיצד להציב את הסצינות כך שההצגה תיראה "כמו שברכט המחזאי חשב עליה". "תיאטרון איננו מוזיאון", פוסק בק. זה נכון. ומצד שני, הרפרטואר של כל התיאטראות הגדולים הוא תמיד רפרטואר מוזיאוני. שיקספיר, גתה, בקט, ביכנר. ואשר לרצון לבצע משהו חדש לגמרי מתוך הטקסט הישן, הרי אין נוהגים כך בסימפוניות של בטהובן, ולבטח אין מקצרים אותן.

מכל מקום, תיאטרון בגרמניה שייך לתרבות הגבוהה. ואילו אני חי בארץ שבה ידה הקצרה מדי של ברברה ברכט לא הגיעה כדי לפקח על העיבוד הנעשה למחזותיו של ברכט. הגרמנים, שעיקמו את האף למשמע הורדת "בעל", לא ראו, למשל, את "אמא קוראז'" בתיאטרון הקאמרי, שם עשו מהטקסט משהו מאוד רדוד. ובקיצור, ברכט על הבמה העברית בעשור האחרון יכול לשמש מין תמרור אזהרה גם לגרמנים: טקסטים של מחזאי קומוניסט, ספקן, אירוני ואפילו ציניקן, בחברה קפיטליסטית דורשים השגחה, אחרת הם הופכים לסחורות מתקתקות.

תגיות: