שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עדי ערמון
עדי ערמון

> המאבקים הלאומיים שעיצבו את עולמו של בנציון נתניהו

> בן-ציון נתניהו - השנים המעצבות. פרק שני

בראיון מ-1998 לארי שביט ב"הארץ" נשאל בן־ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, אם אפשר להשוות בין המצב בהווה לשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. "יש דמיון עצום", ענה נתניהו, "אותה גישה שטחית שהיתה קיימת באירופה ביחס לגרמניה הנאצית, קיימת זה עשרות שנים לגבי הערבים הקיצונים. אותה התעלמות מן הסכנות. אותה נטייה לפייסנות. והדמיון הזה אינו מקרי, כי המגמה היא אותה מגמה. הריקבון במערב הוא אותו ריקבון. העיוורון הוא אותו עיוורון כמו בזמן צ'מברלין. פעמים רבות נדמה לי ששפנגלר צדק: המערב נמצא בשקיעה. כמו רומא שהיתה אדירה כבירה, אך נהרסה מתוך דגנרציה פנימית, כך הוא המערב בזמננו. דווקא העושר וההצלחה וההתקדמות הטכנית הביאו להתנוונות, לנטייה ניכרת להתעלם מן ההתפתחות ההיסטורית בתוכה ומחוץ לה. ומי שאין לו תחושה היסטורית גם אין לו תחושת ההווה. אינו מבין את המתהווה סביבו, אינו תופש את העומד לפניו".

נתניהו מתייחס בתשובה זו לספרו של אסוולד שפנגלר "שקיעת המערב", שיצא לאור ב-1918 ותיאר תהליך של נסיגה והתרופפות רעיונית בעולם המערבי. הוא הפך לרב־מכר והשפיע על דור שלם, כמו למשל על ביקורת הקידמה של אב"א אחימאיר, ממנהיגי "ברית הבריונים", שכתב ב-1924 את עבודת הדוקטורט שלו על הספר. ואולם, בשנות ה-30 ההוגה המרכזי שהשפיע על נתניהו יותר מכל בכל הקשור לתפישותיו ההיסטוריות, המוסריות והפוליטיות לא היה שפנגלר, אלא הוגה אחר שכתב על שקיעה: מקס נורדאו (1923-1849), ידידו של הרצל. ממנו שאב נתניהו את אוצר המלים ששימש אותו בכתביו בשעה שתיאר את הריקבון, המחלות הנפשיות, החומרנות והניוון שפשו בעיניו בתנועה הציונית לאחר שסילפה את משנתם של הרצל וממשיכיו, התרחקה ממנה וקילקלה אותה.

בן ציון נתניהו באזכרה לבנו יוני בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים
בן ציון נתניהו באזכרה לבנו יוני בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושליםצילום: אוליבייה פיטוסי

נורדאו, סופר, מחזאי, עיתונאי, רופא וליברל קלאסי של המאה ה-19, היה אחת הדמויות החשובות והמפורסמות ביותר באירופה, אם לא החשובה שבהן, שאימצה לחיקה את התנועה הציונית. הוא מוכר עתה בעיקר כאבי הרעיון של "יהדות השרירים", אולם עוד לפני היכרותו עם הרצל והצטרפותו לציונות הוא הספיק לפרסם כמה ספרי הגות, בהם "השקרים המוסכמים של האנושיות התרבותית" (1883), "פרדוקסים" (1885) ו"התנוונות" (1892), שזכו להצלחה והוציאו לו שם של מבקר חריף של החברה האירופית. חלק ניכר מכתביו תורגם לעברית. כמה מהם, בהם "פרדוקסים", "טעמה של ההיסטוריה" (1909) ונאומים ציוניים, תורגמו לעברית בשנים 1929 ו-1930 בהוצאת "מצפה".

