שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עדי ערמון
איור שבו רואים את יונתן רטוש, בן ציון נתניהו וז'בוטינסקי
עדי ערמון

> פרק ראשון: המאבקים הלאומיים שעיצבו את עולמו של בנציון נתניהו

ב-15 בנובמבר 1951 התפרסם בעיתון "דבר" מאמר מאת ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר פלדמן, שעיברת את שמו ליהושע התלמי) בשם "לאור האמת". ר' בנימין (1957-1880) חבר בשנות העשרים לאנשי "ברית שלום", לפרקים הזדהה עמם ולפרקים הסתייג מעמדותיהם. לאחר קום המדינה ערך ר' בנימין את "נר: דו־שבועון לאמת, לאהבה, לשלום, לצדק", שקרא להבנה, לשותפות יהודית־ערבית ולשובם של הפליטים הערבים לישראל והתנגח עם "סולם", כתב העת בעריכתו של ישראל שייב אלדד, שהיה ההפך המוחלט לו.

במאמרו ב"דבר", שהתפרסם גם ב"נר", ר' בנימין מתח ביקורת על אנשי נהלל שהחליטו לא להעסיק ערבים מנצרת הסמוכה ולא לקנות מהם סחורות בנימוק או בתירוץ של "חי אחיך עמך", גירסה דומה ל"עניי עירך קודמים", כלומר שיש לעזור תחילה לתושבי המעברות באזור הזקוקים לעבודה. "זוהי הפליה גזעית חברתית", טען ר' בנימין, "זהו בויקוט כלכלי מצד גוש גדול וחזק של תושבים כלפי ציבור אחר של תושבים" שהחליט על "חרם כלכלי מאורגן, כמעט באופן ממלכתי, על עבודה ערבית... בני נהלל היקרים! בזמנים אחרים לא היו עושים את מה שעשו, אך בתקופה שלנו גם בארזים נפלה שלהבת".

ר' בנימין היה גם ידיד של הרב נתן מיליקובסקי (1935-1879) ושל בנו, בן־ציון נתניהו (2012-1910), למרות המחלוקות האידיאולוגיות ביניהם. שבועיים לאחר פרסום המאמר, ב-28 בנובמבר, כתב בן־ציון נתניהו, אאוטסיידר מימין, מכתב לר' בנימין, אאוטסיידר משמאל, שבו טען כי "אנשי נהלל מטפלים בבעיה הנידונה כמו שפעלו אנשי מפא"י בכל שאר הבעיות — מתוך העדר היגיון ובלבול רעיוני". "אחת משתיים", כתב, "או שהערבים היושבים כאן הם אזרחים שווי זכויות, ואז אין מקום למעשי החרמה נגדם, או שהם תושבים בלתי רצויים, אויבים בכוח ואולי גם בפועל, ואז יש כמובן לעשות כל מה שאפשר — מטעמים של הגנה עצמית — כדי להיפטר מהם. מפא"י דוגלת לכאורה בהשקפה הראשונה ולא עוד אלא שהעניקה לערבים זכויות מדיניות (לעדות: הלשון הערבית על הבולים ושטרי הכסף של המדינה), ועם זה נוהגים בהם אנשיה של מפלגה זו כבאזרחים ממדרגה שנייה. אי עקביות זו היא גרועה מכל. אני עצמי נוטה יותר להשקפה השנייה, אלא שהייתי תומך בפתרון השאלה ע"י אמצעים ממלכתיים, מעין חילופי אוכלוסים, ולא בשיטה של לחץ סוציאלי. הייתי מציע לערבים תנאים טובים יותר בחו"ל, מה שהיה מעודד אותם להגירה, ולא תנאים גרועים יותר כאן — מה שלא יגרום להגירה שלהם בכל אופן, מחמת התנאים הכלליים הקיימים בארצות ערב".

בנציון נתניהו
איור: ערן וולקובסקי

המכתב, שנכתב שלוש שנים לאחר קום המדינה, מקפל בחובו שני מרכיבים מרכזיים בהשקפת עולמו של נתניהו: עוינות לערבים ועוינות לשמאל ולמפא"י. הוא חשף בו זמנית גם את הצביעות ביחסה של מפלגת השלטון למיעוט הערבי בשטח ישראל הצעירה וגם את יחסו שלו לעניין, כלומר, תמיכתו העקרונית בעידוד הגירה של הערבים למדינות אחרות.

