נילי גולד
נילי גולד

לא רחוק מוואדי ניסנאס, בקצה הצפוני של הדר הכרמל, עובר קו התפר בחיפה. זהו גם אחד המקומות שאליו מגיחות הדמויות המגוונות שסמי מיכאל מאכלס בהן את הרומאנים החיפאיים שלו. גיבוריו של מיכאל פוקדים את רחוב חסן שוקרי שבאותו אזור ואת האתרים המשובצים בו ברגל או ברכב. הם עוצרים כלאחר יד לפני היכל העירייה, מטיילים בגן הזיכרון, נטמעים בהמון המתקהל בכניסה לקולנוע מאי, נרתעים מתחנת המשטרה ואף מטפסים לכיכר סולל־בונה שבגבולו המערבי של הרחוב.

המטען ההיסטורי של המקום ומעמדו המיוחד בתולדות העיר והארץ כולה אינם עוברים את סף התודעה של הגיבורים ואינם מפורשים בספריו של מיכאל. עם זאת, אפשר לקרוא את האזכורים של נקודות הציון החיפאיות הללו כפליטות פה פרוידיאניות, כחשיפה חלקית ובלתי־רצונית של התת־מודע העירוני שבו מאוחסן העבר הקולקטיבי של בירת הצפון. פליטות פה מרחביות אלה הן קרנות רחוב ומבנים לואטי סוד, לא מלים הרות משמעות.
במאמר זה אני מבקשת להעלות מאוב את התכנים הטמונים באזור קו התפר החיפאי, ובייחוד בקטעי הרחוב ובשבילים שעליהם דורכים גיבוריו של מיכאל, להאיר את האפיזודות שלהן משמש קו התפר רקע ולהציע קשר נוסף, מוחשי, מקומי, בין יצירותיו של הסופר לעברה של עירו.

רחוב חסן שוקרי, הבניינים הניצבים לאורכו והרחובות המקיפים אותו טומנים בחובם את עברה של חיפה. יחד הם יוצרים מעין בית נכות עירוני. בצד הדרומי של רחוב חסן שוקרי מתנשא היכל העירייה הגדול והמהודר, גאוות העיר. הקשת הגבוהה שבפתחו, הרחבה הירוקה המגוּננת והמטופחת המפרידה בינו למדרכה וגן הזיכרון הממשיך אותה כביכול ונפרש מעבר לרחוב מצהירים כולם על מעמדו השליט של בית העירייה. גן הזיכרון עצמו מתגנדר במזרקה שמימיה מכים שוב ושוב בבריכה שמתחתם. שביליו רחבים וסלולים, מוקפים כרי דשא וערוגות פרחים. בקצהו הצפוני של הגן יש אכסדרה המשקיפה לנוף הנמל והאוניות, ואילו בנקודת פגישתו עם הרחוב שרועה אנדרטה שחורה ועצובה. ממערב לגן עמדה תחנת משטרה, בית אבן ערבי ישן וכבד בן קומה אחת שמולו עמד כאריסטוקרט אנגלי מכובד ומאופק, שכנו הצנוע והוותיק יותר של בית העירייה, הוא בית המשפט.

ועידת יהדות ישראל והעולם

מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית שוכן רחוב חסן שוקרי בקצה מדרגת ההר בגבול הצפוני של שכונת הדר הכרמל, מקום שבו נוצר מצפה טבעי ממנו אפשר להשקיף על המפרץ הכחול ואפילו לראות את הרי הלבנון המתנשאים מעבר לו. מבחינה דמוגרפית היה האזור בימי המנדט נקודת מפגש בין שכונת אל־בורג' המעורבת והדר הכרמל, השכונה היהודית שהתפתחה במהירות. הוא נח מעל לעיר התחתית וישב בסמיכות לשכונות ואדי סליב וואדי ניסנאס הערביות. רחובו הראשי של האזור, רחוב הבורג', היה מין שטח אקס־טריטוריאלי, ומכיוון שכך, נבנו בו בנייני הממשל בתקופת המנדט ובראשם בית המשפט המחוזי והיכל עיריית חיפה. זה היה אם כן מרכז גיאוגרפי ודמוגרפי, מקום נוח ונגיש לכל שחיבר או תיווך בין האוכלוסיות. עם הקמת בית המשפט ב-1932 כונה הרחוב "דרך בית המשפט", אך מאז 1940 הוסב שמו ל"רחוב חסן שוקרי".

