תורת הכיבוש

חסידות גור לא לבד: גם הזרם הליטאי פונה היום לסיגוף

הספר "הגוף הגברי החרדי־ליטאי בספרות המוסר ובסיפורי הצדיקים" מתאר איך לימוד התורה נהפך למדיטציה שתפקידה להגן על הנשמה מהתשוקה המינית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יעד בירן

הגוף הגברי החרדי־ליטאי בספרות המוסר ובסיפורי הצדיקים. יקיר אנגלנדר. הוצאת מאגנס, 
249 עמודים, 94 שקלים

ספרו של יקיר אנגלנדר, 
המנתח את תפישת הגוף והמיניות בחברה החרדית־ליטאית בת זמננו, הוא ספר רב עניין, גם אם אין בו משום חידוש גמור. הוא מצייר תמונה מפורטת של החוויה הדתית הליטאית בראשית המאה ה–21, ומציג באופן בהיר מגמות והלכי רוח, ובעיקר, את החוויה הדתית הנתבעת כאידיאל מבני הישיבות. המציאות העולה ממחקרו עגומה למדי — לא בגלל התביעה להסתגרות ולפרישה מענייני העולם בחברה המתוארת, אלא מפני שהחוויה הדתית עצמה, על פי העולה מהמחקר, מצטמצמת רובה ככולה לכיבוש התשוקה המינית. בלי להתיימר לנסח את אופיה "האמיתי" של היהדות, ברור כי בתקופות היסטוריות אחרות בדברי ימיה, וכן בקהילות יהודיות אחרות בנות זמננו, נתפשת החוויה הדתית באופן שונה.

הספרים שיעשו לכם את השבוע. כל ההמלצות וביקורות הספרים. להרשמה

אנגלנדר מתאר בקצרה את צמיחתה של תנועת המוסר, בישיבות הליטאיות של המאה ה–19, ומצביע על דלדולה של שיטה זו בישיבות השואבות ממנה את השראתן. תנועת המוסר הפנימה רעיונות פסיכולוגיים מודרניים, והמשיגה את הגוף במונחים חדשים של חוסר מודעות עצמית, שהיא מותר האדם. אך כיום, במקום הדגשת שלטונו האפשרי של השכל, התגבר החשש מן הגוף הבהמי, והשיטה המוסרית הנובעת מחשש זה גוזרת פרישות, סייגים וגדרים.

בפרק השלישי של הספר מתאר אנגלנדר שתי דרכים עיקריות שבהן מתמודד הציבור החרדי־ליטאי בן ימינו עם ניהולה של כלכלת התשוקה, עם הידלדלותה של החוויה הדתית והאיום החיצוני על הסדר החברתי הקהילתי. תפישת הגוף כאיום העיקרי על נשמת האדם מגדירה את דרך ההתמודדות הראשונה כמלחמה בלתי פוסקת בפיתויי היצר. השליטה ביצר נהפכת משלב הכרחי בדרך לחוויה הדתית לזירה העיקרית של החוויה הדתית עצמה. העולם הזה מצטייר בדמות נשמה הכלואה בגוף חומרי המאיים להכשילה על כל צעד ושעל. אנגלנדר מתאר פרקטיקות כמו־בודהיסטיות, שמטרתן ליצור הזרה בין תודעת האדם לגופו, ולהשליט את השכל על הגוף. זו תפישת עולם פסימית ביסודה, המניחה את כישלונו של האדם ותולה את תקוות הגאולה אך ורק בכוחו של לימוד התורה. נדמה כי לעיסוק המתמשך בכיבוש היצר יש ממד ארוטי מובהק. מלחמת הקודש ביצר מפיקה עונג ממעשה כיבושו, כפי שלימדונו פוקו ולאקאן, ומתמודדת כך הן עם התשוקה הגופנית והן עם הצורך בחוויה דתית, בעולם שבו הועם זוהרן של החוויות הדתיות הישנות.

ישיבת פוניבז
ישיבת פוניבז'. נדחקת לדיכוי קיצוני צילום: אלון רון

דרך ההתמודדות השנייה עם אתגרי הזמן היא התקת התשוקה הארוטית לתשוקה תורנית. בגרסה זו של לימוד התורה, מטרת הלימוד אינה גילוי האמת התורנית או הפגנת כוחם האוטונומי של חכמים להכריע בשאלות של צדק אלוהי, בנוסח מדרש "תנורו של עכנאי" הקובע כי "לא בשמים היא". לימוד התורה בדרך הפלפול הוא מטרה בפני עצמו, מעין מדיטציה שתפקידה להסיח את דעתו של האדם מהעולם החומרי ולהכניס אותו למצב תודעתי אלטרנטיבי. וכך, חרף אופיין הריאלי להפליא של סוגיות התלמוד, הטבולות בדם ובשליה, הפלפול שואף להפוך את לימוד התורה לעיסוק לוגי מופשט. עד כדי כך שגם העיסוק בשאלות מיניות מפורשות אינו אמור לעורר בלומדי התורה מחשבות אסורות, מפני ש"התורה אינה מזקת". אופיו המדיטטיבי המנותק של לימוד התורה מתבטא במובהק בסיפורים על צדיקים, שאפילו חובת קיום המצוות נתפשה בעיניהם כהסחת דעת מלימוד התורה.