עמדותיו הפוליטיות של נתניהו התגבשו יותר מעשרים שנים קודם לכן, בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים, בשוליים הימניים של הציונות בשעה שהיה פעיל ב"סקציה של הסטודנטים הרוויזיוניסטים" באוניברסיטה העברית, תלמיד של יוסף קלוזנר, מעריץ של זאב ז'בוטינסקי, מקורב לחברי "ברית הבריונים" בראשות אחימאיר, יהושע השל ייבין ואורי צבי גרינברג, ובהמשך עורך של כתב העת "ביתר" והעיתון הרוויזיוניסטי "הירדן".

בביוגרפיה "שלח ועט בידו", שכתב יהושע פורת על המשורר יונתן רטוש (1981-1908), מתאר נתניהו, חבר ילדות של המשורר שהיה שכנו בימי נעוריהם בשכונת בית הכרם בירושלים, את המשיכה המשותפת שלהם בתחילת דרכם להגותו של ז'בוטינסקי. הוא מתאר פגישה ביניהם שנערכה ב-1929, לאחר שמשפחתו של רטוש עברה מירושלים לתל אביב. באפריל של אותה שנה פירסם רטוש (אז עדיין חתם בשמו אוריאל היילפרין) את שירו "כיבוש" בכתב העת "מאזניים", שיר על חיזור, אלימות ומין ("כָּאוּר לַפַּרְפָּר לָךְ אֱהִי, נַעֲרָה. וְעָרַגְתְּ וּפִרְפַּרְתְּ עַל הָאֵש... אֹחַז בָּךְ, לֹא אַרְפֵּךְ. וּבַת־צְחוֹק שֶל נִכְוֵית לִרְצוֹנָהּ תַּעֲנֶה: אֶחְמָדְךָ, כְּפַרְפָּר זֶה הָאוּר הַצּוֹרְבו / כְּנָחָשׁ לַצִפֹּר לָךְ אֱהִי, נַעֲרָה. וְנִמְשַכְתְּ כְּאָדָם אֶל מוֹתוֹ... וּלְפַתִּיךְ כַּגּוֹרָל. בַּת צְחוֹקֵךְ בַּת אֵימָה, ח‏ֲרֵדָה לִי תִלְאַט: — אֹהַבְךָ, כְּכַלְבָּה אֲדוֹנֶיהָ, רוֹדָה... וְעָלִית וְיָרַדְתְּ, מְרַקְּדָה לְקִצְבִּי, / נִסְחָפָה לְאָנְסֵךְ עַד סוֹפֵך בְּרָצוֹן. / וּבַת צְחוֹק מִתְרַפְּסָה, מִתְחַנְחֶנֶת תִּשְאָל: — הֲתֹאהָב?").

לאחר פרסום השיר, נתניהו, בן 19 באותה עת, נפגש בתל אביב עם רטוש המבוגר ממנו בשנתיים, וכך הוא מתאר את שיחתם בדיעבד: "דיברנו על המצב הפוליטי הקשה בעקבות מאורעות אב תרפ"ט שאך זה התרחשו. סיפרתי לו על נטייתי לז'בוטינסקי ועל התלהבותי ממאמריו, שנתפרסמו אז ב'דאר היום'. אוריאל הגיב: 'אכן, גם גישתי כזאת'. הוא ניגש למדף הספרים, שלף חוברת ואמר: פה מצוי העיקר. היה זה קובץ מאמרי ז'בוטינסקי בזכות חידוש הלגיון וההגנה העצמית. שמחתי להיווכח, שאנחנו שותפים לדעה, וכי הוא תקיף מאד בתמיכתו בדעותיו של ז'בוטינסקי; תקיף עוד יותר ממני, כיוון שאצלי עוד היו הרהורים של בדיקה. אבי (הרב נתן מיליקובסקי) היה פעיל בקרן היסוד ושמר קשרים עם וייצמן, למרות ידידותו עם ז'בוטינסקי, ולכן התקשיתי לקבל את הביקורת הקשה של ז'בוטינסקי על הוייצמניזם. תמיכתו של אוריאל בז'בוטינסקי עודדה אותי מאד, כיוון שהערכתי מאד את כישרונותיו ואת שיקול דעתו, את פקחותו ואת פתיחותו בשיחה, את חדות דעתו ואת ספקנותו האינטלקטואלית".