צילום של סמי מיכאל
סמי מיכאלצילום: דניאל צ'צ'יק

בסיור שמדריך לעתים האדריכל וליד כרכבי, ראש צוות השימור של עיריית חיפה, אמר: "שלא כמו בירושלים, בה אפשר להתוות קו תפר אמיתי, פיסי, בין השכונות היהודיות והערביות, בחיפה הקו הזה הוא קו פחות או יותר לא ישר, דמיוני. הוא לא דמיוני, הוא קיים, אבל הוא קו די מתפתל של בתים יהודיים וערביים שהיו שזורים אחד בתוך השני... היו פה חיים משותפים אמיתיים, קהילה שעברה לה מן העולם הזה, אם תרצו — גן עדן אבוד".

האדריכל כרכבי, כמו סמי מיכאל וגיבוריו, חי בחיפה הישראלית, העיר שנותרה לאחר קום המדינה ריקה מרוב תושביה הערבים שהיו קודם כמחצית מאוכלוסייתה. אך בעוד שכרכבי נוצר בלבו את זיכרון ימי הזוהר של העיר המעורבת, אצל מיכאל דומה שהיא נעדרת.
הרומאנים החיפאיים של מיכאל, שהקרע היהודי־ערבי במרכזם: "חסות", "חצוצרה בוואדי" ו"יונים בטרפלגר", אינם מתעכבים על תיאור החיים כפי שהיו בעיר לפני 1948, אך שניים מהם מעלים את סיפורי הבריחה מחיפה וההינתקות הכפויה מעיר המולדת. סיפורים אלה, החוזרים ברומאנים בכפייתיות, הם גירסאות לאקוניות של האסון המשמרות את לבו הרותח של נרטיב 1948, משחזרות את הטראומה אך ממעטות בפרטים. הקול המספר את הסיפורים באותם רומאנים הוא קולה של האם ותכניהם עוברים ממנה לילדיה והלאה. כך, למשל, נושאת עמה גיבורת "חצוצרה בוואדי" את כאב אמה: "בימי המאורעות שהיו לפני הקמתה של מדינת ישראל, נמלטו אחיה לירדן... לאחר המלחמה ביקשו לגנוב את הגבול... כולם סולקו אל מעבר לגבול. הסיפור היה חרוט בזיכרוני, געגועיה של אמא על אחיה, מרירותה על שהיתה חסרת כל" (עמ' 13). גרעין סיפורי זה מכיל את כאב הפרידה מאחיה "של אמא" אך אינו מזכיר את אורח החיים שקדם לאותה פרידה.

"יונים בטרפלגר" מעלה אף הוא סיפור טראומטי דחוס אך דל פרטים, שהוא מזעזע עוד יותר בשל החוויה המתוארת בו: "היום הנורא כשיצאה מביתה... ונסחפה פתאום בתוך המון מבוהל מקולות הירי והפיצוצים ונקלעה אל מלכודת צפופה של אנשים... נמלטים, וכשנזכרה שהשאירה בבית תינוק בעריסתו כבר לא היתה שום דרך חזרה" (עמ' 116). נטישת התינוק ב"יונים בטרפלגר", כמו בסיפור "השיבה לחיפה" של רסאן כנאפני שברקעו, מעוצבת כשיא רגשי שהעולם המורכב שקדם לו, נעדר.

סמי מיכאל מיטיב אם כן לשחזר ביצירותיו את ימי השבר של אביב 1948 ולספר על העיר בשנים הבאות, אך מה שהיה בחיפה לפני שהכל התמוטט והקלפים נטרפו, מודחק בהן. הדו־קיום ושיתוף הפעולה — פגומים ורעועים ככל שהיו — אשר בכל זאת היו חלק ממארג החיים בחיפה נשארים בבחינת נעלם שתוק.

