"מנהרת היונים": ג'ון לה־קארה מרגל אחרי עצמו

"ריגול וכתיבת רומנים נועדו זה לזה. שניהם מזמנים עין ערנית למוסר אנושי רעוע ולדרכים הרבות המובילות לבגידה". ספר זיכרונותיו של המרגל דיוויד קורנוול, שהוא הסופר לה־קארה, הוא כל אלה ואף יותר

אילת נגב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילת נגב

מנהרת היונים: מסיפורי חיי.
ג'ון לה־קארה. תירגמו מאנגלית: יונתן דה שליט וענת רותם. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 319 עמודים, 96 שקלים

כשבע שנים, בשיאה של המלחמה הקרה, היה דיוויד קורנוול איש השירותים החשאיים של בריטניה. הוא ריגל אחר קומוניסטים זוטרים, התוודע עד מהרה לחוסר התכלית של שירותו בארגון שמתיימר להיות מצפן מוסרי וסירב להעסיק הומוסקסואלים מחשש לסחיטה, אך עצם עין לנוכח סיאוב מיני וכספי בתוכו והפעיל סטנדרטים כפולים לגבי אנשיו: "הכל ידעו שראש השירות מנהל זוגיות עם המזכירה שלו במהלך השבוע ועם אשתו בסופי השבוע... אבל רק אלוהים יעזור לקלדנית במשרד הרישום, שהחצאית שלה נחשבה קצרה או הדוקה מדי, או לקצין המטה שעשה לה עיניים".

קורנוול התאכזב משיתוף הפעולה עם משטרים אפלים אך בעיקר נוכח לדעת כי הסכנה האמיתית היא במערכת עצמה. רבים מבכיריה היו בוגדים, כמו קים פילבי, ראש הריגול הנגדי המבריק שהיה מועמד לראשות השירות, והתגלה כאיש קג"ב שפעל כמרגל סובייטי מאז 1937. "עשרות אם לא מאות סוכנים בריטים נעצרו, עונו ונורו, ומי שלא נבגד על ידי פילבי, נבגד על ידי ג'ורג' בלייק, סוכן כפול אחר של האם־איי–6", הוא כותב. בין הסוכנים הרבים שנחשפו בעקבות בגידתו של פילבי היה קורנוול עצמו, שעבד אז תחת כיסוי דיפלומטי בבון. ב–1964, מפוכח מאשליות, ניצל את הצלחת "המרגל שחזר מן הכפור", מותחן הריגול ששיחרר אותו מתלות כלכלית והפך אותו, בגיל 33, לג'ון לה־קארה, סופר במשרה מלאה. לפילבי לא סלח מעולם, וכשהוא ביקש להיפגש איתו כדי שיסייע לו בכתיבת זיכרונותיו, סירב.

"ריגול וכתיבת רומנים נועדו זה לזה. שניהם מזמנים עין ערנית למוסר אנושי רעוע ולדרכים הרבות המובילות לבגידה", כותב לה־קארה בן ה–85 בספרו החדש, "מנהרת היונים". מרגלים וסופרים פועלים בבדידות וזקוקים לדמיון יוצר, יכולת מניפולציה, לרקום זהויות ולטוות בדיה משכנעת כדי לגייס אנשים, ומידה רבה של אכזריות כדי לשמוט, בצורה מטאפורית או ממשית, את השטיח מתחת לרגליהם או לנעוץ בהם את הסכין. ואכן, רב מספרם של אנשי הסוד והדממה, סוכנים ומרגלים לשעבר, שהיו לסופרים: לא רק לה־קארה אלא גם איאן פלמינג, גרהם גרין וסומרסט מוהם, ואחדים גם בעברית, כמו מישקה בן־דוד וגד שמרון, ועוד כמה אנשי השירותים החשאיים בהווה או בעבר וביניהם יונתן דה שליט, שם בדוי, שאף חתום על תרגום ספר זה. בהקדמה מאירת עיניים ל"מנהרת היונים" מנתח דה שליט את גיבוריו הספרותיים של לה־קארה ומספר על פגישה עם הסופר הישיש בלונדון, מפגש של תלמיד מעריץ עם רבו, שבו הוא מנסה לשכנעו שבניגוד לתפישתו, בישראל דווקא יש למודיעין ערך רב, למשל בסיכול פיגועי טרור.