ב"התנוונות", אחד הספרים החשובים להבנת התקופה, תקף נורדאו כמה מההוגים והסופרים הבולטים של זמנו, בהם זולא, איבסן, טולסטוי, ניטשה ואחרים, שייצגו בעיניו את הרוח החולה של מפנה המאה ה-20, שלוקה בדקדנטיות, שחיתות, אי־רציונליות, אגואיזם ועגמומיות. על ניטשה, למשל, כתב: "מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון בכתביו של ניטשה, הקורא הזהיר שומע משוגע, עם עיניים נוצצות, תנועות פראיות ופה מלא קצף, שמוציא לכל עבר גיבוב מחריש אוזניים. ותוך כדי כך, לרגע פורץ בצחוק משתולל, לרגע יורק גידופים ועלבונות מלוכלכים, לרגע מדלג לריקוד קליל ומסוחרר, לרגע מתפרץ על שומעיו בהבעת פנים מאיימת ובאגרופים קפוצים. אם יש איזושהי משמעות מהזרם האינסופי של המשפטים, היא מצביעה, כמרכיבים יסודיים שלו, על סדרה חוזרת ונשנית של רעיונות מטורפים, שמקורם באשליות החושים ובתהליכים אורגניים נגועים".

בניגוד לכל היוצרים שאותם הרשיע בניוון מוסרי, נורדאו האמין במדע ובמוסר של זמנו, בקידמה, בכוח רצון ובמשמעת, בעבודה קשה, בסדר ובחובה, ובמיוחד בפסיכולוגיה שמבוססת על דרוויניזם חברתי ועל תורתו של הרופא והקרמינולוג צ'זארה לומברוזו, שלו הקדיש את הספר "התנוונות".

לפי לומברוזו (1909-1836) יש הבדלים אנטומיים בין פושעים לבני אדם אחרים, שאינם פושעים. בקרב הפושעים יש סוגים שונים של אנומליה פיסית שמקורם בתהליכים של התנוונות ואטביזם, כלומר נסיגה פתולוגית, זכר מימים פראיים ופרימיטיביים. הוא חקר פושעים בבתי סוהר באיטליה, וכשבחן את גולגולתו של אחד מהם הגיע למסקנה שלאותו פושע ולאחרים יש: "לסתות ענקיות, עצמות לחיים גבוהות, רכסי גבות עיניים בולטים, קווים בודדים בכפות הידיים, ארובת עין גדולה במיוחד... חוסר רגישות לכאב, מבט חודר, קעקועים, עצלות גדולה, אהבה לאורגיות ותשוקה לרוע לשם רוע, רצון לא רק ליטול חיים של הקורבן, אלא גם להשחית את הגופה, לקרוע את הבשר ולשתות את דמה".

בנימין זאב הרצל
בנימין זאב הרצל. אור החזון

כבר בפברואר 1931, בגיל 21, פירסם נתניהו מאמר ב"דאר היום" בשם "לזכרו של נורדוי" ובו הביע צער על כך שההוגה הציוני נשכח מלב, במיוחד בשעה ש"התוכן העיקרי של כתביו לא נתיישן גם היום, והמומים שגילה או שהטעים את מציאותם באבריו השונים של האורגניזמוס האנושי, הרי אמיתותם נתאשרה עוד יותר בשנות ההרס והמלחמה ובשנים שלאחריה". עוד כתב: "מה שייחד את רעיונו של נורדוי מרעיונות הלוחמים המוסריים האחרים, היה הערך המדעי שייחס למוסר. המוסריות היתה לו מעין 'בריאות נפשית', שהמדע מחייב ודורש אותה בכל תוקף. הוא נלחם על המוסר בשם המדע, בשם האמת האובייקטיבית בלבד. היתה כאן התפרצות־האש של הנביאים בתחומים הקרים של המדע החיובי".

נורדאו של נתניהו ניחן בסגולות של נביא וגויס למאבק בסוציאליזם שעה ש"אפשר שהתפשטותו של הסוציאליסמוס המהפכני, שנורדוי נלחם בגילוייו ותורותיו, הנטייה לגורמים אי־רציונליים המשתלטת כיום על מדעי הנפש... מבארים במקצת את השתכחותו של נורדוי, זה שהיה כהערכת לומברוזו (שכתב גם ספר על גאונות. ע.ע.), 'הגאון' בה' הידיעה'".

בשנים 1938-1936 ראו אור ששה ספרים בהוצאה בשם "הוצאה מדינית". התפרסמו שם מבחר מכתביהם של נורדאו (שני כרכים), הרצל (שני כרכים), ישראל זנגוויל ויוסף קלוזנר. יהושע השל ייבין, חברם של אחימאיר ואצ"ג, תירגם את רוב הכתבים מגרמנית ומאנגלית לעברית ונתניהו ערך אותם וכתב הקדמות ומבואות לרובם. קריאה בספרים הללו מאפשרת הצצה לאידיאולוגיה הציונית של נתניהו ולפרשנות שלו למחשבה הציונית: אילו רעיונות הוא אימץ לחיקו וניכס לימין, מאילו רעיונות הוא התעלם ואילו רעיונות הוא דחה בבוז ושאט נפש.