רחוב חסן שוקרי בחיפה. מיכאל מגשש לעבר התת־מודע החיפאי המודחק כפי שהוא נחשף בשמות רחובות, קירות בתים ושבילי גנים צילום: רמי שלוש
רחוב חסן שוקרי בחיפה. מיכאל מגשש לעבר התת־מודע החיפאי המודחק כפי שהוא נחשף בשמות רחובות, קירות בתים ושבילי גנים צילום: רמי שלוש

אפילו ב"חצוצרה בוואדי", שגיבוריו כמהים לבית האב "שהתנוסס כהר מעבר לאופק של הימים שעברו" (עמ' 62), אין זכר לגן העדן האבוד של השותפות הערבית־יהודית. סמי מיכאל הנאמן לגיבוריו, דיירי חיפה הישראלית, מדלג על עולם עבָרי זה: גיבוריו צעירים מלזכור ואילו הזקנים מספרי הסיפורים אולי שכחוהו מרצון. אולם בכל זאת ניכר שהסופר, שלא כגיבוריו, מודע לאווירה האחרת ששרתה בחיפה ולאיכות היחסים המיוחדת שאיפיינה את העיר לפני שהוא עצמו הגיע אליה. יתר על כן, נראה שמיכאל השליך את היחסים הקרובים שהיו בין יהודים וערבים בבגדאד של נעוריו על תמונת חיפה שלו, כמו שאימץ לו את ימה של חיפה במקום החידקל של עירו הראשונה.

בספריו החיפאיים חותר מיכאל לשימור אותה קירבה בדרכים גלויות ונסתרות כאחת. הוא יוצר מצבי גבול עמומים, לימינליים, שבמרכזם גיבורים חיפאיים שהם בה בשעה גם יהודים וגם ערבים. זהותם הכפולה לכאורה עשויה להיות פרי אהבה חוצת גבולות כמו ב"חצוצרה בוואדי", תוצר של ארץ מוצא וגידול כמו ב"חסות", או תולדת אסון כמו ב"יונים בטרפלגר". חתירה זו אל גן עדן שיתופי, שהוא אולי דמיוני, מתבטאת גם בטופוגרפיה ומובילה לאזור קו התפר.

מיכאל מגשש לעבר התת־מודע החיפאי המודחק כפי שהוא נחשף בשמות רחובות, קירות בתים ושבילי גנים, ומדי פעם מזמן את גיבוריו קרועי הנפש אל אתרי רחוב חסן שוקרי. אמנם בעולם הספרותי־מילולי־עלילתי שבונה מיכאל מציגים אתרים אלה בדרך כלל אבני נגף ועימותים בפני הדמויות, אך בכוח תולדותיהם צופנים אותם אתרים גם זיכרון נפלא. אפשר, כמובן, לקרוא את הגיחות של הדמויות הבדיוניות של מיכאל לרחוב חסן שוקרי כהערה צינית על ההבדל בין ההווה לעבר. עם זאת, אפשר להאמין שאזכורו של המקום ביצירות הוא ביטוי לגעגועים או אפילו לתקווה.

ובכן, על אף שהעירייה ורחוב חסן שוקרי נזכרים ב"חסות" רק בחטף נראה שנוכחותם רומזת להיסטוריה של המקום. והרי אי אפשר להבין את קסמו של האזור ואת ייחודה של חיפה לפני 1948, ואולי גם את רמיזותיו של מיכאל, בלי לדעת את תולדות העירייה ואת סיפורו של האיש שהנהיג אותה וששמו עדיין נקרא על הרחוב בו היא שוכנת. היכל העירייה שנחנך ב-1942 לא היה הבניין הראשון שנבנה ברחוב, אך אין ספק שהיה, ועודנו, דיירו המיוחס ביותר. עוד לפני שהונחה בו אבן על אבן אוחד הבניין עם שם הרחוב העובר למרגלותיו עד לבלתי הפרד.

ראיון עם סמי מיכאל בתוכנית "חוצה ישראל"

ומעשה שהיה כך היה: לאחר מותו של ראש עיריית חיפה הערבי חסן ביי שוכרי ב-1940 ביקש שבתאי לוי, יורשו לתפקיד, לשנות את שם הרחוב שבו עתיד היה היכל העירייה להיבנות. בישיבת מועצת העיר הראשונה בהנהגתו הציע לוי שהרחוב ייקרא "רחוב חסן שוקרי": "שיהא לשמו של המנוח קשר מתמיד עם הבניין". וכך, טרם שורטטו התוכניות האחרונות על נייר הונצח החיבור בין ההיכל לבין ראש העיר שטובת חיפה ושגשוגה עמדו לפניו, שלא זכה לכהן בהיכל אך "השקיע מאמצים כבירים" להקמתו והאציל מרוחו על התנהלותה וערכיה של עיריית חיפה משך שנים.

