יצחק לאור
יצחק לאור

ז'אק לאקאן, כתבים, כרך א', מצרפתית: נועם ברוך, עריכה: מרקו מאואס, רסלינג, 2015, 534 עמודים

ה"טור דה פורס" של הוצאת רסלינג ראה אור בסתיו האחרון. אחרי "לפקח ולהעניש" מאת מישל פוקו, "גרמטולוגיה" מאת ז'אק דרידה והכרך על ספרות ואמנות מאת ולטר בנימין, התפרסם החלק הראשון של "כתבים" (Ecrits) מאת ז'אק לאקאן. זהו עניין רציני, וספק רב אם אפשר להקיפו בשתי רשימות.

חשיבותו ההיסטורית של הכרך אינה שנויה כלל במחלוקת. אוסף המאמרים של ז'אק לאקאן — ברובם הגדול הרצאות שנשא, ובכינויין הצרפתי Discours, ולפעמים עד כדי יראת קודש אצל חסידיו ("ההרצאה של רומא", למשל, כמין נקודת ציון) — הוא האוסף היחיד של כתביו שראה אור (להבדיל מהסמינרים הערוכים שלו) וזכה כבר לשני תרגומים לאנגלית. האחד (חלקי) מ-1977 הוא המבחר שהשפיע מאוד על התיאוריה ה"פוסט־סטרוקטורליסטית" האמריקאית. בראשית העשור הקודם ראה תרגום אנגלי מלא ומצוין של כל "הכתבים". ההוצאה הישראלית, בהלְכָהּ שקדנית וצייתנית אחרי ה"כתבים" הצרפתיים, הסתפקה אמנם רק בחלק, אבל מתוך אמונה, שלנו ושלהם, שההמשך מתישהו יבוא. נו.

לאקאן, יליד 1901, בשנים שקדמו ל"כתבים", נתון היה לעיסוק קדחתני למדי בשיח שניסה לייצר. מן הסמינרים שהעביר במשך שנים, ועוד יותר מההרצאות שבספר, עולה התחושה ש"לימדתי ולימדתי ועדיין לא הפכתי לאביה של תיאוריה עצמאית". אם הדברים נשמעים אירוניים כאשר הם באים ממי שנלחם כל חייו נגד מלוכת האגו, כי אז אפשר לומר: גם לאקאן היה אדם, שחי במה שהוא עצמו כינה "עידן האגו" (בתחומיו אנו חיים מאז המאה ה-16). בכך לא היה שונה מבני אדם אחרים: פסיכואנליטיקאים, מטופלים, פילוסופים ומשוררים. יש סיפורים משעשעים מאוד על התנגשויות בין האגו שלו לבני אדם אחרים. כך למשל, כאשר שמע שהפילוסוף הצעיר פול ריקר (Ricœur) כותב, סוף־סוף, חיבור פילוסופי על פרויד, הזמינו לסמינר הידוע שלו בבית החולים סנט אן. אחר כך ישב ריקר בדירתו הפאריסאית וחשב מה יאמר ללאקאן על הסמינר שלא מצא חן בעיניו. או־אז, אומרת הביוגרפית של לאקאן אליזבת רודינסקו, צילצל הטלפון. לאקאן, על הקו, רצה לדעת מה חושב הפילוסוף על הסמינר. ריקר אמר: "בדיוק הרהרתי לעצמי איך לומר לך שזה לגמרי בלתי־חדיר". לאקאן טרק את הטלפון. העונש של ריקר הגיע מאוחר יותר, ברומא. אבל זה סיפור ארוך, משעשע ולא ממש קשור לענייננו.

צילום של ז'אק לאקאן
ז'אק לאקאן

מצד שני, הנימה הטרגית המלווה את הפחד של לאקאן באותן שנים מפני ההחמצה, אחרי שנות מאמץ ארוכות כל כך של הוראה ושילוב טווח ענק של טקסטים בתוך ההוראה, בתוך הניסיון לטוות יריעה גדולה בין הגל לפרויד, בעזרת מרלו־פונטי החי ואפלטון המת, ובעזרת עוד קווי רוחב ואורך, מהמערב ומהמזרח הרחוק, ויוונית ולטינית — הנימה הטרגית הזאת באה מפיו של אדם שידע היטב את טיבו של השיח, אדם שבנה תיאוריה של השיח, והוא חרד, אי־אז בתחילת שנות השישים, כי מאמציו נזרים לרוח. בינתיים אין שיח לאקאניאני.