במבואות לכתביו של נורדאו מתייחס נתניהו לציונות של נורדאו ולתוכניותיו להגירה המונית של יהודים לארץ ישראל שהקדימו את תוכניותיו הדומות של ז'בוטינסקי, והוא מגייס את מחבר "התנוונות" ו"פרדוקסים" למאבק למען הקמת צבא יהודי ולמען ארץ ישראל השלמה. כך למשל, באחד המבואות ב"הוצאה מדינית" הדגיש את חשיבות ההגנה העצמית בכתביו של נורדאו: "'המחרשה והחרב' — כתב נורדאו במקום אחד — 'הם שני יסודות הקיום של כל אומה'. כך כתב הלוחם הגדול במלחמה, האדם, שבשל התעמולה הסוערת שלו לשלום הוגלה בתחילת המלחמה מצרפת ורכושו הוחרם. הפאציפיסטים מחוסרי חוש־המציאות לא ירצו להשלים עם הנחה זו, אבל הרי במקום שבו ננעצה המחרשה הראשונה, לוטשה לראשונה גם החרב. במקום שלא היתה הגנה על המחרשה הופקר יבולה לחמסני המדבר. אכן נורדאו לא היה פאציפיסטן מחוסר חוש־המציאות. ולפיכך תבע את הקמתה של 'מיליציה יהודית, שתהא מוכנת לשרות עם כל קריאה שתבוא להגנת הארץ'... במקום פאציפיסמוס מזויף והסתמכות על הכוחות הצבאיים של בריטניה תבע את הקמתו של צבא־מגן יהודי".

מקס נורדאו
מקס נורדאו. התנוונות

נורדאו אכן קרא להקמת כוח צבאי יהודי, אולם בכל הנוגע ליחסו לארץ ישראל, לצבא ולערבים דמותו היתה מורכבת ואמביוולנטית בשעה שבכתביו הסתייג מפני הכוח של המדינה והצבא. "ארץ ישראל אינה ארץ שממה", כתב נורדאו במאמר בשם "הערבים ואנחנו", "היא מיושבת... בין שהדבר רצוי ובין שאינו רצוי לנו — עובדה היא זו, שאנו מוכרחים להתחשב בה... ברור פחות או יותר, שנהיה רק מיעוט בתוך, או על יד, רוב ערבי. רוב זה יוכל לקבל אותנו בסבר פנים יפות או רעות, להראות לנו חיבה, התנגדות או אדישות". עוד כתב: "בל יפחדו הערבים!... שונאים אנו את האלימות, שממנה סבלנו במשך שמונה־עשרה מאות שנים והיינו קרבנותיה. שום נזק לא נביא לאיש... ביושרנו ובצדקת הנהגתנו יעלה בידינו להמית בקרבם את רגע אי האמון היסודי ביחסם אלינו, נבוא עמהם בקשרים פחות או יותר מנומסים, שיהפכו עד מהרה — כך מקווה אני — ליחסים לבביים... הצורך התכוף ביותר בארץ הוא שיהיו לנו ציונים, שיודעים היטב את הלשון הערבית, הספרות, המשפט, וההיסטוריה של המוסלמים, דרכי המחשבה והמנהגים של הערבים, בני אדם שיכולים לבוא עמהם במשא־ומתן תרבותי ולבבי... אם נלך בעקביות בקו זה שסימנתי, יש לקוות, שנפתור את השאלה הערבית לשביעות רצונם של שכנינו ולשביעות רצוננו שלנו. גישה בלתי־מוצלחת עלולה לגרור סכנה חמורה מאוד לעתידנו הקרוב ביותר".

