אתה מדבר כמאגנס או כקנצלר האוניברסיטה? קתדרה זו היא לשם מדע ולא לשם פוליטיקה!

על יסוד מה התקיפו פרופ' אברהם שלום יהודה וזאב ז'בוטינסקי את ד"ר יהודה לייב מאגנס והאשימו אותו בהנהלה כושלת של האוניברסיטה העברית בירושלים? מדוע חזר מאגנס וכונה "עוכר ישראל"? ומה היתה עמדתו של ביאליק לנוכח זאת? צמד מכתבים מגנזי ארכיון בית ביאליק, המוצגים בזאת לראשונה, זורעים אור על התייחסותו של ביאליק לשתי מחלוקות על עיצוב פני האוניברסיטה והיישוב. במלאות 147 שנה להולדת ביאליק ו־90 שנה להתעוררות הפולמוסים האקדמיים והפוליטיים

שמואל אבנרי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמואל אבנרי

ב־21.5.1929 פירסם פרופ' אברהם שלום יהודה ב"דֹאר היום" מכתב תחת הכותרת "מדוע נמנע הפרופ' יהודה להרצות במכללה העברית", שבו עירער על מדיניות בחירת המרצים באוניברסיטה, ובכלל זאת אי זימונו כמרצה מן השורה למכון למדעי המזרח למרות היותו מומחה בעל שם בתחום זה. כמו כן מחה יהודה על התנהלות האוניברסיטה העברית כמקום שבו "מבזבזים מכספי האומה על מחקרים ועבודות טפלים תחת להשתמש בהם בלימודים ומחקרים יותר נחוצים ויותר מועילים", ואף האשים את המופקדים על האוניברסיטה בכך שבמקום להציב בראשה אנשי מדע ומומחים ראויים היא מפקירה את עצמה "בידי אלה שמעמידים את כל שלטונם על הכספים שהם מאספים, ושהם משתמשים בכוח הזה לחיזוק מצבם הם", וזאת ברמז עבה כשק למאגנס.

גיבוי להתקפה של יהודה על מאגנס העניק ז'בוטינסקי במאמרו "מכללתנו", שאותו פירסם למחרת (22.5.1929) באותו עיתון, תוך שהוא מוסיף נופך ביקורת משלו. "'אוניברסיטה' היא קודם כל בית ספר, מוסד אשר בו הדוצנטים מלמדים והסטודנטים לומדים; מכונים לחקירה מדעית אינם 'אוניברסיטה'", התריע ז'בוטינסקי, שהתנגד להקדמת בנייתם של מכוני מחקר באוניברסיטה העברית בטרם הוקמו בה מחלקות לימוד מסודרות שישרתו את הסטודנטים וימנעו בעדם לצאת ללמוד בחו"ל. את מצב האוניברסיטה לאחר ארבע שנות קיומה כינה ז'בוטינסקי "בלוף צעקני", ואת מאמרו חתם במשפטים הלעגניים הבאים: "המצב הזה איננו אלא טרגיקומדיה, ולולא ריחמנו על הבריות היינו יכולים להוסיף [...] כי אישיותו ותכונותיו וערכו ה'מדעי' של האדון העומד בראש המוסד [מאגנס] נותנים לטרגיקומדיה אופי של קומדיה טהורה".

שלושה ימים לאחר פרסום דברים אלה הפנו פרופ' שמואל הוגו ברגמן וד"ר גרשם שלום מהאוניברסיטה העברית את תשומת לבו של ביאליק, שנמנה עם חבר הנאמנים של האוניברסיטה הצעירה, לדברים שכתבו יהודה וז'בוטינסקי והאיצו בו לעודד את מאגנס הפגוע ולגונן עליו בפומבי בטרם יָסֵבּוּ מאמרי הביקורת נזק לאוניברסיטה. להלן מכתב הפנייה של השניים אל ביאליק:

י"ל מאגנס, "קנצלר" האוניברסיטה העברית בירושלים
י"ל מאגנס, "קנצלר" האוניברסיטה העברית בירושליםצילום: ארכיון בית ביאליק

ירושלים, י"ב אייר תרפ"ט
לכ' מר ח.נ. ביאליק, אדוני הנכבד.

