זה מריח לכם כמו פשיזם? ספריהם של אומברטו אקו וג'ונה גולדברג יעזרו לזהות - עיון - הארץ

זה מריח לכם כמו פשיזם? ספריהם של אומברטו אקו וג'ונה גולדברג יעזרו לזהות

האינטלקטואל האמריקאי השמרן ג'ונה גולדברג נהנה לפרק את הדימוי הנאור של הליברלים בארצו ולהצביע על הקשר שלהם לפשיזם; אומברטו אקו מתחקה אחר מאפייניו של המצב הקדם־פשיסטי. באופן מפתיע ספרו של גולדברג מהנה, אבל החיבור של אקו משכנע יותר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הפגנה של הארגון האנטי-פשיסטי "אנטיפה" במוסקבה, 2010. הפשיזם יכול לשוב גם ללא מצעדי חולצות שחורות
הפגנה של הארגון האנטי-פשיסטי "אנטיפה" במוסקבה, 2010. הפשיזם יכול לשוב גם ללא מצעדי חולצות שחורותצילום: Sergey Ponomarev / AP
קרולינה לנדסמן

למי קראת פשיסט? ההיסטוריה המוכחשת של השמאל ממוסוליני עד פוליטיקת הזהויות / ג׳ונה גולדברג, תירגם מאנגלית: אורי רדלר, עריכת התרגום: צור ארליך. ספריית שיבולת / הוצאת סלע מאיר, 570 עמודים, 98 שקלים

הפשיזם הנצחי / אומברטו אקו, תירגם מאיטלקית: יונתן פיין, עריכת התרגום: דניס בן־דור, אחרית דבר: מרדכי בר־און. הוצאת תשע נשמות, 70 עמודים, 40 שקלים 

הספרים שיעשו לכם את השבוע. כל ההמלצות וביקורות הספרים. להרשמה

דבר מוזר קרה לי כשהתחלתי לקרוא את ״למי קראת פשיסט?״ — הספר שבו טוען האינטלקטואל השמרן האמריקאי ג׳ונה גולדברג שהליברליזם העכשווי בארצות הברית הוא למעשה צאצא רעיוני של הפשיזם, ואף חוטא בו — הספר שינה את מצב רוחי לטובה. הוא הכניס אותי למעין מאניה. בהשפעתה ״הפשיזם הנצחי״, ספרו הקטן של הענק האינטלקטואלי האיטלקי אומברטו אקו, שמת ב–2016, המתחקה בעדינות אחר מאפייניו של המצב הקדם־פשיסטי — ספר שרק יום קודם לכן התרגשתי מקריאתו ובמיוחד מהתיאור הפותח אותו, אקו מספר על הגעתם של הפרטיזנים לעיר הקטנה ליד מילאנו שבה נולד באפריל 1945 ועל המפגש הראשון שלו עם כוחות השחרור האמריקאיים — נראה לי לפתע כפמפלט צדקני וחסר כל רלוונטיות למציאות של היום. יאללה יאללה, אומברטו, חשבתי. תתקדם. עוד אחד שמתריע מפני ״תהליכים״.

אוהבים/ות ספרים?הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

עטיפת ספרו של ג'ונה גולדברג
עטיפת ספרו של ג'ונה גולדברגצילום: הוצאת סלע מאיר

המחשבה הזאת, או יותר נכון הלך הרוח שהקריאה בספרו של גולדברג השרתה עלי, שגרם לי להתנכר לסביבה האינטלקטואלית ״הטבעית״ שלי ולהישאב בחדווה לתוך ״עולם הפוך״, הם סוד הכוח, כמו גם החולשה, של ״למי קראת פשיסט?״

לפני הכל חייבים להודות שהקריאה בספר של גולדברג מהנה ביותר. אפשר להמשיל אותה ליום כיף בחנות חרסינה כשאת רכובה על פיל, שתויה ובידייך מחבט בייסבול. דמיינו את כמות הרסיסים המכסים את רצפת החנות בסוף היום — זה מה שגולדברג רוצה שיישאר מההיתוך המושגי שבין פשיזם לימין. השאלה שאיתה נשארים בסוף הקריאה היא מה עושים עם כל שברי המושגים שנשארו פזורים על הרצפה אחרי יום ההוללות האינטלקטואלית.