וכמו נורדאו, גם הרצל תואר בפרשנות של נתניהו כנביא, כ"קברניט האלוהי שלנו", כ"גאון היהודי־לאומי הגדול ביותר, שכל שורה (בכתביו) מעולפת באור־החזון". הוא נתפש בעיניו כאיש שהבין יותר מכל אחד אחר לא רק את חומרת האנטישמיות באירופה ואת הצורך במדינה יהודית, אלא גם ובעיקר את הפוליטיקה הנדרשת להגשמת חזונו, ששונה ממדיניות ההנהגה הציונית של זמנו וזהה למדיניות הרוויזיוניסטית. "מעולם לא נתאשרה איזו תיאוריה מדינית על ידי המציאות עצמה, כמו שנתאשרה התיאוריה ההרצלאית הרביזיוניסטית כיום הזה", כתב נתניהו במאמר "בערב הקונגרס ה-18" שהתפרסם בכתב העת "ביתר" ביולי 1933. "מעולם לא הופרכה איזו שיטה ציבורית", הוא הוסיף, "מתוך לעג מפיסטו אמיתי של ההיסטוריה, כמו שהופרכו התיאוריות הוויצמניות על ידי המציאות היהודית הנוכחית". בכך מתח נתניהו קו ישר בין הרצל לז'בוטינסקי וניכס אותו לימין: הרצל הוא מבשר הציונות והמדינה היהודית. ז'בוטינסקי הוא ממשיך דרכו, בשונה מוויצמן שסילף ועיוות את תורתו.

כדי לנמק את עמדתו טען נתניהו כי הרצל, בשונה מפרשנות מקובלת של הגותו, כלל לא התעלם מקיומם של ערבים בארץ ישראל אלא היה מודע מלכתחילה לכך שהציונות תתגשם בסביבה עויינת ולא בריק. הרצל של נתניהו, "שחישב כל פרט וכל תג שבתכניתו, הרגיש היטב באפשרות של התנגדות מצדם של התושבים הקיימים בארץ... הוא לא קרא לעניין זה בשם 'שאלה ערבית', אלא צד אחד של השאלה היהודית, או ביתר דיוק: של שאלת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל".

כדי שליהודים יהיה כוח עליהם להקים צבא: "ברור היה לו (להרצל)", כתב נתניהו, "שאף אם תהא זכות הריבונות מובטחת על ידי ערובות... אי־אפשר יהא למנוע, בתנאי שלטון מסוימים, את ההתפרצויות של תושבי הארץ, התפרצויות, שתהיינה עלולות לעכב את כל תהליך ההתיישבות אם לא להפסיק אותו לגמרי. כדי שזכות־ההתיישבות תהא מובטחת לא רק בחוזים שבכתב, אלא תהא אף בעלת תוקף ממשי, מן ההכרח הוא, שתהא מלווה על ידי כוח מזוין של המתיישבים עצמם, כוח, שהם יכולים לסמוך עליו תמיד מתוך ביטחון גמור ושיש באפשרותו למנוע מלכתחילה כל ניסיון של הפרעה והתפרצות. לפיכך עמד הרצל והכריז מתחילת פעולתו הציונית, כעל תנאי שאי־אפשר לוותר עליו וכעל דבר מובן מאליו, שכוח צבאי יהודי ישמור ויגן על זכויותיהם של המתיישבים. 'מובן שיהא לנו גם צבא' — הוא אומר בכל הזדמנות".

ישראל זנגוויל
ישראל זנגוויל. "טראק" לערבים

הרצל אכן התייחס לצבא במדינת היהודים העתידית כעניין מובן מאליו, אולם השימוש בכוח וההתייחסות לערבים בארץ ישראל לא תפסו מקום מרכזי בכתביו. ביומניו הוא מזכיר מדי פעם את הצורך בצבא, ובספרו "מדינת היהודים" הוא כתב: "מדינה היהודים אמורה להיות מדינה נייטרלית. אין היא זקוקה אלא לצבא קבע — אמנם מצויד בכל אמצעי הלחימה המודרניים — לשמירת הסדר כלפי פנים וכלפי חוץ". נתניהו, לעומת זאת, הפך את הצורך בצבא למרכיב מרכזי בהגותו. הוא הפשיט ממשנתם של הרצל ונורדאו כמעט כל סממן ליברלי והשאיר בעיקר לאומיות ודרישה להקמת מדינה וצבא, כלומר, להעניק ליהודים כוח, ריבונות ומונופול על האלימות בארץ ישראל.