חסן שוכרי, שהיה ראש העיר מ-1914 עד מותו ב-1940 (אם כי לא ברציפות), היה מין מהפכן נאור בעל חזון אנטי־מלחמתי שדגל באופן מוצהר בעשייה משותפת בין עדתית. בתקופת המרד הערבי, למשל, המשיך במדיניותו על אף ניסיונות ההתנקשות בחייו מצד לאומנים ערביים והכורח לעזוב את העיר.

ידידו הקרוב ביותר של חסן שוכרי היה שבתאי לוי היהודי, חבר מועצת העיר מאז 1918 וסגן ראש העיר מ-1934, שמוצאו היה מטורקיה. במשך השנים המשיכה הטורקית להיות שפתם האינטימית של שני הרעים. כך סיפר לאלי רומן זכריה פרייליך, שהחל את עבודתו בעירייה בשנות השלושים והיה אחרון העדים לידידותם. מסתבר ששוכרי, וכמוהו לוי, היה בוגר בית הספר הגבוה להכשרת פקידי האימפריה העותמאנית באיסטנבול והשניים חונכו על ברכי גישתו הסובלנית. בעיני בוגרי אותו בית ספר היה כביכול "המינהל הציבורי קודם בחשיבותו לטורקיה", או בחרוז בטורקית: Once Mülkiye, Sonra Türkiye.
בחיפה יישמו שוכרי וסגנו לוי עיקרון שלטוני דומה: מעין "חיפה קודמת בחשיבותה לזהות האתנית". לפי אותו עיקרון נהגו גם שותפיהם האמיצים, חברי מועצת העיר היהודים והערבים, שפעלו "לטובת האוכלוסיה כולה" ב"עיר השייכת לכל אחד מאתנו". על רקע הסכסוך הלאומי והפוליטי המתמשך בפלשתינה המנדטורית היתה חיפה העיר המעורבת היחידה שלא רק תיפקדה בשעה שהאלימות גאתה בה ובארץ, כי אם גם שיגשגה. עיריית חיפה הצליחה להפריד בין ניהול העיר לבין הסכסוך ואופיים של מנהיגיה והיחסים ביניהם הטביעו בעירייה ובמשכנה חותם של הבנה, סובלנות ושוויון. התנהלותם האצילית וההגונה של אנשי מועצת העיר נספגה כביכול בקירות האבן והבטון של בית העירייה. מבחינה מסוימת אפשר אם כן לראות בהיכל העירייה ההיסטורי גם אנדרטה למערכת היחסים המיוחדת שהתקיימה בעיריית חיפה בין יהודים וערבים לפני 1948.

הדינים והחשבונות של הדיונים על הרכישה, ההקמה והבנייה של היכל העירייה הם מסמכים היסטוריים מאלפים המתעדים את שיתוף הפעולה בין האוכלוסייה היהודית והערבית בחיפה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. בתחילת 1940, על רקע מלחמת העולם השנייה, אימצה מועצת העירייה את עקרונות הצדק שינחו את בניית משכנה. ועדת הבניין, שהורכבה בהמשך משני יהודים ושני ערבים, ניסחה חוזה עבודה מפורט המעיד על היושרה של מחבריו ועל תשוקתם לתקן עיוותים קודמים.

"תושב חיפה", לפי החוזה, הוא פשוט מי שגר בחיפה, ללא כל התייחסות למוצאו: "כל הפועלים [...] יהיו מתושבי חיפה [...]. המונח תושב חיפה פירושו אדם אשר לדעתו של נותן העבודה [...] הוא תושב אמיתי (בתום לב) של חיפה". זאת ועוד, בחוזה נאמר ש"מספר הפועלים היהודים והערבים יהיה כזה שיחס הסכומים אשר ישולמו לפועלים יהודים וערבים יהיה שווה", וכן, "שבחצי הכסף יקנו חומרים מאת סוחרים ובעלי תעשייה ערבים וחצי [...] יהודים". וכך, הבניין גופו, אולמי הישיבות שלו, אבניו ודלתותיו, רצפותיו ומעקות מדרגותיו ממשיכים לנצור בחובם את זיכרון שיתוף הפעולה המלא בין העדות השונות שהרכיבו אז את אוכלוסיית העיר.

על ההזמנות שנשלחו לחנוכת הבית, שנחשב עד היום לבית העירייה היפה ביותר בארץ, התנוסס בגאווה תרשים של היכל העירייה החדש וצויין ש"הוד מעלתו, הנציב העליון, יהיה נוכח". ראשי הציבור הערבי והיהודי מהארץ כולה באו לטקס שהתקיים ביום שני, 29 ביוני 1942. בנאומו ייחד שבתאי לוי דברי תודה לכל הפועלים, האמנים והאומנים, ערבים ויהודים. הוא סיים בהבעת תקווה שחיפה "תוכל למלא את שליחות השלום שלה כחוליה מקשרת את המזרח והמערב, הצפון והדרום, לא רק לטובת תושביה היא בלבד, אלא גם לטובת כל המזרח הקרוב והתיכון". מלותיו של שבתאי לוי, למרבה הצער, נזרו לכל רוח תוך פחות משש שנים.

גיבורי הרומאנים החיפאיים של סמי מיכאל, בייחוד אלה המוקדמים, פוקדים את אזור העירייה, אותו שטח ביניים לימינלי הגובל בוואדי ניסנאס מצד אחד ובשכונה היהודית הגדולה מצד שני. הם אינם מודעים, לפחות לא על פני הדף, לסיפורו של הבניין ולמשמעותו של שם הרחוב. אלא שהסופר המושך בחוטי העלילות מביא אותם לקו התפר ומביים אותם בסצינות קשות מנשוא לפעמים, שבכל זאת מכילות רסיסים מסיפורו היפה של אותו מקום.

אמנם רק אפיזודות עלילתיות מעטות מתרחשות שם, אך אלה רבות משמעות. דמויותיו הבדיוניות של מיכאל מגיעות למקום כיחידים או בזוגות, מרצון או שלא מרצון, מתוך כוונה תחילה או במקרה. רחוב חסן שוקרי ואתריו, המשמשים רקע לאותן אפיזודות, מתוארים בספרים בקיצור, אך הדייקנות המרבית שנוקט הסופר בתיאור פרטי המסלול מדגישה את האפשרויות הטמונות בו.

אחת התמונות המתוחות ביותר שברומאן "חסות" מתרחשת ברחוב חסן שוקרי — קרוב לעירייה, לבית המשפט, לגן הזיכרון ולמשטרה — ביום השני למלחמת יום הכיפורים. הסופר מפגיש בלב האזור ההיסטורי הרגיש את שולה היהודייה הקומוניסטית שבעלה מרדוך ואהובה לשעבר רמי גויסו לצבא, עידו בנה המפגר, נעים הנער שאביו ערבי ואמו יהודייה, ניצול שואה זקן, קהל עוברים ושבים יהודי ברובו ושוטר ערבי. מיכאל מנצל את הסמיכות הטופוגרפית של אתרי קו התפר זה לזה כדי להגביר את המתח העלילתי והחברתי ויוצר מעין סיר לחץ העומד להתפוצץ.

כשביקרה שולה באותו בוקר בבית ילדותה שבקריית חיים פגשה את גולדשמידט השכן שבנו רמי, אהובה הראשון, מוצב עכשיו ברמת הגולן. גולדשמידט ביקש שתסיע אותו לבית העירייה, אך בשעה שנהגה לשם נזכרה באהבת נעוריה ותעתה בדרך. גולדשמידט ביקש שתוריד אותו בכביש אך שולה התעקשה להביאו עד הפתח והעפילה איתו במכוניתה במעלה השחרור לעבר רחוב חסן שוקרי. היא הורידה את גולדשמידט בכניסה לעירייה וניסתה להמשיך לנסוע אך דרכה נחסמה "מול בניין בית המשפט בקצהו של גן הזיכרון" (עמ' 266).

כאן המקום להעיר שבראיונות השונים שהעניק הבהיר סמי מיכאל שהוא כותב בספריו על המציאות המוכרת לו בלבד. ואכן, מפת חיפה שהוא רושם כביכול בספריו מעידה על אזורי מגוריו ושיטוטיו בחיפה, שבמשך עשרות שנים הפכהּ לביתו. נקודות הציון המשמעותיות לחיפאים משמשות למיכאל כדי לאותת לקוראיו ששולה כמעט שלא התקדמה ברחוב חסן שוקרי, שהרי כל חיפאי יודע שכמאה מטר בלבד מפרידים בין בית העירייה, שם הורידה את הנוסע שלה, לבין בית המשפט, שם נעצרה בעל כורחה.

בעמדה שם הסתבר לשולה שבמרכז המהומה שחסמה את דרכה עמד נעים, בנם של חבריה מהמפלגה, פואד הערבי ושושנה היהודייה, גיבורי הספר האחרים. הנער, שלא כשולה, הגיע לאותו אזור בכוונה תחילה. בפרק שקדם לעלייתו לשם מביתו שבוואדי ניסנאס התגלתה משפחתו המפולגת בכל צערה. בכור בניה רוצה להיות יהודי כמו האם ואילו נעים ואחיו הצעיר — ערבים, כמו האב. נעים, אשר יום קודם לכן צייר בצבעי גואש את הדגל הפלסטיני כסמל להזדהותו הלאומית, בא לגן הזיכרון בציפייה לחזות במטוסים הערביים שסוף־סוף יפציצו את ישראל.

סמי מיכאל, החיפאי הוותיק המכיר את קו התפר כאת כף ידו, הוביל את נעים לאותו מקום מכיוון שזה מספק נקודת תצפית מצוינת. מיכאל מנצל אפוא את הטופוגרפיה החיפאית להגשמת גחמת הגיבור הצעיר הנאבק עם זהותו. זאת ועוד, גן הזיכרון שניטע כדי לכבד את הנופלים ב-1948 הוא המקום שבו מקווה הנער לצפות בתבוסתה של מדינת ישראל. אלא שהמטוסים לא הגיעו, ובמקום לממש את תקוותו נחלץ נעים לעזרתו של זקן יהודי ניצול שואה שהתקשה להגיע למקלט בעת אזעקה. כשהזקן ביקש אחר כך לברך אותו ושאל לשמו התגרה בו הנער וציין שם ערבי נפוץ במקום לומר את שמו האמיתי, "נעים". הזקן הצטעק והקהל שממילא היה מתוח בגלל האזעקה והמלחמה התנפל על נעים כי הניח בטעות שפגע בזקן. באותו רגע הופיעה שולה בכעין "דאוס אקס מכינה" והתערבה לטובתו.

ייצוג החסות המובהק ברומאן של סמי מיכאל בעל אותו שם הוא אמנם החסות שפורשת שולה היהודייה הקומוניסטית על משורר ערבי החושש מצו מעצר בפרוץ מלחמת יום כיפור. ברומאן מוזכרת גם חסות אחרת, זו שמצא בעבר מרדוך, בעלה של שולה, בבית משפחה זרה כאשר נרדף על ידי שלטונות ארץ הולדתו. אבל החסות הנוספת, השולית יותר לעלילת הרומאן, מוענקת על ידי שולה לנעים, שעליו היא חוסה, או מגינה, בגופה. כאשר ראתה את מצבו "התעלמה" שולה "מצריחותיו" של בנה ויצאה ממכוניתה: "הנער [נעים] היה קרוב להתעלף, חולצתו היתה קרועה ומשפתו זב דם ועל מצחו היתה תפיחה [...]. הטילה שולה את עצמה עליו וקראה 'אל תגעו בו!'. מרוב התדהמה השתתק אפילו הזקן. 'את מכירה אותו?' [...] 'בוודאי, אמו ידידה שלי'. 'אז הוא יהודי'" (עמ' 268).

שולה מתגלה באפיזודה משנית זו בכל אצילותה. בעוד את המשורר הערבי היא מסתירה בביתה במצוות המפלגה הקומוניסטית, כאן היא חוסה וחסה על החלש מתוך דחף פנימי בלתי ניתן לריסון. והדבר קרה דווקא על קו התפר, בצד הצפוני של רחוב חסן שוקרי הגובל בגן הזיכרון, מרחק צעדים ספורים מתבליט חרוט באבן בזלת הנח שם.

התבליט הוא מעשה ידיו של האמן גרשון קניספל שנתבקש על ידי עיריית חיפה להנציח את "שחרור חיפה תש"ח", כמו שכתוב באבן על התבליט. בחוכמתו עיצב קניספל מין אנדרטה או מצבה נמוכה ורוויית יגון שסמליה מבכים, כמדומה, יהודים וערבים כאחד. אלה שנפלו אך גם אלה שחיפה היתה ביתם משך עשרות שנים והם נדדו ממנה לבלי שוב. על הסלע השחור הבלתי מעובד כביכול חרוטה מפה לא מדויקת של חיפה ובה מסומנים נתיבי הלוחמים ב-1948 ומעליה יונה גדולה או מלאך כרותי כנף.

אפשר שמיצירתו של קניספל משתמע שחיפה של 1948, העיר שאבדה לה כמחצית תושביה, אנשים נשים וטף, דומה ליונה שאין בכוחה לעוף. בצד המזרחי של אבן הבזלת שוכב לו חייל הרוג. קסדה לראשו, רובה לצדו ואין לדעת אם יהודי הוא או ערבי.

האם מקרה הוא שסצינת ההמון היהודי שמאיים על נער המזוהה כערבי והמפגש מלא החמלה בין האשה היהודייה והבן הערבי־יהודי של ידידיה מתרחשים דווקא ברחוב חסן שוקרי סמוך לאותה אנדרטה? אין לדעת כמה פעמים הצטלבו דרכיהם של הסופר סמי מיכאל והאמן גרשון קניספל, אך נראה שיצירת האמנות של האמן השמאלני מבטאת באופן חזותי אידיאליים הומאניים דומים לאלה שמיכאל מבטא במלים.

"חסות" מתייחס לגן שבו ניצבת האנדרטה ולא ליצירת האמנות עצמה, אך הוא מחיה ציון דרך אחר, מטיל מורא, שנמצא על קו התפר מרחק צעדים אחדים משם: תחנת המשטרה — היום מלון בוטיק. באותו בוקר שבו יצא בנו נעים לגן הזיכרון והסתבך התייצב אביו הקומוניסט הערבי בתחנת המשטרה, כפי שהיה חייב לעשות פעמיים ביום. אשתו היהודייה שושנה ליוותה אותו כמעט עד שם, עד למקום שבו פוגשת הדר הכרמל את ואדי ניסנאס — כיכר סולל־בונה שעל גבול קו התפר: "שושנה נלחצה בדומייה אל זרועו. [...] עמדו ברחוב הנביאים [...] חילצה שושנה את זרועה מזרועו, ורוח הים פלשה אל ביניהם. מאחוריה היה ואדי־אנ־ניסנאס, ולפניה הסתיר גופו המוצק של פואד את רחוב חסן שוקרי ואת תחנת המשטרה" [...] 'שלום' אמרה והפכה את פניה כלפי ואדי־אנ־ניסנאס העגום. רגע ארוך עמד וגבו אל התחנה וראה אותה חוצה את כיכר סולל־בונה" (עמ' 228-229).
סמי מיכאל מקפיד בתיאור הנקודה המדויקת שבה עמדו השניים. רוח הים שבדרך כלל מתקבלת בברכה בכתביו "פלשה" והפרידה כביכול בין הגבר לאשה אשר רגע קודם נאחזו זה בזה. השניים עמדו על קו התפר בין ואדי ניסנאס לרחוב חסן שוקרי, באותו אזור ביניים שבו יש קיום לאהבה חוצת גבולות. כיכר סולל־בונה שאותה חצתה שושנה, כמו בניין השיש הגבוה שנתן לה את שמו, מכריזה קבל עם על יישותה הציונית. עם זאת, מושך אליה מיקומה גם את גיבוריו האחרים של סמי מיכאל, אלה החיים בין העולמות.
כך מגיעה לשם הודא מהרומאן "חצוצרה בוואדי", כשהיא מגיחה לפגישותיה הרומנטיות המעטות או שבה מהן. בעיני הודא שבמשך הרומאן מתאהבת בגבר יהודי, כמו בעיני גיבורים אחרים של מיכאל, מסמלת חציית הכיכר מעבר מתחום אחד לאחר, מהפנים הבטוח אל החוץ הזר. בה בשעה מבטיח מעמדה הלימינלי של הכיכר גם חופש מסוים ואולי סיכוי לאהבה. ניסיון המגע הראשון בין הודא הערבייה הנוצרייה ואלכס היהודי התחולל על הכרמל והסתיים בתסכול ונשיקתם הראשונה התאפשרה רק כשחזרו באותו ערב מן ההר לכיכר סולל־בונה: "הוא הוריד אותי בכיכר סולל־בונה ונסע להחזיר את הטנדר. [...] לאחר שעצר את הטנדר גחן לפתוח לי את הדלת וראה שאיני נרתעת אל משענת מושבי מזרועו המתחככת בחזי, והשתהה ועיניו הביטו בעיני. שפתיו היו על שפתי לנצח של רגע קל" (עמ' 132).