ג'ון לה־קארה
ג'ון לה־קארה. משפץ את המציאות צילום: דיוויד לונסון / גטי אימג'ס

ב–23 ספרי הריגול שכתב פיזר לה־קארה רסיסים (באישור הצנזורה) מהביוגרפיה שלו, ועדיין ביקש לפרוש במלואו את סיפור חייו האמיתי והנפתל. פעם אחר פעם נכשל, ואפילו גייס לכך שני בלשים פרטיים ונתן להם שמות וכתובות מכל תחנות חייו. אני שקרן, כך הסביר להם מדוע הוא־עצמו לא יוכל לבצע את המשימה. "נולדתי לשקר, גודלתי לכך, אומנתי לכך על ידי תעשייה שמשקרת למחייתה, עסקתי בכך כסופר. כיצרן של בדיות, אני ממציא גרסאות של עצמי, אף פעם לא הדבר האמיתי, אם הוא קיים בכלל". הוא קיווה שמהמידע שייאסף יכתוב ספר שבעמודו הימני הדו"ח העובדתי, ללא שינויים וקישוטים, ובעמוד השמאלי הוא יאפשר לזיכרון המדמיין שלו להשתולל, "ובדרך הזאת קוראי יראו בעצמם באיזו מידה זיכרונו של סופר זקן הוא הזונה של הדמיון שלו. כולנו ממציאים את עברנו, אמרתי, אבל סופרים נמצאים בליגה משל עצמם. גם כשהם יודעים את האמת, היא אף פעם לא מספיקה להם". אבל הבילוש לא נשא פרי והוא הרים ידיים.

חלפו שנים, ומתוסכל מחוסר ההצלחה לכתוב אוטוביוגרפיה, שש לשתף פעולה עם הביוגרף אדם סיסמן והעניק לו עשרות שעות ראיון וגישה מלאה למסמכיו; סוף סוף בא מי שניאות לעשות את המלאכה במקומו. אבל "ג'ון לה־קארה: הביוגרפיה" שראתה אור באוקטובר 2015 אחרי ארבע שנות עבודה, וכללה ראיונות עם אנשים מתקופות שונות בחייו, לא סיפקה את האגו שלו: הוא חש שקולו שלו לא נשמע, ורצה שהמלה האחרונה תהיה שלו. ייתכן גם שמשהו השתחרר אצלו אחרי שנים, כמו פקק שחסם את צוואר הבקבוק. פחות משנה לאחר פרסום הביוגרפיה, המשתרעת על פני 672 עמודים, ולתדהמת הביוגרף, כבר ראה אור "מנהרת היונים". "ספר שפורסם לאחרונה על חיי מספק גרסאות ממוזערות של סיפור אחד או שניים, כך שבאופן טבעי אני נהנה לזכות מחדש בבעלות עליהם", כך, בטון מזלזל, פוטר לה־קארה את העבודה הרצינית והמקצועית שנכתבה עליו; "לסופר האמיתי העובדה היא חומר גלם. היא לא נוגשת בו. היא כלי הנגינה שלו", כך הוא מסביר מדוע הבדיה עדיפה על העובדה הביוגרפית.

ביקור אצל ערפאת

"מנהרת היונים" עוסק ביחסים המורכבים בין זיכרון, אמת ובדיה, ובאי־יכולת להפריד ביניהם באופן מוחלט. מקור השם הוא בספורט אכזרי שלה־קארה נחשף אליו כנער: יונים חיות שפותו להיכנס למחילה צרה ואפלה, וכשהגיחו אל האור והתעופפו אל החופש נטבחו מיד ברובי הציד של ג'נטלמנים נהנתנים. מי ששרדה חזרה, כדרכן של יונים, אל נמל הבית, ושם חיכתה לה אותה מלכודת. בעיניו זה היה משל על הקיום האנושי. 38 פרקי הספר הם אנקדוטות מחייו, מאחורי הקלעים של עבודת המודיעין ושל כתיבתו הספרותית: מפגשים עם מרגלים, פוליטיקאים, עיתונאים ועריקים ומאין שאב דמות זו או אחרת בספריו.

שני אנשים עומדים ליד מטוס
מתוך הסרט "החפרפרת", עיבוד לספרו של לה־קארה. תעשייה שמשקרת למחייתה

כל מי שמתעניין בספרות, ככותב או כקורא, ימצא עניין באופן שבו לה־קארה נוטל פיסות מציאות ומטליא אותן זו לזו, גוזר ומדביק ומרכיב עולם בדיוני משכנע. במועדונים מפוקפקים של העולם התחתון במוסקבה וסנט פטרבורג הוא מתחקר אוליגרכים־מאפיונרים כרקע למותחנים על רוסיה שלאחר נפילת הקומוניזם. "מי הרג את בוב מקסוול?" שואל אותו הארכי־מו"ל רופרט מרדוק בארוחת צהריים, ולה־קארה שוטח את התיאוריות שלו על מותו המסתורי של מקסוול שהיה, לדבריו, לא רק איל תקשורת ואיש עסקים שמעל במיליארדים, אלא גם "מרגל־לכאורה עבור כמה מדינות, כולל ישראל, ברית המועצות ובריטניה". כמה חודשים אחר כך, במסגרת תחקיר על נוכלים מערביים ברוסיה החדשה, נודע לו שארבעה חודשים לפני מותו תיכנן מקסוול לסלק חלק מחובותיו באמצעות גיוס מיליוני גלונים של דם רוסי שייתרמו חינם מתוך אזרחות טובה, ומכירתם בהון תועפות למדינות במערב. התוכנית נכשלה ומקסוול קפץ מהיאכטה שלו אל מותו, מה שלא הפריע ללה־קארה לאמץ את רעיון מכירת הדם בספרו הבא.