במאמרו "יהודים וערבים בארץ ישראל" מ-1920 כתב נורדאו על החשיבות הגדולה של עבר הירדן המזרחי, "ישימון", שבו "יש מקום להכנסת מיליוני מתיישבים, בלא שיהא צורך לנשל אף אחד מן התושבים הקודמים". במאמרו הוא ניסה להפיג את החשש של הערבים בארץ שמאמינים כי יש תכנית ציונית לגזול את אדמותיהם. לשם כך הוא מתח ביקורת חריפה על חברו ישראל זנגוויל (1926-1864), סופר, מחזאי ומייסד התנועה הטריטוריאליסטית היהודית, ועל "פליטת־פה מצערת, שיצאה משפתיו" וליבתה את היצרים.

נורדאו התייחס לנאום של זנגוויל, שבו הציע להחרים קרקעות של ערבים תמורת פיצוי כספי ולפנות אותם מארץ ישראל. לדבריו, "לנוכח דברים שבדמיון שכאלה עשויה להיות תגובתו של שומע או קורא נבון: 'כל זה אינו רציני'. לצערנו, זהו רציני, וכבר גרם לרוגז גדול... לא הועילו הכרזותיו החוזרות ונשנות של זנגוויל, שהוא דיבר כאדם פרטי ולא ביטא, אלא את דעתו האישית; שבמקרה זה לא היה נושא דברם של העם היהודים או של הציונים. מתנגדינו אינם שמים לב לתיקון הוגן זה, אלא מוסיפים מתוך סילופי זדון להתריע בעיתוניהם ובאספותיהם הפומביות, שהיהודים זוממים לגזול מהם את כל נכסיהם ולגרש אותם מבתיהם ומארצם".

בשביל נתניהו, עמדתו של זנגוויל, שכלל וכלל לא היתה פליטת פה אלא חלק בלתי נפרד מהגותו, לא היתה ראויה לגינוי אלא לציון לשבח, גם אם אינה אפשרית. ב-1938 יצא לאור "הדרך לעצמאות", אוסף כתביו של זנגוויל, האחרון בסדרת "הוצאה מדינית" בעריכת נתניהו. המבוא שכתב לספר, מ-12 באוגוסט 1938, היה ארוך ומעמיק יותר משאר המבואות, ובו הזדהה עם ביקורת הגלותיות של זנגוויל ואמירתו ש"הציונות פירושה — סופה של תקופת האנוסים ותחיית התקופה של המכבים".

נתניהו דן ברשימתו כמעט אך ורק בציונות של זנגוויל ואינו מרחיב את הדיון על צדדים אחרים בהגותו שמציגים את מורכבותה: על ספרים ומחזות שכתב, בהם "ילדי הגטו" (1892) על חיי היהודים בלונדון או "כור ההיתוך" (1908) על המהגרים היהודים בארה"ב, שהעניקו לו את התואר "דיקנס של הגטו" וזכו להצלחה רבה, על מאבקו למען זכות הצבעה לנשים ולמען פציפיזם ושלום עולמי.

לעומת זאת, נתניהו התמקד בשתי סוגיות מרכזיות בהגותו הציונית של זנגוויל: יחסו לתוכנית אוגנדה, ובעיקר יחסו לערבים בארץ ישראל. זנגוויל, כמו שני הגיבורים האחרים של נתניהו, הרצל ונורדאו, תמך בתוכנית ליישוב יהודים במזרח אפריקה הבריטית. כשנדחתה התוכנית בקונגרס הציוני השביעי ב-1905 הקים זנגוויל את ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א), שניסתה למצוא מולדת חדשה ליהודים, לא בהכרח בארץ ישראל. כמו נורדאו והרצל, גם קרנו של זנגוויל ירדה בשנות ה-20 וה-30 ונתניהו היה כמעט היחיד שאימץ אותו לחיקו.