אפשר להזדהות בקלות עם המוטיבציה של גולדברג. פשוט נמאס לו מ״שמאלנים זועמים שמאשימים בפשיזם את כל מי שנמצא מימין להם״, נמאס לו שאפילו מומחים מודים שקשה לאפיין פשיזם — והספר של אקו הוא ניסיון יפה במיוחד לאפיין אותו — ״ליברלים ואנשי שמאל רבים בארצות הברית נוהגים כאילו הם יודעים במדויק מהו פשיזם. ויתרה מזאת, הם רואים אותו בכל מקום — רק לא במראה״.

לא צריך להיות אמריקאי כדי להבין על מה גולדברג מדבר. הצנזורה, הפיקוח, התיקנון (מה תקין לחשוב ולומר ומה לא), הסקילה והביוש של כל מי שלא מתיישר בהתאם לרשימת הדרישות המתארכת מיום ליום של השמאל הליברלי — גם בישראל — הגיעו לרמות בלתי נסבלות. גם לגולדברג נמאס מהליברלים שבטוחים שתמיד היו ״נסיכי האור״. הוא מספר שפעם שמע את ג׳ורג׳ קלוני אומר ״כן, אני ליברל, ואני חולה מזה שזאת נחשבת מלה רעה. אני לא זוכר באיזו תקופה בהיסטוריה הליברלים עמדו בצד הלא נכון בנושאים חברתיים״.

עטיפת ספרו של אומברטו אקו
עטיפת ספרו של אומברטו אקוצילום: הוצאת תשע נשמות

ובכן, בשביל זה גולדברג כתב את 570 העמודים האלה, ״כדי לנקב את בלון הביטחון העצמי הנפוח והזחוח, שלפיו מעצם היותך ליברל נובע שאתה גם מחונן במידות טובות״. לא פחות משהוא רוצה לשבור, להרוס ולנפץ הבחנות ישנות, גולדברג מעוניין לחמש את צבא השמרנים הנאלצים להרכין ראש אל מול הבריונות המילולית הליברלית בנרטיב חלופי, גדוש דוגמאות והוכחות, שיאפשר להם להשיב לליברלים מלחמה שערה.

ורטיגו פוליטי

גולדברג תובע את עלבונו של הימין האמריקאי, שנדרש לדעתו לשאת לבדו באשמה על הפרקים האפלים בהיסטוריה של ארה"ב, למשל הפייסנות ביחס להפרדה הגזעית, המקארתיזם והבדלנות לפני מלחמת העולם השנייה. בה בעת, הוא מזכיר, מתעלמים מחיבתה של המפלגה הדמוקרטית לחוקי ג׳ים קרואו (החוקים שהסדירו הפרדה בין שחורים ללבנים), מכך שנשיאים דמוקרטים הורו על כליאה המונית של אמריקאים יפנים במלחמת העולם השנייה, עקבו אחר יריביהם, הורו להטיל פצצות אטום על יפן, הלשינו על על קומוניסטים טרוצקיסטים ו״גרועה מכל, אולי, היא האהבה ארוכת־הימים שרחשו הליברלים לאאוגניקה, תורת השבחת הגזע, שפשוט נמחקה מדפי ההיסטוריה״.

גולדברג מאשים את הליברלים בכך ש״כשהנבלים בהיסטוריה הם ליברלים, פשעיהם מונחים לפתחה של אמריקה. הפשע נחשב הוכחה לעברה השמרני של ארצות הברית. כשהשמרנים חוטאים, החטא שייך להם בלבד. הליברליזם עצמו אינו אשם בדבר לעולם״. הוא מביא עדויות היסטוריות לכך שלפני מלחמת העולם השנייה ליברלים ושמאלנים באירופה ובארה"ב ראו בפשיזם תנועה חברתית ופרוגרסיבית ונמנו עם חסידיה ושפרוגרסיבים אמריקאים בשנות העשרים והשלושים שיבחו את מוסוליני וחשו אהדה להיטלר. מאוחר יותר, אחרי השואה, הם ניסו לבדל את עצמם מהיטלר, הגדירו מחדש את הפשיזם וקיבעו אותו כ״ימני״.

מעניין שחרף ההבדלים בין הספר של גולדברג לספרו של אקו, על השער האחורי של שניהם כתובים דברים כמעט זהים. ״השלכת המלה ׳פשיסט׳ במהלך דיון פוליטי היא כלי שכיח ויעיל להשתקה ולדחיקה של כל דעה שאינה עולה בקנה אחד עם תפישת העולם ׳המתקדמת׳. אבל מי הם ה׳פשיסטים׳ האמיתיים בעצם?״ כתוב על גב הספר של גולדברג. ״פשיזם! פשיסט! נהפכו לתארים וכינויי גנאי נפוצים ביותר בימינו״, כתוב על גב ספרו של אקו.

אומברטו אקו - הפשיזם הנצחי - מספר: תומר שרוןקרדיט: iCast Audiobooks

את הדמיון בין שני הנוסחים יש לייחס למוטיבציה של המוציאים לאור — תשע נשמות שהוציאה את הספר של אקו ושיבולת שאחראית לפרסום ספרו של גולדברג. אין זה מפתיע ששתי ההוצאות — אחת מהן מזוהה עם הצד הימני של המפה הפוליטית, השנייה אינה מזוהה פוליטית, כלומר נוטה לשמאל — בחרו להוציא ספר שעוסק בשאלה מהו פשיזם ומיהו פשיסט בגלגול ההיסטורי הנוכחי. אל מול מציאות ישראלית הנתונה במעין ורטיגו פוליטי, שאינה יודעת מימינה ומשמאלה, שני הספרים מבקשים לעזור לקוראים למצוא את הצפון.

דמיון משפחתי

גם ספרו של אקו — שראה אור לראשונה ב–1995 כמאמר בירחון ״ניו יורק רוויו אוף בוקס״ — וגם ספרו של גולדברג, שפורסם במקור ב–2008 ועוסק במה שהוא מגדיר פשיזם ליברלי, תוך מעקב אחר ההיסטוריה המוכחשת של השמאל האמריקאי מאז יחסו למוסוליני ועד לפוליטיקת המשמעות של הילרי קלינטון — נתלים במושג הדמיון המשפחתי של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין.

״המונח ׳פשיזם׳ דומה למונח ׳משחק׳״, מסביר אקו. לדבריו, בין כל המשחקים יש דמיון משפחתי, חרף העובדה שבכל אחד מהם חוקים ופעולות שונים. באופן דומה, המונח ״פשיזם״ משותף למערכות פוליטיות שונות — בעלות מאפיינים שונים, ואפילו סותרים — ועדיין קיים דמיון בין כולן. ״הסירו מהרעיון הפשיסטי את הרכיב האימפריאליסטי״, מסביר אקו, ״ותקבלו את פרנקו או סלזאר; הסירו את הקולוניאליזם ותקבלו את הפשיזם הבלקני. הוסיפו לפשיזם האיטלקי אנטי־קפיטליזם רדיקלי (שמעולם לא קסם למוסוליני) ותקבלו את עזרא פאונד. הוסיפו במקום זה את פולחן המיתולוגיה הקלטית או את מיסטיקת הגביע הקדוש, ותקבלו את אחד הגורואים הפשיסטים הנערצים בעולם, ג׳וליוס אבולה״.

לאחר מכן הוא מונה 14 ״מאפיינים מובהקים של הדבר שהייתי מכנה ׳קדם פשיזם׳, או ׳פשיזם נצחי׳״. הנה מבחר מתוכם, תראו אם זה מזכיר לכם משהו: פולחן המסורת, חשדנות ביחס לתרבות וחשיבה ביקורתית, פנייה למעמד ביניים מתוסכל, לאומנות, שנאת זרים, אובססיה של מזימה להפלת השלטון על ידי אויב חיצוני ו/או אויב פנימי (בדרך כלל יהודי), אמונה שהאויב חזק מדי וחלש מדי בעת ובעונה אחת, אליטיזם עממי, פולחן הגבורה והמוות והופעה של 'שיחדש'". הפשיזם הנצחי מלווה במבחן ערכים שערך מרדכי בר־און למציאות הישראלית: הוא בדק אותה לאור 14 המאפיינים של אקו. נחשו מה הוא מצא.

בניטו מוסוליני נואם ב-1934. לפי גולדברג, מושג הטוטליטריות נטבע על ידי מוסוליני שלא על מנת לתאר עריצות אלא כדי לתאר חברה הומנית
בניטו מוסוליני נואם ב-1934. לפי גולדברג, מושג הטוטליטריות נטבע על ידי מוסוליני שלא על מנת לתאר עריצות אלא כדי לתאר חברה הומניתצילום: ASSOCIATED PRESS

אקו מסיים את מאמרו בקריאה חשובה: ״יהיה לנו קל אם יופיע מישהו בזירה העולמית ויאמר, 'אני רוצה לפתוח את אושוויץ מחדש, אני רוצה שוב מצעדים של החולצות השחורות בכיכרות איטליה!' אבל, אללי, החיים לא כל כך פשוטים. הקדם־פשיזם עלול לחזור באצטלה תמימה ביותר. מתפקידנו לחשוף את פניו ולהצביע על כל צורה מצורותיו החדשות — בכל יום ובכל מקום בעולם״.

אין בכלל דבר כזה "אדם"

למעשה, זה בדיוק מה שגולדברג מנסה לעשות. ואללי, הוא מצא את הפשיזם בצורתו החדשה דווקא באמריקה! ולא רק באמריקה של היום, אלא גם באמריקה של אז, אותה אמריקה שהצילה את העולם מהפשיזם. גולדברג הרחיק לכת וזיהה דווקא בפרנקלין דלאנו רוזוולט — הנשיא האמריקאי שהוביל את בעלות הברית במלחמה העולם השנייה מול גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית — את אחד מפניו, התמימים למראה, של הפשיזם הנצחי.

את הגמישות שמאפשרת לו למתוח את מושג הפשיזם כך שיחול אפילו על האיש שמחק את מופעו הגס ביותר מעל פני האדמה גוזר גולדברג, כמו אקו, ממושג הדמיון המשפחתי. הוא פשוט רוצה שנחשוב על הפשיזם בארה״ב כמו על האחיינית האמריקאית של משפחת הפשיזם האירופי. זה נחמד בתור משחק ביקורתי — בכל השנים שבהן התמקדנו בגן הנאציונליסטי של הנאציונל־סוציאליזם הזנחנו למעשה את הגן הסוציאליסטי — אבל בסוף הקריאה נשארים עם התחושה שהכל היה רק משחק מלים מתחכם (בואו תראו שכל מה שחשבתם שהוא ימין הוא בעצם שמאל). המושג דמיון משפחתי, כפי שהבנתי אותו לפני הקריאה בספרו של גולדברג, מתבסס על יחידה משפחתית יותר אינטימית, ולא לדמיון שיש בקרב כל בני ״משפחת האדם״.

גולדברג מגדיר את הפשיזם כהשקפה ש״כל מקום וכל פינה בחברה צריכים לפעול ביחד, מתוך אחדות ברוח לקראת השגת אותן מטרות, בפיקוח המדינה. כניסוחו של מוסוליני, ׳המדינה היא הכל, אין דבר מחוץ למדינה ואין דבר נגד המדינה׳״. הוא שם דגש על מושג הטוטליטריות, שלטעמו נטבע על ידי מוסוליני שלא על מנת לתאר עריצות אלא כדי לתאר חברה הומנית, ״שבה דואגים לכל והכל תורמים במידה שווה. זו היתה תפישה אורגנית שבה כל מעמד וכל פרט היה חלק מכלל רחב יותר״.

גולדברג. היטלר והנאצים השתלטו על השמאל הגרמני
גולדברג. היטלר והנאצים השתלטו על השמאל הגרמני צילום: Gage Skidmore

הוא דוחה את הטענה שמיליטריזציה היא מרכיב הכרחי של הפשיזם. לדעתו של מוסוליני היא היתה האמצעי הטוב ביותר להשגת המטרה: טוטליטריות. לדעתו של גולדברג, ההשקפה הזו משותפת לפשיזם, לקומוניזם, לטוטליטריות וגם לפרוגרסיביזם. יותר מזה. הוא טוען שהמימוש הראשון של השקפה זו לא היה ברוסיה, באיטליה או בגרמניה, אלא בארצות הברית, בשנות נשיאותו של וודרו וילסון (1913–1921). הוא היה ״הדיקטטור הפשיסטי הראשון של המאה העשרים״.

גולדברג טוען שבמלחמת העולם הראשונה ארה״ב היתה מדינה פשיסטית ווילסון מנהיג טוטליטרי: הוקם משרד תעמולה, ריגלו אחרי פעילים פוליטיים שהוטרדו, הוכו והושלכו לכלא, עיתונים שמתחו ביקורת על הממשל נסגרו ועוד. גם ברוזוולט גולדברג מזהה נטיות פשיסטיות, והניו־דיל היה לדידו תוצר של רוח התקופה. לדבריו, התוכנית הכלכלית היתה קשורה ל״רגע הפשיסטי בציוויליזציה המערבית״, שנולד מתוך דבקות כמעט דתית ברעיון שהמדינה דואגת לכל.

גולדברג אינו משווה כמובן בין פשעי הליברליזם לפשעי הפשיזם, וודאי שלא לפשעי הנאציזם. אבל לדידו הפשיזם לא פסח גם על שנות השישים באמריקה: תקופה של ״טרור מבית, מהומות בקמפוסים, התנקשויות ומהומות ברחובות״. אותה תקופה, לדבריו, קידשה את פולחן הפעולה (״כל הפשיסטים זובחים על בימת פולחן הפעולה״. גם הקומוניסטים קידשו את הפעולה, וזו רק ראיה נוספת לקשר המשפחתי ההדוק שלהם עם הפשיזם.

הוא אינו פוסח על איש ומוצא מאפיינים פשיסטיים אצל כולם, ובכלל זה הנשיא ג'ון קנדי והנשיא לינדון ג׳ונסון. גולדברג טוען שהליברליזם המודרני הוא צאצאו של הפרוגרסיביזם, שחולק שורשים אינטלקטואליים עם הפשיזם האירופי. התנועה הפשיסטית פשטה בכל העולם המערבי ובכל מקום מאפייניה תאמו את האופי האזורי. ״באירופה הדחף הקהילתני התבטא בתנועות פוליטיות לאומניות, גזעניות, מיליטריסטיות ומתפשטות. בארה״ב התנועה הידועה במקומות אחרים כפשיזם או כנאציזם באה בלבוש המכונה ׳פרוגרסיביזם׳ — צורה מרוככת של טוטליטריות, שתאמה את התרבות האמריקאית. היא היתה סוג של ליברל־פשיזם״.

הילרי קלינטון. גולדברג רואה בה את הגברת הראשונה של הפשיזם הליברלי
הילרי קלינטון. גולדברג רואה בה את הגברת הראשונה של הפשיזם הליברליצילום: Andrew Harnik / אי־פי

גולדברג מוצא נקודות דמיון מעניינות בין הפרוגרסיביות האמריקאית לפשיזם האירופי ולקומוניזם ולא שוכח להזכיר את גילויי האהדה ההדדית בין תפישות העולם האלה כשרק החלו לנבוט. אלא שלאור החלוקה החדה לשני מחנות יריבים בשעת מלחמה — לנקודות הדמיון או הקרבה שהוא מתאר יש, בסופו של דבר, ערך אנקדוטלי. גולדברג, כאמור, מסכים עם טענתו של אקו שהפשיזם לא יופיע בהכרח בצורה המוכרת מן העבר. ״אם תהיה השתלטות פשיסטית באמריקה״, הוא כותב, ״היא לא תבוא עם פלוגות סער שיפרצו דלתות אלא עם עורכי דין ועובדים סוציאליים שיאמרו: ׳אנחנו מהממשלה ובאנו לעזור׳״, הוא כותב. זה נכון, זה אפילו מצחיק, אבל לא מספיק כדי שנתהה את מי מהפלוגות הללו היה גולדברג מעדיף לפגוש על מפתן דלתו באמצע הלילה. זהו גם הרגע שבו היד מגששת חזרה לעבר ספרו של אקו והלב מקשיב לאזהרה העולה ממנו.

הקריאה בספרו של גולדברג מספקת הסבר לאמירות שהשמיע נשיא ברזיל, ז׳איר בולסונרו, בביקורו ביד ושם לאחרונה. בולסונרו נשאל אם הוא מסכים עם טענתו של שר החוץ שלו, שטען כי המפלגה הנאצית היתה מהשמאל, והשיב בחיוב: ״זו המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית״. לא רק בברזיל ובארה״ב ניכרת בחינה מחדש של היחס להיטלר, שגובלת לעתים בווינדיקציה, גם בישראל עולים נרטיבים חדשים. בנימין נתניהו ייחס את זכויות היוצרים על רעיון השמדת היהודים למופתי, חאג' אמין אל־חוסייני, ולפני כמה שבועות התפרסם סרטון שבו הרב גיורא רדלר מהמכינה בעלי מסביר שהיטלר צדק. גם המזרחן גיא בכור מקדם תזה הגורסת שליהודים השמאלנים בגרמניה היה תפקיד מיוחד בהאצת התהליך ההיסטורי שסופו היה הניסיון להשמידם.

פרק 2 בספרו של גולדברג מוקדש כולו לביסוס טענה זו. שם הפרק הוא ״אדולף היטלר: איש השמאל״. גולדברג טוען שהנאצים לא רק הרסו את השמאל הגרמני אלא גם השתלטו עליו. ההשתלטות על מפלגת הפועלים הגרמנית לא היתה רק פונקציונלית. הנאצים רצו לבחירות כסוציאליסטים. הם עשו שימוש בצבע האדום, המקושר לבולשביזם ולסוציאליזם. פעילי המפלגה כונו ״חברים״ והם נאבקו בקומוניסטים על אותו אלקטורט — פרולטרים עם תודעה מעמדית. ״כן, הם היו גם לאומנים, עמדה שבשנות השלושים נחשבה עמדה של הימין, אך הדבר התרחש בתקופה שבה ׳הבינלאומיות׳ של ברית המועצות הגדירה את כל הלאומיות כשייכת לימין״, כותב גולדברג.

היטלר, הוא ממשיך, נטוע בשמאל כי היה קודם כל מהפכן ובהכללה השמאל הוא מפלגת השינוי והימין מקדש את הסטטוס־קוו. ובכלל, כותב גולדברג, ״התפישה הרואה בקומוניזם ובנאציזם קטבים מנוגדים נובעת מאמת עמוקה יותר, שהם למעשה נשמות תאומות״. שתיהן ריאקציונריות: ״הקומוניסטים מהללים את המעמד, הנאצים את הגזע, הפשיסטים את הלאום. כל האידיאולוגיות מסוג זה — שלעת עתה נכנה ׳טוטליטריות׳ — מושכות אותו סוג של אנשים״.

אקו. להצביע על הצורות החדשות של הפשיזם בכל מקום
אקו. להצביע על הצורות החדשות של הפשיזם בכל מקוםצילום: MIGUEL MEDINA/אי־אף־פי

החלקים המעניינים במיוחד בספרו של גולדברג הם אלה שבהם נחשפת הגזענות הליברלית, זו שגרמה לכך שהאאוגניקה — תורת השבחת הגזע — תתפוס מקום מרכזי בגישתם של הפרוגרסיבים האמריקאים. ברגע הפשיסטי שאחז בעולם בתחילת המאה העשרים אימצו את הרעיון ״שאומות הן ישויות אורגניות הזקוקות לידו המנחה של חיל חלוץ ושל מדענים מומחים ומתכנתים חברתיים״. לא רק מלחמה, לאומנות, תכנון כלכלי, תהילת הציבורי וביזוי הפרטי איפיינו את האיזמים ששלטו במערב והתחרו זה בזה, אלא גם האאוגניקה: ״אם אומות דומות לגוף חי, כי אז בעיותיהן הן מחלות, והפוליטיקה הופכת בפועל לענף רפואי: חקר שימור הבריאות החברתית״.