תרשה לנו לפנות אליך בשמנו ובשם אחדים מחברינו, עובדי האוניברסיטה, בעניין זה. ודאי קראת את מאמרי ההתקפה אשר נדפסו ב"דֹאר היום" אתמול (מכתבו של פרופ' יהודא) והיום (מאמר ז'בוטינסקי). מאמרים אלה תוקפים את ד"ר מגנס באופן אישי במִדה קשה מאֹד ויש לנו הרֹשם, שהמאמרים דִכאו את ד"ר מגנס. טענות צודקות לא מצאנו כלל וכלל במאמרים אלה, כי הלא ענין הזמנת מורים למכון למדעי המזרח נמצא בידי הנהלת המכון הזה (פרופ' הורויץ) ובידי ועד הנאמנים המונה את הפרופסורים. ומה אשם ד"ר מגנס אם לא הזמינו את פרופ' יהודא? ובמה שנוגע למאמרו של ז'בוטינסקי, הלא ידוע לך כמה טרח ד"ר מגנס להכניס למודים מסודרים לתוך האוניברסיטה וכמה הוא מתגעגע ופועל למטרה זאת ולהרחבת תכנית הלמודים גם בפקולטה למדעי הטבע!

והנה נדמה לנו שברגע זה צריכה להיאמר לד"ר מגנס מלה של עִדוד מצד אנשים אשר דבריהם נשמעים בקהל. לסדר מין 'הבעת אמון' מצד עובדי האוניברסיטה לא יועיל, כי יאמרו שאנו תלויים בו וכו' וכו'. אולם לפי דעתנו היית אתה (ואולי גם אחרים מועד הנאמנים, אשר קרובים לדעת הקהל) צריך לומר מלה מעודדת לד"ר מגנס בפומבי. העיקר: צריך לפעול מיד, לפני שיעשו המאמרים הנ"ל את פעולתם בארץ ומחוץ לארץ.

ברגשי כבוד והוקרה
הוגו ברגמן, גרשם שלום

בתשובה לפנייה זו הבהיר ביאליק לצמד החוקרים ולמאגנס כאחד שעל המענה לטענות הביקורתיות "לבוא דווקא מצד הפרופסורים והמרצים של המכון של מדעי היהדות והמזרח. איש לא יחשוד בהם שהם עושים זאת מתוך איזו פנייה או שעבוד" (ארכיון בית ביאליק, ח"נ ביאליק אל ה' ברגמן וש' שלום, 29.5.1929). במכתבו למאגנס הוסיף ביאליק גם הבעת צער על הפגיעה בו, וחתם את דבריו בדברי עידוד: "בדעתי את כל עבודתך הגדולה לטובת האוניברסיטה ואת כל עמלך הנאמן והמסור מכל פנייה לטובת ביסוסה והרחבת גבולותיה — הנני מביע לך בזה את רגשי הוקרתי הנאמנים" (איגרות ח"נ ביאליק, ד', דביר, תל אביב תרצ"ח, עמ' רס"ב).

לכאורה, ביאליק נמנע מלנקוט עמדה פומבית בנושא כי ראה בכך מחלוקת שבה צריכים להתגדר אנשי הסגל האקדמי, אך במשפט הבא שהבליע המשורר למאגנס באותו מכתב מבצבצת סיבה עמוקה יותר: "אנוכי אינני בקי כלל במסכת זו שעוסק בה הפרופ' יהודה, ואולם מרגיש אני שיש 'דברים בגו', אע"פ שאינני יודע בעבור מה הם ומה טיבם" (שם). ואכן, לא אחת ביקר ביאליק את האוניברסיטה על היעדר אמות־מידה מתוקנות בבחירת סגל עובדיה, מחה על אי־צירופם של יחידי סגולה מקרב אנשי המדע לשורותיה ואף התרה שבהעלמת עין מחוקרים ראויים גורמת האוניברסיטה הפסד עצום לעצמה ולמדע העברי.