בפרשנות של נתניהו הופך הטריטוריאליזם לקולוניאליזם במהופך: התפשטות במרחב והקמת קולוניה לפני הקמת מדינה־אם. לא רק עיר מקלט ליהודים אלא תחנה ראשונה בדרך להקמת מדינה יהודית גדולה בארץ ישראל. "מה שאני רוצה להטעים בייחוד ביחסו (של זנגוויל) לאוגנדה", כתב נתניהו, "הוא: שמעולם לא חשב, שהטריטוריה של 5000 המילים המרובעים, שהוצעה על־ידי הממשלה האנגלית, תפתור את... שאלת הריכוז הטריטוריאלי־המדיני של האומה היהודית הגדולה. אוגנדה לא היתה בעיניו אלא נקודת האחיזה הטריטוריאלית הראשונה של הגזע, שצריך להתפשטות טריטוריאלית מרובה... קיצורו של דבר: הטריטוריאליסמוס של זנגוויל חייב במידה ידועה הלך־רוח של אימפריאליסמוס, לכל הפחות, הלך־רוח של פוליטיקה קולוניאלית לאומית, והלך־רוח זה היה חסר העם היהודי, כמו שהוא חסר אותו אף היום".

בכל הנוגע לשאלת הטרנספר לערבים חזר זנגוויל על עמדתו בכמה מקומות בכתביו. כך למשל, במאמר בשם "הסכנה הציונית" מ-1905 כתב: "קיים קושי אחד, שהציוני אינו צריך להתעלם ממנו, אף על פי שרק לפעמים רחוקות הוא אוהב להתבונן בו בעיניים פקוחות. ארץ ישראל עצמה כבר מאוכלסת היא... משום כך אנו מוכרחים להיות מוכנים — או לגרש בחרב את השבטים היושבים בארץ, כמו שעשו אבות־אבותינו, או לטפל בשאלת הגירתם של האוכלוסים הזרים, שהם מושלמים ברובם ושזה דורות הם רגילים להתייחס אלינו בבוז". ב-1915, בהרצאה לפני האגודה הפביאנית, טען ש"אם הערבים לא יעשו 'טראק' לערב (זנגוויל השתמש במלה 'trek', שמשמעותה נסיעה בקרון־בקר ומקורה במסע של האיכרים הבורים בשנות ה-30 של המאה ה-19 שעזבו את מושבת הכף הבריטית) או אם לא ינושלו בדרכי שלום, כל ממשלה שתקום על יסודות דמוקרטיים וחוקתיים לא תהיה אוטונומיה יהודית, אלא אוטונומיה ערבית".

יותר מ-20 שנים לאחר מכן כתב נתניהו בזכות תוכניותיו של זנגוויל: "היום, ה-11 באוגוסט 1938, בשעה שאני כותב את הטורים הללו, מזדמן לי להעיף עין על העיתונות היומית ואני קורא, ש'הקורייר פוראני', עיתונה הרשמי למחצה של הממשלה הפולנית ואחד מחשובי העיתונים של מדינה זו, רואה את פתרונה של השאלה הארצישראלית אפשרי, רק אם יעבירו את 800 אלף הערבים היושבים בארץ ישראל לטריטוריות ערביות ואם יעבירו לארץ ישראל את 500000 היהודים שבטריטוריות הערביות, שבהן הם נתונים להתעללות אכזרית ללא גבול. אבל נראה הדבר, שגם המדינאי הפולני, שכתב את הדברים הללו, מבין, שמדיניות רצויה זו אינה אפשרית עכשיו, בשעה שארץ ישראל אחוזה בלהבות של מרד". מצד אחד, חילופי אוכלוסיות אינם אפשריים בזמנים של עימות אלים בין היהודים לערבים. מצד שני, מדובר במדיניות "רצויה", פתרון שהיה אפשרי בעבר ואולי יכול להתממש בעתיד.

הרצל, נורדאו וזנגוויל היו כמה מהאבות המייסדים של הציונות על־פי נתניהו. שלושתם היו חלק בלתי נפרד מזמנם והגותם היתה מורכבת, אמביוולנטית ומלאת סתירות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הם נשכחו או נדחקו לקרן זווית. נתניהו קרא אותם מבעד למשקפיים רוויזיוניסטיים וניסה להחיות את משנתם, ובהעלאתם באוב השיל מהם בפרשנותו מטענים ליברליים עודפים וברא אותם מחדש בצלמו ובדמותו.

ההוגים הללו הלכו לעולמם בתחילת המאה ה-20. בשנות ה-30, השנים שעיצבו את השקפת עולמו, העריץ נתניהו שני אישים נוספים, שהיו עוד בחיים. הראשון היה ז'בוטינסקי והשני היה יוסף קלוזנר, אביו הרוחני. בפרק הבא נדון בהשפעה העצומה שהיתה לקלוזנר על נתניהו ועל היחסים המורכבים בין השניים.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