שוב ושוב חוזרות דיגרסיות ארוכות בהרצאות שלפנינו, כמו בסמינרים, לגבי מאבקים בתוך התנועה הפרוידיאנית. העורכים אינם טורחים כמובן להבהיר, כאילו צילום המצב של פאריס 1966 ראוי לו להיות מובן מאליו. מכל מקום, במבט לאחור מעניין לראות את רגע המאמץ העילאי ההוא, הניכר בהאשמות, ויכוחים, פולמוסים וניסיונות לקרב אליו את המוחות המבריקים של פאריס.

מדוע במבט לאחור? משום שאנחנו יודעים כי המפעל שלו, בלי שום ספק, צלח. השדה התיאורטי של לאקאן, שמתחילה היה עמום וסתום וכזה אף נשאר, הוא שדה תיאורטי שאי אפשר בלעדיו, ואין ספק שגם אם הפסיכואנליזה שוב הוּדחה לפינת המדעים, הנה כמו פרויד שאי־אפשר עוד בלעדיו, כך גם אי־אפשר בלי לאקאן לדבר על מקצת המונחים הבונים את הסדר הסמלי של חיינו. למשל, "המדומה, הסמלי והממשי".

כאמור, במקורו ראה אור "כתבים" ב-1966 ואיגד לתוכו הרצאות שנשא לאקאן מאז שנות השלושים, עוד בחייו של פרויד, תחילה כמעט בלי קשר לתיאוריות של המאסטר הזקן. 1966 היתה שנת שיא בעניינם של הוגים צרפתים צעירים בפסיכואנליזה כדיסציפלינה מאתגרת את הפילוסופיה: פול ריקֶר, ז'אק דרידה, תלמידיו של אלתוסר שעוד אזכיר אותם ואנתרופולוג צעיר, תלמידו של קלוד לוי־סטרוס, לוסיין סבאג (הוא כתב חיבור פילוסופי מבטיח על הפסיכואנליזה, עבר טיפול אצל לאקאן ושם קץ לחייו בן 29. לאקאן גימגם, ניסה לשמור על שתיקה ולאחדים סיפר כי התאמץ בכל מאודו למנוע בטיפול את הדיכאון ואת המעשה הנורא).

"רכילות", או מה שנשמע כרכילות, מלווה את הפסיכואנליזה לאורך כל תולדותיה. כל מי שלומד פסיכואנליזה מתוודע, במוקדם או במאוחר, לסיפורי המריבות ה"משפחתיות", האשמות כמעט־פרנואידיות בפלגיאטים, הדחות וקרעים פומביים. ג'והן פורֶסטר, בספרו על פרויד, לאקאן ודרידה, מדגיש את הממד הזה של ה"רכילות": מצד אחד, המקרים הפרטיים המוצגים בכנסי הפסיכואנליטיקאים נשארים בעילום שם, או מיוצגים בשמות בדויים (דוֹרה היא רק המפורסמת ביותר); מצד שני, בקהילות הללו מרובים כל כך קשרי הטיפול — כמעט אינצסט — קשרים חסויים כמובן, עד שהכתיבה עליהם ועל חשיבותם מעלה אל פני השטח, מדי פעם, את סוג הקשר הזה לתיאוריה של הפסיכואנליזה. ומה שנקרא כתולדות הפסיכואנליזה, ממרחק הזמן, נקרא גם כסיפור רכילות עסיסי על סלבריטאים של ממש. כאן, בשלב הזה, פאריס בראשית שנות השישים, בחמש השנים שבהן כבש לאקאן סוף סוף את המרכז לקראת פרסום ה"כתבים", יש לדברים הללו ערך משמעותי.