בנציון נתניהו
צילום: אוליבייה פיטוסי

ואכן, תוך זמן קצר כמעט שלא נשאר זכר מתחושת האי־נעימות הזאת. נתניהו אימץ את דרכה של התנועה הרוויזיוניסטית ונהפך לתלמיד נאמן של תורת ז'בוטינסקי ולמתנגד לזרם המרכזי של הציונות. כל תוכנית שהגה או קידם ז'בוטינסקי בשנות השלושים, כמו למשל ה"פטיציה" (עצומה המונית שנועדה ללחוץ על ממשלת בריטניה לקיים את התחייבויותיה מהצהרת בלפור), הקריאה לחרם על גרמניה הנאצית והתוכנית לפינוי של יהודי מזרח אירופה, שכונתה "האווקואציה", התעצמו בכתביו של נתניהו ובקרב סביבתו הקרובה לממדים של תרופת פלא או נס בפוטנציה ונתפשו כמדיניות היחידה שעשויה להציל את היהודים מאבדון.

"השמאליים, ששקועים כיום בראשם ורובם בהפחת־האש של המלחמה המעמדית, בשיסוי המתנגדים להם ובהרחבת־הפירוד" — כתב במאמר "בערב הקונגרס ה-18" שהתפרסם בכתב העת "ביתר" ביולי 1933, כמה שבועות לאחר רצח חיים ארלוזורוב — "אינם מרגישים כלל, כיצד אנו נדחפים כאן כולנו, ביחד עמהם, אל העמדות האחרונות. אין הם מרגישים, פועלי השמאל, שהציונות המדינית, לא רק שאין היא מתנגדת להם, אלא שהיא מביאה עמה את האפשרות היחידה להצלה, להצלתם שלהם. הרי אם יתקיים החלום של הארגון המשותף והמדינה הערבית תקום, לא קשה להוכיח, שהראשונים לקרבנותיה יהיו הפועלים".

נתניהו ראה בז'בוטינסקי מושיע ובמתנגדים אנשי זדון עיוורים, אנוכיים וחסרי אחריות, ששמים מקל בגלגלי המהפכה ומונעים שחרור וגאולה. בעיניו היה ז'בוטינסקי מנהיג ש"הכניס ברחוב היהודי מתוך גבורה עקשנית וסבלנות שלא תתואר את המהפכה האמיתית, המהפכה ברוח, את התפיסה המדינית הלאומית... שבלעדיה לא תתגשם הציונות".

ב-1933 ייסד נתניהו בשיתוף עם יוסף אוּר (1984-1904), שתירגם בשנים אלו ובשנים הבאות כמה ספרי מופת פילוסופיים בשביל הוצאת האוניברסיטה העברית, את הירחון "ביתר: ירחון לשאלות החיים, המדע והספרות". הירחון החזיק מעמד מעט יותר משנה, ויצאו לאור 12 חוברות. העורך הראשי היה ההיסטוריון ואיש הספרות יוסף קלוזנר ונתניהו, המייסד והמוציא לאור, היה העורך האחראי ותרם כמה מאמרים פרי עטו.

מאמר המערכת, "לאן? — מאמר פרוגראַמתי", שנכתב בידי קלוזנר והתפרסם בגיליון הראשון של הירחון (מלה שאותה חידש קלוזנר) בינואר 1933, הסביר את הסיבות להקמתו: "יהא לנו 'רעיון שליט', שעל פיו באנו לארץ כדי להשיב לנו את נחלת אבותינו ולא כדי להיות כאן 'ערביים בני דת משה' או כדי שהמדינה תהיה ערבית ולנו יהיה 'מרכז רוחני' בתוכה, שיהא תלוי בחסדם של הערביים השליטים. 'ביתר' ילחם בכל תוקף ועוז בעד רעיון שליט זה, רעיון הגאולה השלמה, רעיון המדינה העברית במובנה השלם". הירחון נועד להיות "מבצר ומשגב לרעיון של הציוניות השלמה", ולכן התנגד לכל מה שנתפש כאיום אפשרי על השלמות הזו, שעלול להביא ל"גלות ערב" ולהשלמה של היהודים "עם מצבם בארץ בתור אומה נסבלת על ידי האומה הערבית השלטת".