זאת ועוד, שישה ימים לאחר מכתב העידוד האמור ששיגר אל מאגנס שב ביאליק וכתב לו דברים כדורבנות בשורה של נושאים שבהם להערכתו לוקה האוניברסיטה: "היעדר קתדראות ללשון העברית ולתנ"ך באוניברסיטה משפיל מאוד את ערכה בעיני רבים וטובים ומעורר עליה תרעומת צודקת [...] יש למשוך לאוניברסיטה מלומדים צעירים מבעלי הכישרונות המצוינים, המלאים רוח התרבות העברית ומעורים בכל שורשיה. יודע אני שמות אחדים מהם, שיכולים להיות לברכה ולכבוד לאוניברסיטה והם עדיין בחוץ [...] מתפשטת התמרמרות על הזלזול שנוהגים הפרופסורים למדעי הטבע בלשון העברית, אם מחמת מיעוט ידיעתם בה ואם מתוך התנכרות וגסות רוח" ועוד ועוד (שם, עמ' רס"ה-רס"ו, 4.6.1929).

כחמישה חודשים לאחר מכן שב מאגנס ועורר על עצמו סערה, אך הפעם לא במישור האקדמי אלא בתחום המדיני־פוליטי. בנאום שנשא ב-18.11.1929 במסגרת מעמד חגיגי של פתיחת עונת הלמודים האוניברסיטאית של שנת תר"ץ שילב מאגנס בדבריו גם הערות בדבר הצורך לעשות כל מאמץ לחיות עם הערבים בשלום ובשיתוף פעולה חברתי ותרבותי, למרות הפרעות וההרג שלהם ביהודים שהתרחשו כשלושה חודשים קודם לכן (מאורעות תרפ"ט).

"אם המשען היחידי שעליו יסמך הבית הלאומי העברי יהיו הפגיונות של איזו אימפריה, הרי כל עבודתנו לא תהיה כדאית" הדגיש מאגנס והוסיף: "אחת מחובות התרבות הגדולות ביותר של העם העברי היא הניסיון להיכנס לארץ המובטחה לא בדרך הכיבוש של יהושע, כי אם בדרכי שלום ותרבות, בעבודה קשה, בקרבנות, באהבה, ובהחלטה לא לעשות דבר שלא יצדק בפני מצפונו של העולם" ("נאומי הקנצלר של האוניברסיטה העברית", ירושלים תרצ"ו, עמ' 75).

דברים אלה קוממו על מאגנס את משתתפי המעמד ובתוכם מנחם אוסישקין, אשר קטע את דברי מאגנס, התפרץ בזעם אל במת הנואם, הלם בשולחן והטיח בקול רם ונרגש: "אתה מדבר כמאגנס או כקנצלר האוניברסיטה? [...] קתדרה זו היא לשם מדע ולא לשם פוליטיקה!" ("פתיחת עונת הלימודים באוניברסיטה", הארץ, 19.11.1929). דברי מחאה אלה התקבלו במחיאות כפיים של רבים מהנאספים בה בעת שמאגנס הופסק עוד כמה פעמים תוך קריאות "בוז" ושריקות.

דמם הטרי של הרוגי הפרעות טרם יבש וזה מנע באותו שלב להכיל את דבריו של מאגנס על אף שלא היו חריפים במיוחד, לא היה בהם חידוש מבחינת השקפתו וגם לא תפסו את עיקר נאומו, כפי שניפחה זאת העיתונות של אותם ימים. היישוב בארץ וקהלים רבים בתפוצות גינו את מאגנס וכינוהו "בוגד" ו"עוכר ישראל", ולא הועילו כל ניסיונותיו להבהיר עד כמה אין הוא כזה (ראו לדוגמה: "מגנס מבאר את עמדתו", דבר, 27.11.1929).

גם ביאליק נכח במעמד האמור, אך לא מצאתי הד להתערבותו במהומה שהתחוללה. יש להניח שהוא לא הופתע לחזור ולשמוע את עמדתו הידועה של מאגנס בנושא היהודי־ערבי, וגם אם צרם לו העירוב של פוליטיקה במדע ביכר שלא להגיב על כך בשעת מעשה. והנה, מתברר שלאחר זמן כנראה שבכל זאת השמיע ביאליק קול כלשהו בפולמוס זה, כפי שעשוי להעיד המכתב הבא שקיבל המשורר ממשה אהרן בֹרוכוב (אביו של דב בר בורכוב, ככל הנראה).