דרידה, למשל, בעיסוקו המרוחק מאוד מהפסיכואנליזה, בהשתמשו בטקסטים של פרויד ושל לאקאן כאִתחול או גירוי, "נחשד" שוב ושוב שעבר טיפול. לא הועילו לו הכחשותיו. לואי אלתוסר, הפילוסוף הראשון שהאמין בגדולתו של לאקאן וזימן אותו לתוך המילייה הפילוסופי והאקדמי, חדל לקחת תרופות נוגדות דיכאון והחל לעבור טיפול לאקאניאני אצל אחד ממטופליו של לאקאן. כאן עלינו לעצור שוב את ה"רכילות" ולשוב אל הגניאולוגיה הפילוסופית של פאריס באמצע שנות השישים, לפני פרסום "כתבים", כרקע לאירוע האינטלקטואלי הזה של מפגש הפילוסופיה עם התיאוריה של לאקאן, ולפני כן של פרויד.

יש תהום בין שתי הדיסציפלינות, פסיכואנליזה ופילוסופיה. הפסיכואנליזה עוסקת בפרטים באמצעות תיאוריה שבסיסה המטא־תיאורטי היה תמיד מפוקפק (פרויד בנה את התיאוריה שלו, ובעצם לא היה לו על מה להישען אלא על מטא־תיאוריה שהמציא לעצמו, בעצמו); הפילוסופיה דנה במושגים, יוצרת אותם, ונשענת על מסורת עתיקה מאוד שספק אם יש בה שברים אפיסטמולוגיים גדולים: לימוד פילוסופיה הוא תמיד לימוד של מעין־רצף.

המפגש בין לואי אלתוסר, הבולט בין הפילוסופים ב-Ecole Normale supérieure באותן שנים רחוקות, לכתיבה של לאקאן התרחש ברגע עצוב בחייו של הפסיכואנליטיקן שעבר כבר את שנתו ה-60. זה הרגע שכבר הזכרתי, בערך, למעלה: אך זה הודח מאחת האגודות הפרוידיאניות, ששבו והתפלגו וגינו והאשימו ורבו. הוא מוצא מחסה באוניברסיטה — אחרי שנות הוראה רבות בסמינר "פרטי" שהעביר כל שנה בין נובמבר ליולי, שעתיים בכל יום רביעי, מאז 1951 — ועכשיו הוא זוכה, בבת אחת, לקהל חדש אצל פילוסוף אמיץ, צעיר ממנו בכשני עשורים, קומוניסט, המכשיר באחד המוסדות היוקרתיים של צרפת את הדור הכי צעיר של אינטלקטואלים.

די מרגש לקרוא על עבודתו של אלתוסר עם תלמידיו הצעירים מאוד מהימים ההם. ובכן, בשנת הלימודים של 1963-1962, בקורס על "מקורות הסטרוקטורליזם", דיבר אתם אלתוסר על לוי־סטרוס, על מישל פוקו ומונטסקייה; הסטודנט שלו, פייר מאשרה, העביר שיעור על מקורות השפה (לימים מומחה גדול לספרות). הסטודנט ז'אק רנסייר (לימים פילוסוף מרכזי) השתתף בשיעורים שהוקדשו ללאקאן. עוד תלמיד צעיר מאוד הכין שיעור על הארכhאולוגיה של הידע אצל דקארט. קראו לו ז'אק אלן מילר, בנו של רופא יהודי מפולין. בשנתיים הבאות יקבל על עצמו לקרוא את כל מה שכתב לאקאן עד אז ויהפוך, עד היום הזה, למְלַוֶה — יש יאמרו לאפיפיור — של כתבי הפסיכיאטר הנודע.

הוא עצמו, מילר, מעולם לא קרא לאקאן עד אשר הציע לו אלתוסר לקרוא בו. ומה שהעלה בכתיבתו המוקדמת ביותר היה: לא לקרוא את פרויד בעזרת לאקאן, אלא לקרוא את לאקאן גם בעזרת פרויד.

רשימה ראשונה

תגיות: