${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקבר שבו נמצאת הציביליזציה המערבית

70 שנה מלאו ליציאתו לאור של הספר "מימזיס" מאת אריך אוארבך, שניסה להציב מחדש את התנ"ך והיהדות כבסיס התרבות ההומניסטית של המערב

114תגובות

בשנת 1946, לפני שבעים שנה בדיוק, התפרסם בשווייץ הספר "מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב", מאת הפילולוג היהודי הגרמני אריך אוארבך (הספר ראה אור בעברית ב-1958 בהוצאת מוסד ביאליק). אוארבך החל בכתיבת ספרו בעת גלותו באיסטנבול בשנת 1942, השנה המכריעה ביותר במלחמת העולם השנייה שבה התרחשו הקרבות הגורליים בסטלינגרד ואל־עלמיין, ולכן הקפיד לציין באחרית הספר את התאריכים המדויקים של כתיבתו — "נכתב באיסטנבול בין מאי 1942 לאפריל 1945" (במהדורה העברית לא נכלל פרט חשוב זה המשקף בבירור את מרחב הניסיון ואופק הציפיות של המחבר).

לתאריכים אלה יש משמעות אסכטולוגית ואפוקליפטית חשובה ביותר: הפחד הגדול ששרר בשנת 1942 מכיבושיה של גרמניה הנאצית, שאיימו לחסל את המסורת ההומניסטית היהודית־הנוצרית, וגאולת אירופה ב-1945 מהברבריות הנאצית.

הנסיבות הפוליטיות וההיסטוריות השפיעו אם כן באופן מכריע על תוכנו וצורתו של "מימזיס". אוארבך כתב אותו, לדבריו, למי ש"חיבתם להיסטוריה של המערב שלנו נשמרה באדיקות" בשנות הזוועה של מלחמת העולם השנייה, או אלה שמתו בתקופה זו, כדוגמת ולטר בנימין, חברו היקר של אוארבך. ועוד כתב אוארבך: "'מימזיס' הוא סוג של דרמה המתארת דפוס של ייעוד אנושי. ונושא הדרמה הזו הוא אירופה".

בהיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה מתייחד לשנת 1942 מעמד חשוב ביותר. היא מציינת קו פרשת מים אפיסטמולוגי חשוב בהיסטוריה של המערב, כמות שאפשר לראות מתחילת כתיבתם של שורת חיבורים חשובים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה האינטלקטואלית המודרנית: "הדיאלקטיקה של הנאורות" מאת מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו (1944), "המיתוס של המדינה" (1946) מאת ארנסט קסירר, "משבר הרנסנס האיטלקי המוקדם: הומניזם אזרחי וחירות רפובליקנית בעידן של קלאסיציזם וטיראניות" (1955) מאת האנס בארון, ו"דוקטור פאוסטוס" (1947) מאת תומאס מאן, בעל האוב המפורסם — כאן מלחין, סמל לגרמניה — שעשה עסקה עם השטן בתמורה לכוח ועוצמה. כולם כאחד תרמו ל"מלחמת תרבות" נגד הברבריות הנאצית. כל היצירות הללו יוצאות חוצץ נגד מיתוס הדם הגרמני הארי, על הגזענות, השוביניזם והאנטישמיות המושרשים בו. אוארבך יצא נגד ההנחות האנטישמיות של הפילולוגיה הארית שניסתה לבטל את חשיבותו של המקרא. קסירר התקיף את המיתוס של המדינה הנאצית המנוגד לערכי שוויון זכויות האדם והאזרח. אדורנו והורקהיימר יצאו נגד המיתוס של ההשכלה, המבוסס על כוח שליטה ואדנות על הטבע, מיתוס שלאחר מכן הביא לדבריו לרצח של בני אדם. ולבסוף, תומס מאן השתמש במיתוס גרמני ועשה הקבלה בין עלייתו ונפילתו של פאוסטוס לקטסטרופה הנאצית. בניגוד גמור למקס ובר, שטען שהרוח הפרוטסטנטית הובילה ליצירת העולם המודרני, מאן דווקא ראה בפרוטסטנטיות את תחילת "האיחוד הסודי של הרוח הגרמנית עם הדמוני", כמו שאפשר לראות לדוגמה ביצירתו של אלברכט דירר "האביר, המוות והשטן", 1513, או בחיבוריו של מרטין לותר.

אריך אאורבך

צריך לציין עוד שני ספרים חשובים שיצאו ב-1942: "בהמות: המבנה והמעש של הנציונל־סוציאליזם" מאת איש מדע המדינה פרנץ ניומן, ו"לווייתן: או אדם, חברה, ציביליזציה וברבריות" מאת הפילוסוף האנגלי ר"ג' קולינגווד. שמות הספרים הללו משקפים מיתוסים וכך יצרו זהות בין המשטר הנאצי למיתוסים של מפלצות־על מיתולוגיות ברבריות: בהמות שולטת ביבשה (המדבר), ולווייתן בים, הראשון זכר, השנייה נקבה (ניומן התפאר במכתב לאדורנו ב-1940: "אני לא מאמין, אך הצלחתי בספרי [בהמות] לעשות כך שיהיה אפשר להתייחס לנציונל־סוציאליזם בלי לייחס לבעיה היהודית תפקיד מרכזי").

בניגוד גמור לניומן, יצירותיהם של אוארבך, קסירר, אדורנו והורקהיימר מכוונות בין השאר גם להגן על המורשת היהודית־נוצרית המערבית מול מיתוס הדם הגרמני הארי. להוציא את תומאס מאן, כולם היו, בלשונו של ההיסטוריון ג'ורג' ל. מוסה, "יהודים לא יהדות", אך בעת מצוקה נוראה זו, כולם פנו להצדקתה מפני ההיסטוריוגרפיה הנאצית, שביקשה לבטל את התנ"ך וטענה שאין כל קשר בין היהדות לנצרות וכי ישו הוא למעשה ממוצא ארי, בן רומאים שהתיישבו בגליל.

עד עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 עסק אוארבך רק בפילולוגיה של השפות הרומאניות. אך מיד לאחר המהפכה הנאצית פנה להגן על היהדות, כפי שמראה מאמרו החשוב "פיגוּרָה", שבכתיבתו החל בשנת 1933 ושהתפרסם בשנת 1938, והנחשב לכתב הגנה מקיף על כוחה, תוקפה ואמינותה של הברית הישנה בתרבות המערב. אוארבך ניתח בו את הפרשנות הנוצרית הפיגוּרָלית של ההיסטוריה — ההשקפה שמאורעות ואישים בברית הישנה מסמלים ומבשרים מאורעות ואישים בברית החדשה — ובדרך זאת הוכיח שאי אפשר להפריד בין התנ"ך לברית החדשה. או במלותיו שלו: "המצב ההיסטורי שבעטיו יצא פאולוס הקדוש להטיף בקרב הגויים הביא ליצירת פרשנות פיגורלית [של ההיסטוריה] ולהשפעתה העצומה בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים".

פאולוס ואבות הכנסייה, כתב אוארבך, "גילו פנים חדשות לגמרי במסורת היהודית". הם פירשו אותה כסדרה של פיגורות המבשרות את הופעתו של ישו "וקבעו את מקומה של מלכות רומי בפרשת הגאולה האלוהית". במשך אלף שנה הפרשנות הפיגורלית הזאת של ההיסטוריה, שקבעה את ייצוג המציאות, הריאליזם, תחושת הזמן ותפישת ההיסטוריה במערב, "עברה התפתחות חיה ובלתי פוסקת בחיי האדם באירופה" והיה לה תוקף עד עידן הנאורות.

זו היתה תגובתו של אוארבך להדרת הברית הישנה מן הקאנון הנוצרי ומתרבות המערב: הייצוג הפיגורלי של המציאות מגלה בבירור "שחוקי היהדות, מנהגיה, מקורותיה והפילוסופיות שלה הם חלק מהותי — ובלתי נפרד — מתרבות המערב".