לא רחוק מהמקום שבו פורחת אהבתה של הודא מתקיימת גם פגישתו הראשונה של יוסף, גיבור הרומאן "מים נושקים למים", עם אשתו לעתיד. הרומאן החיפאי "מים נושקים למים", שהופיע ב-2001 אך נכתב בשנות החמישים, מספר על פן אחר שבשולי החברה הישראלית: עולים שזה עתה באו, חלקם מארצות ערב. יוסף מגיע לכיכר סולל־בונה מן הוואדי שבו הוא מתגורר, וגם כאן, כמו אצל הודא, נעים, שושנה ופואד, אין זה מקרה. הדרך מחדרו השכור בוואדי ניסנאס, החיק שבו הרגיש מוגן על ידי ערבים שאת אורחותיהם ידע מארץ הולדתו, אל הפגישה עם הנערה האשכנזייה ליד קולנוע מאי עוברת "בכיכר סולל־בונה ההומה", על קו התפר (עמ' 21).

מיכאל נדרש לסמלים לעתים רחוקות אך קשה שלא לראות סמליות באירועי הערב הראשון שבילה יוסף עם קְטינה, המכונה אִינה. מבקרים אחדים, כולל הסופר עצמו, פירשו את קטינה כמייצגת את מדינת ישראל. אותה אינה־קטינה־מדינה חוששת לפסוע בשבילי הזיכרון החשוכים, או כפי שזה ממומש ברומאן, בשבילים גדורי השיחים שבגן הזיכרון: "'נסתובב קצת בגן הזיכרון, רואים משם נוף יפה', אמר. הם פסעו בשביל חשוף לשמים ומגודר בשיחים גזומים בטרם יתגלו לעיניהם מרחבי המפרץ המרהיב על אורותיו עד הגבול הלבנוני, נעמדה קטינה כמי שנתקלה בקיר: 'כדאי שתדע אני לא אוהבת מקומות אפלים'" (עמ' 23).

על אף שבהמשך הרומאן מסתבר לקורא מקור פחדיה האמיתי של אינה, נראה שבמידת מה מעידה דמותה על יחסו המורכב של הגיבור, או של יוצרו, למדינת ישראל: ההיקסמות מן היופי המרהיב, הגעגועים לבית והכבוד לשבילים של הזיכרון. אך "מים נושקים למים" אינו הרומאן היחיד המביע את רחשי לבו של סמי מיכאל, מחברו, ובמיוחד את יחסו לארץ. אתרי קו התפר הניצבים משני צדיו של רחוב חסן שוקרי, אך גם לוקחים חלק בעלילות החיפאיות שמיכאל טווה, משקפים את הדרך שלא ננקטה ביחסי יהודים וערבים מאז קום המדינה. על אף שבהצהרותיו של מיכאל ניכר הייאוש, דומה שמיצירותיו הספרותיות משתמע כי עודנו מקווה וכי אינו מוכן לוותר על הדרך, שבינתיים לפחות, ננטשה.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