יעקב גולומב
יעקב גולומב

מול המחשב במרפסתי הקטנה שבה אני כותב שורות אלה מונחות שתי אבנים משני קברים. האחת מקבר אחים ביער פוֹנר ליד וילנה שבו נספתה רוב משפחתי, והאחרת נטלתי מקברו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה שבעיירת הולדתו הסקסונית רקן (Röcken). עיירה זו מונה 115 איש בלבד והיא מרוחקת 32 ק"מ מלייפציג.

האבן הראשונה היא עדות כואבת לתחושת שכול ואבדון ואשמת השורדים. האבן השנייה מסמלת את ההתגברות על תסמיני הדור השני לשואה, התגברות יצירתית (אני מעז לומר) שהיתה אפשרית בסיועו הרוחני של ניטשה, שכן אחד מחבלי הקסם שמשך אותי יותר מכל אל תורתו היתה פנייתו אל קוראיו "לא להניח למתים לקבור את החיים".

כארבעים שנות מחקר הקדשתי להגותו של ניטשה ולהתקבלותו אצל אנשי רוח יהודים וסופרים עברים גדולים, ואז השתחררתי ממנו — גם בעזרת יוסף חיים ברנר וציוניותו האישית־רגשית (שעליה כתבתי את ספרי האחרון). לכן לא כיניתי רשימה זו "על קברו של ניטשה", מלשון עלייה וסגידה לו, אלא "ליד קברו", במשמעות של שמירת מרחק הזדהות מסוים ממנו, מה שניטשה קרא לו "פתוס של דיסטנס" ("אנטיכריסט", סוף פרק 43).

הביקור בעיירתו הקטנה — בבית הולדתו, במצבתו ובכנסייה הקטנה שבה הטיף אביו הכומר הלותרני — היה סוריאליסטי למדי. נהג המונית שלקח את רעייתי ואותי מלייפציג הביא אותנו למקום זה ביום סגרירי ואפור. כששמע ממני כי אני פרופסור לפילוסופיה מירושלים המתמחה בחקר ניטשה התקשר (ביוזמתו) אל כמה אנשים והנה, כבמטה קסם, הגיח מן הערפל אחראי על חלקת הקבר של ניטשה שבסמוך לה היה גם קברו של אביו קרל לודוויג ניטשה ושל אחותו אליזבת.

איור של ניטשה
איור: ערן וולקובסקי

מנהל האתר (הכולל ארכיון קטן ובו כמה כתבי יד מקוריים של ניטשה וגם נעל מתקופת לימודיו בתיכון) הוא צעיר בשם אנדריאה, שרק אשתו יודעת קצת אנגלית כי היא מורה לשפה זו. ופתאום הופיעו גם ראש העיר בעניבת פרפר וחליפה מהודרת למדי ושני נגני הפילהרמונית של לייפציג שיכורים כלוט שביקשו לקנות תפוחי עץ בזול מאיכרי הסביבה.

בעומדי ליד קברו של ניטשה נזכרתי בשני סופרים עברים דגולים אשר רוחו ורעיונותיו הידהדו לא מעט בחיבוריהם ובמסותיהם. הראשון הוא אורי ניסן גנסין, שכותב ב-1900, השנה שבה מת ניטשה בוויימר, רשימה אישית שנתפרסמה ב"המליץ" תרנ"ו: "ויימר, כ"ה אוגוסט 1900... בבוקר אחז השבץ את הפילוסוף פרידריך ניטשה וימות. קבורתו תהא בקבורת אבותיו, אשר בראקן. הלוחם הגדול, שנלחם עם דור, השיב את רוחו לאלוהים. מצוקות רוחו וייסורי־נפשו של האיש הגדול התגברו, סוף סוף, עליו ויכלו לו". זהו כמובן תיאור אירוני שחושף את "פתוס הדיסטנס" של גנסין מניטשה — למרות הערצתו אותו — שהרי ידע היטב כי ניטשה היה אתאיסט לוחמני שקבע ש"אלוהים מת".

סופר עברי שני שנזכרתי בו בעומדי ליד המצבה הוא מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שכתב: "גדולתו של ניטשה היא בכך שהוא סותר תמיד את עצמו, ועל פי רוב הצדק עמו". ואכן, הסתירות בכתביו של ניטשה משתקפות בעובדה כי ליד מצבתו נמצאת מצבת אחותו אליזבט פירסטר־ניטשה, שבגלל נישואיה אל האנטישמי ברנהרד פירסטר ניתק אחיה כמה וכמה פעמים את יחסיו עמה ובא בחשבון נוקב איתה על כי התחברה "לכוחות שהוא סלד מהם כל חייו", כלומר לפרוטו־נאציזם, הלאומנות נוסח ביסמרק והאנטישמיות.

כידוע, אחות זו פעלה באופן אופורטוניסטי בניסיונותיה לקרב את אחיה המנוח אל היטלר ואף העניקה לו את מקל ההליכה של ניטשה בביקורו של היטלר בארכיב של ניטשה בוויימר. מביקור זה נותר לדיראון עולם צילומו של היטלר בידי צלמו האישי היינריך הופמן. הפיהרר נמוך הקומה מתכופף במבט מעריץ מול שפם עבות יותר — זה של ניטשה.

האירוניה הטרגית של חייו נמשכה גם אחרי מותו. אני מתכוון לכך ששמו ופועלו נמחקו כמעט כליל לאחר מלחמת העולם השנייה ברחבי שתי הגרמניות. לגרמנים היה קשה להתעלם מן העובדה כי לא היה הוגה גרמני גדול יותר מניטשה אשר כה סלד ותיעב אותם בעמקי נשמתו כשכתב: "הדבר הטוב ביותר שיכול לעשות גרמני הוא להשיל מעל עצמו את גרמניוּתו". והנה, הגרמנים עשו את ההפך מכך: הם ביקשו להשיל את ניטשה מעל לגרמניה או לגמד את שיעור קומתו ולערוך לדמותו דמיתולוגיזציה. חשד זה התגנב ללבי בראותי ליד קברו כמה פסלים מגבס לבן של ניטשה בעירום כשצילינדר גדול מכסה את חלציו. האם זאת אירוניה לדימויו המצ'ואיסטי והמוטעה או לאמירתו המקוממת בזרתוסטרא: "אתה הולך אל נשים? אל תשכח את השוט"?

ברור כי פסלים אינפנטיליים אלה ממתנים את דמותו הקשוחה והזועמת של ניטשה ואת התנשאותו על פני עמו והופכים אותו לאחד מה"חבר'ה" ולא עוד האריסטוקרט הרדיקלי שהיה. מבחינה זאת, הקבר שלו וסביבתו משטחים את מפעלו ומורשתו והופכים אותו לאחד מן העם, או למעשה, לגמד־ליצן בקרבם. ואכן, נמסר לנו מפי מנהל האתר כי הקומוניסטים במזרח גרמניה ביקשו לשטח את כל העיירה, כולל אחוזת הקבר הניטשאנית, למען כריית פחם חום מן הסביבה. בסוף הם זנחו את תוכניתם, לא מטעמי תרבות אלא פשוט בגלל שכבר לא השתלם יותר לכרות במקום פחם חום.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