לאחר מכן, ב-1942, החל אוארבך בכתיבת "מימזיס", מעין אפולוגיה והצדקה של המסורת ההומניסטית היהודית־הנוצרית של המערב כנגד הברבריות הנאצית, כשהמטרה העומדת לנגד עיניו היא להציל את המסורת ההומניסטית היהודית־נוצרית של אירופה מהפורענות הנאצית למען אלה שעדיין נאחזו ונצמדו בחוזקה לתרבות ההומניסטית של המערב ולערכיה.

בתחילת הספר, בפרק הראשון והמפורסם ביותר שלו, "צלקתו של אודיסאוס", המשמש אף מבוא לכל הספר, כמו שכתב אוארבך למרטין בובר ב-1956, טוען המחבר שייצוג המציאות הריאליסטי והרציונלי בתרבות המערב מקורו בברית הישנה, ולאחר מכן הוא התקבל בנצרות הקדומה באמצעות הפרשנות הפיגורלית של ההיסטוריה. כל זה בניגוד לפילולוגיה הארית ולהיסטוריוגרפיה הנאצית, המבוססות, כמו תרבות יוון, על אגדות, מיתוסים וגיבורים. אוארבך מדגיש את עליונות ייצוג המציאות הרציונלי והריאליסטי של הברית הישנה בתרבות המערב על תמונת העולם ההומרית המבוססת על מיתוסים אגדות וגיבורים. לדעתו, תפישת ההיסטוריה המקראית, ולא זו של יוון הקלאסית, היא שהשפיעה על תרבות המערב עד לתקופת ההשכלה.

זאת ועוד: בניגוד לתפישה המקובלת, שלפיה המרחב הספרותי של המערב משתרע מהומרוס ועד וירג'יניה ווּלף, אוארבך פורשׂ דווקא את תולדות הספרות האירופית "מספר בראשית ועד וירג'יניה וולף", ובכך חושף בבירור את מטרתו העיקרית: להציג ראיות שהתנ"ך מוביל "מאגדה רחוקה ופירושה הפיגורלי למציאות היומיומית של ימינו", שעה שעיקרי הפילולוגיה והתרבות הארית מובילים מאגדה אל הבריחה מהמציאות.

בדיונו על ייצוג המציאות מהתקופה העתיקה ועד לעידן הנאורות טוען אוארבך, ששיאה של הפרשנות הפיגורלית בימי הביניים הוא "הקומדיה האלוהית" (1308-20) של דנטה. שיאים נוספים בתחום זה הם הרומאנים הריאליסטיים הצרפתיים של המאה ה-19, "האדום והשחור" מאת סטנדַל, "אבא גוֹריו" מאת אוֹנוֹרֶה דה בַּלזַק, ו"מדאם בּובארי" מאת גוסטב פלוֹבֶּר.

הפרק האחרון ב"מימזיס" הוא פרשנות על המשברים באירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים באמצעות יצירותיהם של וירג'יניה ווּלף, מרסל פּרוּסט וג'יימס ג'וֹיס. יצירות אלה, המבוססות על "זרם התודעה", הן בבחינת "אספקלריה לשקיעת עולמנו" מאחר שהביאו ל"הרס המציאות החיצונית", ומכאן גם לשקיעת ייצוג המציאות בספרות המערב. זו הסיבה ש"מימזיס" נפתח באודיסיאוס של הומרוס ומסתיים ביוליסס של ג'יימס ג'וייס — אודיסיאוס בלטינית — המסמל את שקיעת המערב ואת השיבה לפגאניות ולאלילות לאחר שתי מלחמות עולם נוראות.

המפעל הפילולוגי ההומניסטי הגדול שקיבל עליו אוארבך בהיותו בגלות איסטנבול מסתיים אם כן בנימה פסימית עמוקה — הספרות שוב אינה מסוגלת לייצג, ואפילו לא לתפוש, "מציאות אובייקטיבית". הוא האמין ש"הציביליזציה האירופית מתקרבת לסוף דרכה".

לאחר המלחמה עקר אוארבך לארצות הברית ולימד באוניברסיטת ייל. עמית שלו באוניברסיטה זו ציין שגם שם כתב אוארבך "בקדרות רבה על הקבר שבו נמצאת הציביליזציה המערבית", וכי "הקדרות שלו הלכה והתעצמה בשנה האחרונה לחייו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#