עוד נכתב, "קודם כל 'ביתר' ישתדל להיות מורה ומדריך לנוער החדש. הרי אין לשכוח, שאנו יושבים בפינה נידחת שבאסיה, בתוך עם חצי תרבותי, ואנו נהוגים על ידי ממשלה, שאין רוב פקידיה הסולת של העם האנגלי. וכך מגעת אלינו רק בת קול רחוקה מן הזרמים החברותיים, המדעיים והספרותיים החדשים, שאירופה ואמריקה מתחבטות בבירורם ובהפצתם. וכך אנו הולכים ומתפראים יותר ויותר".

הירחון שאף בו זמנית למנוע את תהליך "ההתפראות" או ההתבהמות בארץ ישראל ולהילחם בכל תופעה שמחלישה את הלאומיות היהודית. הוא פירסם שירים וסיפורים של מיטב הסופרים, המחזאים והמשוררים במערב, כמו שייקספיר (קטע מ"מקבת" בתרגום של שאול טשרניחובסקי), סנקה (קטע שתירגם אהרן קאמינקא מ"על הכעס" מהמאה הראשונה לספירה שעוסק בשליטה עצמית), גתה (הבלדה "הָאֵל וְהַבַּיַּדֵּרָה" בתרגום של טשרניחובסקי. בהערת המערכת נכתב: "הגרמנים שורפים את הספרים, שכתבו יהודים בגרמנית, ואנו מתרגמים את גיטה הנערץ שלהם לעברית. זאת נקמתנו"), "הרבי מבכרך" של היינריך היינה (בתרגום של יהושע ייבין) ועוד. הירחון פירסם גם שירים של משוררים צעירים כמו רטוש, מחזה וסיפור מאת אביגדור המאירי, מסות פילוסופיות מאת יעקב קלצ'קין ועוד (קלצ'קין קיבל ב-21 ביולי 1933 מכתב מחיים נחמן ביאליק, שהתלונן כי "אגודת הסופרים מתאמצת להוציא ירחון ספרותי הגון [מאזניים], ואם מן השמים לא יעכבו — אולי תצליח במאמציה. השתתפותך בביתר אבן מוקש הוא גם לך וגם לכולנו").

רוב הפרסומים בירחון עסקו בעיקר בגבורה ובהקרבה או בניגוח השמאל, הקומוניזם והמרקסיזם. התפרסמו בו גם מאמרים בשבח הפשיזם. מ. כרמון (משה כרמון) כתב למשל בחוברת הראשונה של "ביתר", בינואר 1933, על הצלחתו של מוסוליני לשים קץ לאנרכיה באיטליה ולהשליט בה חוק וסדר. מאמרו "הפאשיסמוס" נפתח בהקדמת המערכת, שבה נטען כי "במאמר זה אנו פותחים שורה של מאמרים על תנועות לאומיות וחברתיות גדולות כהפאשיסמוס, הקומוניסמוס והסוציאליסמוס הדתי, ועוד, לשם הסברה והקניית־דעת, בלא לזהות את עצמנו אף עם אחת מהן מלכתחילה". עם זאת, המאמר רחוק מלהיות תיאור יבש של המשטר. "במשך עשר שנות קיומו הראה הפאשיסמוס את כח חיותו וחיוניותו הבלתי מצויים", כתב כרמון, "הוא התגבר על מכשולים מרובים וקשים... הוא כח תוסס, יוצר ושואף לגדולות", שלמרות "מעשי האלימות המזעזעים" הצליח "להכות שורש בקרקע הלאום, לחזק את עמדת העם בעולם, להגביר את כוחו, לעורר כבוד ויראת כבוד בלב האומות וליצור חברה בעלת אופי חדש, שערך אנושי לה, ערך חברותי לה, חזיון נהדר זה, ודאי שיש בו כדי לעורר הערצה, אף אם אין נמנים על אוהדי האידיאה הפאשיסטית".

יוסף אוּר, שותפו של נתניהו לעריכה ולהוצאת כתב העת, כתב על הפשיזם, אם כי לא ב"ביתר" אלא בעיתון "הירדן", שאותו ערך נתניהו לאחר סגירת "ביתר" ב-1934. במאמר בשם "הסינתיסה האמתית", שהתפרסם ב-10 באוגוסט 1934, טען אור שהמרקסיזם "נבא ולא ידע מה נבא. כי הסינתיסה החברותית האמתית שנתגשמה בימינו היא — הפאשיזם".

בכתביו של נתניהו ב"ביתר" ו"הירדן" אין התייחסות חיובית כלשהי למוסוליני או לפשיזם וסגנונו היה מאופק מזה של מנהיגי ברית הבריונים — אצ"ג, ייבין ואחימאיר. בשונה מאחימאיר, שבתחילת 1933 עוד כתב ב"חזית העם" על "שמות מזהירים" כמו "אתא־טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה ואלירה, היטלר", נתניהו הירבה להזהיר בשנים אלו מפני היטלר והאנטישמיות באירופה ומפני "סופת השמדה עולמית", מ"'ליל ברתולמיאוס' האדום מדם", שבו נתונה היהדות הגרמנית או "שואת־החורבן נושאת הכיליון, המציפה כיום את היהדות העולמית".

במאמרים שפירסם נתניהו ב"ביתר" צייר את התנועה הציונית כ"ספינה ללא מצפן, שמתקרבת במהירות אל כף־האסון" וכגוף חולה, לוקה בנפשו ומנוון. לתפישתו, שקיעת הציונות נבעה מהתרחקות מהציונות המדינית ומחדירה של רעיונות סוציאליסטיים שהחלישו את הלאומיות היהודית והפכו אותה לפגומה.

ויצמן, "מנהיג ההנהגה השמאלית", אף על פי שבשנים 1931 עד 1935 לא עמד בראש ההסתדרות הציונית לאחר שהודח מתפקידו בקונגרס הציוני הסוער של 1931, נתפש בעיני נתניהו כאחראי המרכזי למשבר העמוק שאליו נקלעה הציונות. המדיניות של ויצמן היתה משולה בעיניו ל"קורי עכביש ציבוריים, שהמציאות תפזר אותם עד מהרה... אין היא נשענת על כוחו של העם, מפני שאין היא מאמנת בו", והתמיכה בו היא עדות ל"אפיו האומלל של עמנו, אופי של עם גלותי, שמתקדם מתוך אינרציה ואינו חוזר מדרכו עד שיירד עליו גשם של אש".

בעיקר אימץ נתניהו את עיקרון ה"מוניזם" (חד־נס) של ז'בוטינסקי, ציונות "צרופה" או "שלמה" ששללה רעיונות סוציאליסטיים בציונות והתיימרה להתמקד אך ורק בלאומיות יהודית, באומה ובהקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן. בשביל נתניהו, "מוניזם" זה בא לידי ביטוי באזהרה מפני איום דמוגרפי, הערבים, ומפני איום אידיאולוגי, השמאל. למשל, במאמרו "בערב הקונגרס ה-18" כתב: "בכספים ובתרבות שאנו משקיעים בארץ, אנו מצעידים לפנים את הערביים — הרבה יותר מאת עצמנו... והסוף הוא אותו הסוף העגום שמוכרח לבוא כתוצאה מכל זה: מיעוט יהודי שנוא בטריטוריה ערבית".

במאמר "בסערת המלחמה", בחלק שמוקדש לתנועת בית"ר, כתב נתניהו על מלחמה אחרת, רעיונית, בין הלאומיות לקוסמופוליטיות. היהודים, לדבריו, אימצו את הלאומיות באיחור. בתחילה הם הושפעו מרעיונות קוסמופוליטיים של המהפכה הצרפתית ונציגיה הבולטים ניסו לשלבם ביהדות. "רק התפרצותה של האנטישמיות עוררה את היהדות משנת המרמוטה, שנסכו עליה הרעיונות הקוסמופוליטיים".