עמל התורה המנותק מהעולם הזה הוא עבודה שאין לה סוף, ורק בכוחו לסוכך על הנשמה מפני החוויות הגופניות. זו תרופה ליצר הרע יותר מאשר "תורת חיים". בעוד שבעולם החסידי, הרעיונות הקבליים הפופולריים מאפשרים גאולה פרדוקסלית דרך החומר, החברה הליטאית מסרבת לקיצורי דרך שכאלה ונותרת עם יגיעת התורה בלבד כדרך מילוט אפשרית. לימוד התורה תופס את מקומו של הצדיק החסידי, כערובה לגאולה. אך מחיר החיץ המוחלט בין התורה לגוף הוא אובדן אופיה הדיאלקטי של התורה ככוח רוחני הפועל דווקא בעולם הזה.

החוויה הדתית כרוכה כתמיד בשאלות חברתיות ופוליטיות. כפי שהאיום האיראני מסייע לשלטונו המתמשך של הניאו־ליברליזם, כך האיום היצרי מבסס את סמכותה של ההנהגה הרבנית, שהיא היחידה המבטיחה הגנה מפניו. הישיבה הליטאית כמוסד טוטלי היא ארגון חברתי המאפשר את מימושן של דרכי ההתמודדות עם איומי היצר, ותפישת האדם כנידון לחטא מבססת את תלותו של הפרט בהגמוניה הרבנית.

בחתימת הספר מצהיר אנגלנדר כי אף על פי שספרו נכתב מנקודת מבט חיצונית ועושה שימוש בכלים תיאורטיים שנרכשו באקדמיה, הוא מכוון "בראש ובראשונה לנסות לבוא לידי שיח ושיג עם החברה החרדית". ואכן, כמה מפרקי הספר מוקדשים להצגת אלטרנטיבות לשיטה הרווחת בחברה הליטאית: תנועת המוסר בנוסח ישיבת סולובודקה הישנה, שהפעילה דרך אחרת למשטור הגוף; לא באמצעות שבירתו, אלא בסגנון כמו־צבאי ומתוך שימת דגש על ההדר; משנתו של הרב אביגדור מילר, המבקש להחזיר את האמון בגוף; ואף תפישת עולם ביקורתית של חרדי לשעבר ושמו ניר שטרן, הקורא תיגר על הנחות היסוד המקובלות, בין השאר בשאלת איסור הוצאת זרע לבטלה.

מעניין לראות את מחקרו של אנגלנדר בהקשר משנתו של דניאל בויארין, הקורא את המקורות התלמודיים כעדות לתפישת אחרת של הגוף אצל חכמים. בויארין אף רואה בתפישת הגוף היהודית הטרום־מודרנית אלטרנטיבה תרבותית לגבריות האירופית הנוצרית, ומתאר את התהליכים המודרניים שהובילו לקריסתה ולצמיחת חלופה בדמות "יהדות השרירים". מספרו של אנגלנדר נראה כי הוא אינו סבור שעולם הישיבות הליטאי בן ימינו משמר איזו תפישת גוף אלטרנטיבית. שיטתו המוסרית היא בעיקרה עמדה מתגוננת, הנדחקת לדיכוי קיצוני של הגוף בשל לחצים חיצוניים.

האמונה כי היהדות תשרוד בעתיד רק בצורתה החרדית השמרנית היא כמובן לבה של התפישה החרדית עצמה, אך גם חילונים ומסורתיים לא מעטים נכנעים לנקודת המבט הפסימית הזאת ומאמצים אותה. צמצומה של החוויה הדתית כפי שהיא מתוארת במחקרו של אנגלנדר מצביעה על הקשיים העצומים שאיתם מתמודדת החברה החרדית הסגורה, חושפת את אופיים הדיאלקטי של תהליכים חברתיים ומרמזת על כך שאולי דווקא רפורמה רדיקלית ורבת מעוף היא הערובה היחידה לקיומה של היהדות בדורות הבאים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