את דמותה החיצונית של צ'רלי מ"המתופפת הקטנה", השחקנית האנגלייה שחוברת לארגון טרור פלסטיני, ביסס על אחותו למחצה שרלוט קורנוול, שחקנית ופעילת שמאל קיצוני. כדי להיטיב להבין את הפסיכולוגיה של מחבלת, קיבל אישור מיוחד מהשב"כ להיפגש עם בריגיטה, טרוריסטית גרמנייה שנכלאה אי שם בנגב בגלל פעולת טרור שסוכלה, שבה תוכנן לשגר טילים אל מטוס אל־על שעמד לנחות בניירובי. קצין שב"כ צעיר מסיע אותו לשם, ומנהלת הכלא, רב־סרן קאופמן, מגלה ללה־קארה שהיא מקפידה לדבר עם האסירה אנגלית ולא גרמנית כי "אתה מבין, הייתי בדכאו": משפט שנדמה שנשאב מהדמיון ומחדד את התחושה בקריאת הספר, שלה־קארה משפץ ומייפה את המציאות. הפרק הזה, "וילה בריגיטה", ירתק כל קורא ישראלי, כמו הפרק שלפניו, "ריקודים עם ערפאת", שבו מגיע הסופר לביירות בדצמבר 1981. "מר דיוויד!" קורא אליו ערפאת, "מדוע באת לראות אותי?"

"'אדוני היושב ראש', אני עונה באותו טון גבוה. 'באתי להניח את ידי על הלב של פלסטין!'" ערפאת מניח את ידו של לה־קארה על חזהו ומחבק אותו, וריח טלק תינוקות נודף מעורו.

לה־קארה מיטיב לכתוב, ו"מנהרת היונים" מתורגם היטב ונקרא בשטף, אבל הפרק הטוב ביותר מופיע בסוף, ובו המפתח להבנת אישיותו וכל מהלך חייו: אמו, אוליב, נטשה אותו ואת אחיו הבכור כשהיו בני חמש ושבע ובנתה לעצמה משפחה חדשה עם שני ילדים אחרים שלא סיפרה להם מעולם על עברה. לה־קארה איתר אותה כשהיה בן 21, "אבל מהיום שבו נפגשנו מחדש ועד מותה, הילד הקפוא שבתוכי לא הראה סימן קל שבקלים להפשרה", הוא כותב. "אני זוכר את העמדת הפנים שליוותה את התבגרותנו, ואת הצורך לבנות מחדש זהות לעצמי. ואיך — לצורך זה — גנבתי מהנימוסים ומסגנון החיים של עמיתי ושל הנעלים מהם, עד כדי כך שהעמדתי פנים שיש לי חיים ביתיים מבוססים עם הורים ועם סוסי פוני... בגיל שמונה כבר הייתי מרגל מיומן".

אביו, רוני קורנוול, היה נוכל מקסים ופושט רגל, שישב מעת לעת בכלא בגלל עבירות כלכליות, ובדרכי תרמית כאלה ואחרות הכניס את שני בניו לבתי ספר פרטיים יוקרתיים. "הוא מיקם את עצמו מתחתינו מבחינה חברתית, על פי אמות המידה האכזריות של אותם זמנים. טוני ואני טסנו בקלות דרך מחסום הקול המעמדי, ואילו רוני נשאר תקוע מעבר לו". אביו לא נרתע מלגזול עשרות אנשים תמימים שנתנו בו אמון, כולל בני משפחתו. "איך הוא הסביר זאת לעצמו, אם בכלל? סוסי המירוץ, המסיבות, הנשים ומכוניות הבנטלי שפיארו את חייו האחרים, בעודו גונב כסף מאנשים חסרי ישע שאהבו אותו עד כדי כך שאינם יכולים לסרב לו?" רגשותיו כלפי אביו, שהיה גבר אלים — זו היתה הסיבה שהאם ברחה ופחדה ליצור קשר עם ילדיה — היו תמיד מורכבים. "המחשבה להרוג אותו ליוותה אותי מגיל צעיר, והיא נמשכה לסירוגין גם אחרי מותו".

גרהם גרין אמר פעם שהילדות היא יתרת האשראי של הסופר. "לפחות במובן זה נולדתי מיליונר", כותב קורנוול/לה־קארה. בגילוי לב הוא מודה כי שיבץ את הפרק הארוך על אביו בסוף הספר "ולא בתחילתו, כפי שוודאי היה מעדיף, שכן לא רציתי שהוא יפלס לו במרפקיו את הדרך לעמוד השער". אני מציעה להתחיל את הקריאה דווקא בפרק הארוך והמופתי הזה. שאר היונים שבמנהרה הארוכה והאפלה הזאת יסתדרו אחר כך מאליהן, מטרה נוחה לצלפים.

The Pigeon Tunnel: Stories from My Life\ John le Carré

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