לאחר מכן, ממשיך נתניהו וטוען, עיוור הסוציאליזם את היהודים ורק עתה, בזכות "בית"ר", מתנהלת "מלחמת איתנים נגד הקוסמופוליטיות בגלגוליה השונים" ש"אינה מכוונת כל כך נגד המורשת של הרוח הגלותית הכללית, כמו שהיא מכוונת נגד המורשת המעיקה של מאה שנים של חינוך מסולף, שהוא אנטי־לאומי ביסודו".

כמה שנים לאחר מכן, בחמישה בינואר 1938, כתב נתניהו מכתב לאברהם שרון (שבדרון, 1957-1898), אולי הדובר הקיצוני והאקסצנטרי ביותר בעד חילופי אוכלוסין שהאמין בטרנספר כפול: הגירה בכפייה של היהודים לארץ ישראל והגירה בכפייה של ערבים ממנה. "אין ניטרליות אפשרית בשעה שקו פשוט כל כך חוצה את היהדות לשניים: ציונות ולא ציונות", כתב לו נתניהו. "ממה נפשך: כלום היה הרצל ציוני או סוציאליסטן? כלום דוגלים אנו בתורת הרצל או אין אנו דוגלים בה? אם מתייחסים אנו ברצינות לצו של הרצל, הרי אין מקום בציונות לסוציאליסמוס... מכיוון שאין דרך ניטראליות אפשרית יש רק דרך אחת: סיוע גלוי ותקיף לדוגלים בציונות השלמה".

במאמר בעיתון "הירדן" בשם "כלפי עצמנו", שהתפרסם ב-5 באוגוסט 1934, כתב נתניהו שהעניין החשוב ביותר שעומד על הפרק הוא תעמולה. "התנאי הראשון לניצחוננו הגמור מורכב משלושה גורמים: תעמולה, תעמולה ותעמולה", כתב. "תפקידנו הראשון והתכוף הוא אפוא יצירת רשת של עיתונות יומית ובלתי תלויה לגמרי בכל הארצות שבהן נמצאים מרכזים חשובים של יהודים ועיתונות שבועית בכל המרכזים הקטנים... העיתונות אינה צריכה לשמש לנו רק אמצעי של הסברה כלפי פנים אלא אף מכשיר של מלחמה מדינית".

לעיתונות, ממשיך נתניהו וטוען, יש תפקיד חשוב ב"מלחמה מדינית". לעומת זאת, "לשם חינוך הנוער והעם, לשם החדרה עמוקה של האידיאולוגיה הציונית יש צורך לא בעיתון אלא — בספר. שתי ספריות נחוצות לנו: האחת ספרייה של מדעי המדינה, זו שתברר ותלבן את טיבה ומהותה של התופעה החשובה ביותר בתולדות החברה האנושית — המדינה, שהיתה סתומה לגבי העם היהודי במשך מאות רבות של חיי גטו. והספרייה השנייה — ספריית הציונות המדינית, זו שתכנס כרכים־כרכים את מיטב דבריהם של הוגי הדעות הציוניים, פתוח בפינסקר וסיים בבני תקופתנו".

הספרייה הראשונה לא יצאה אל הפועל. ב-1939 התייחס ז'בוטינסקי לנתניהו, במכתב שכתב לקלוזנר ב-7 באפריל, ותיאר אותו כ"צעיר בעל כישרונות מצוינים". לדבריו, הצעתו של נתניהו להוציא לאור ספרים להשכלה מדינית "מעניינת עד־מאוד, אך לדאבוני העמוק אין בכוחנו לממן אותה". לעומת זאת, ההוצאה השנייה, הציונית־מדינית, הוקמה ב-1936 ובמסגרתה פורסמו שישה כרכים מכתביהם של קלוזנר, הרצל, מקס נורדאו וישראל זנגוויל. בפרק הבא נדון בספרים אלה, ששופכים אור על השקפת עולמו של נתניהו רגע לפני שנסע לארה"ב כשליח ההסתדרות הציונית החדשה ב-1940.

*פרקי ההמשך יתפרסמו בקרוב. המאמר נכתב במסגרת פרויקט מחקר של מכון "מולד" על המחשבה הציונית.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