גולדברג מראה כיצד אותה מחלה גזענית שמייצרת כמיהה להנדסת החברה מיסודה בא לידי ביטוי במה שהוא מזהה כשלוש הרגליים שעליהן נתמך הליברליזם בארה״ב: תמיכה במדינת רווחה, תמיכה בהפלות ופוליטיקה של זהויות. לדידו של גולדברג, מדינת הרווחה האמריקאית נולדה כדי ״לנכש את החלשים והבלתי כשירים מהערוגה האמריקאית, כדי לשמר ולחזק את האופי האנגלו־סקסוני של הקהילה הגזעית. בכלל, רעיונות השבחת הגזע הם שעומדים מאחורי תחומים כמו תכנון משפחה ודמוגרפיה ואפילו פמיניזם. השחורים בארה״ב מהווים כ–12 אחוז מהאוכלוסייה, אך אחראים ל–40 אחוז מההפלות. אם ידוע ששיעור השחורים העוסקים בפשיעה גדול יותר באופן יחסי, הרי הפחתת גודל האוכלוסייה השחורה תביא להפחתת הפשיעה״.

לפי הנתונים, זה בדיוק מה שהפלות עושות. כמובן — ואת זה לא הייתי צריכה לקרוא אפילו אצל גולדברג — התנגדות להפלות לא נחשבת לביטוי להומניות, אלא לימין פשיסטי. גולדברג טוען שכמו שהפשיסטים שלטו באמצעות טרור, גם השמאל הליברלי כיום שולט באמצעות הטלת אימה, טרור התקינות הפוליטית. ״שום אדם רציני לא יכחיש שפוליטיקת הקובלנה של השמאל האמריקאי מעוררת חרדה מתמדת אצל אנשים הגונים: הם חוששים לומר את המלה הלא נכונה, לבטא את המחשבה הלא נכונה או להעליב את הציבור הלא נכון״.

בהתייחסו לפוליטיקת הזהויות גולדברג מזכיר את הריאקציונר הצרפתי קונט ז׳וזף דה מסטר, שהתקומם נגד הרעיון המכונן של הנאורות, שלפיו יש זכויות אדם אוניברסליות. ״ובכן, אין בכלל דבר כזה ׳אדם׳ בעולם. בחיי ראיתי צרפתים, איטלקים, רוסים וכן הלאה... אבל אשר לאדם, אני מכריז כי מעולם לא נפגשתי בו. אם הוא קיים, אני לא יודע על כך דבר״, הוא מצהיר. היום, טוען גולדברג, השמאל הוא מי שאומר שאין דבר כזה אדם. ״במקומו יש אפרו־אמריקאים, היספנים ואמריקאים ילידים. אקדמאים מהשמאל מדברים על ׳קביעות הגזע׳, ובאוניברסיטאות ובמכללות מובילות נוצר תחום חדש לחלוטין של ׳לימודי לבנות׳, שמוקדש להתמודדות עם איום האדם הלבן באמריקה״.

אחד הפרקים המהנים ביותר בספר — לטוב ולרע — הוא זה שמוקדש להילרי קלינטון, שלפיו גולדברג היא הגברת הראשונה של הפשיזם הליברלי, שמציגה לאורך כל חייה הפוליטיים ״רצון ברור, מסודר ולא מתנצל להחדיר את המדינה עמוק לתוך חיי המשפחה — רעיון שהיה בעבר גם חלומם של כל הטוטליטרים״.

את העניין של קלינטון בילדים הוא מייחס לנטייה דתית עתיקה ופשיסטית מודרנית לתפוס חזקה על ילדים למטרות הנדסה חברתית. הוא מציין שהיטלר העיר פעם, ״כשיריב אומר ׳אני לא אעבור לצד שלך׳, אני עונה לו בשקט: 'הילד שלך כבר שייך לנו... אתה פשוט תיעלם'״. רק בשביל המשפט הבא שווה לקרוא את הספר: ״הפרויקט הליברלי של הילרי קלינטון אינו נאצי בשום פנים ואופן״.

בסיכומו של דבר, חרף ההבחנות והאבחנות המעניינות ששזורות לאורך הספר, מוטיבציית היתר של גולדברג לבצע היפוך מושלם מדי של פני הדברים כדי שיוכל לכנות את יריביו הפוליטיים מהשמאל הליברלי פשיסטים, היתה בעוכריו. נדמה שבלי משים גולדברג עצמו נפל לפח התקינות הפוליטית, בהבדל אחד: היא מופיעה כפרויקט דגל של הימין החדש. מתברר שלא רק לפשיזם יש פנים רבות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