 תעודת תרומת העצים של מ"א ברוכוב
תעודת תרומת העצים של מ"א ברוכובצילום: ארכיון בית ביאליק

יום א, ד שבט, התר"ץ
כבוד מר חיים נחמן ביאליק

בימים ההם — ונפשי עגומה ומלאה גׂעל ואני משומם על דרכי "מורינו־מדריכנו" שהתנפלו על העדין ד"ר מאגנס, שאולי לא דק בלשונו, ויכבדוהו בשם "בוגד", "עוכר ישראל" ועוד באפוטטים [תוארי כבוד] שונים כיד מליצתם "הטובה" עליהם, ובצללי במחשבות נוגות על אי־נִמוסיותנו שהיא לרוב בעוכרנו ושהרבה חללים כבר הפילה בתוכנו... והנה בבֹקר אחד (כמדומני — ביום ד, כד חשון) ולעיני הופיעה הידיעה, כי מר ביאליק מצדד בזכותו של המנֻדה מאגנס!

כמי שעֹל כבד הוסר מעליו חשתי בשובי בו בבוקר ממערכת "הדֹאר" ששמה מסרתי את ברכתי הצרופה לזה ושבאה בו (אם כי בקצת ערבוביה) ביום ו, ד כסלו. בברכתי זאת חפצתי להראות, כי העם איננו מסכים עם [—] נלוזים, יהיו גם מהסופרים הנודעים לשם בעמנו.

אקוה כי תקבל ברצון את מנחתי הדלה המֻגשת בבר לבב וגם תסלח לי על איחורי לקיים את מצוות חז"ל — "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו".

בכבוד רב
משה אהרן ברוכוב

ואכן, בגיליון "הַדֹּאַר" הניו־יורקי של 6.12.1929 פירסם מ"א בֹרוכוב בחתימת שמו מודעת ברכה לביאליק שזו לשונה: "מקרב לב ונפש הנני מברך את המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, היודע לטעת בלבותינו כבוד למאהבינו, אשר היה לו העוז והאומץ להצדיק את ד"ר י.ל. מאגנס למרות ההתנפלויות שהיו עליו מכל הצדדים. ויהי רצון שתפקחנה עיני מנהלינו ויוכלו לראות ולשמוע ולהבין ולהבחין בין 'נשיכות' אוהב ל'נשיקות' שונא. ולזכר הצעד של משוררנו החביב הנני מנדב 3 דולארים לטובת 'הקרן הקיימת לישראל' לנטוע שני עצים ביער הרצל [אחד על שם ביאליק ואחד על שם ד"ר מאגנס]".

יגעתי וגם הטרחתי כמה מעמיתי המלומדים בארץ ובארה"ב כדי לאתר את המקום שבו מסנגר ביאליק (לדברי ברוכוב) על מאגנס, אך לפי שעה העליתי חרס בידי. קשה לי להאמין שהדברים בדויים, ועד גילויָם אני נוטה להעריך שביאליק אכן השמיע דברים בגנות הכתמת שמו של מאגנס כ"בוגד" ובזכות החירות שלו להשמיע את עמדותיו. זה מתיישב עם מידת פתיחותו של ביאליק לעמדות שונות, עם ההערכה שרחש למאגנס ועם קשרי הידידות שלו עם כמה וכמה מחברי "ברית שלום", דוגמת ש"ה ברגמן, ג' שלום, ארנסט סימון ועוד.

זאת ועוד, ביאליק חתר לדו־קיום בשלום עם הערבים, וביטוי לכך נמצא בין היתר בנאום שנשא בשנת 1930: "לעת עתה יש בארץ ישראל די מקום לשני העמים, וגם לעתיד יספיק לשניהם. אין אנו רוצים להדוף את הערבים מן הארץ. אין אנו אומרים 'לגרש אותם אל המדבר' כמו שעשה אברהם אבינו בשעתו לישמעאל בנו. אדרבא, ישבו בארץ ויתערו בה. אבל ישמעאל חזר מן המדבר ובא אל ארץ והביא את המדבר אתו. ואנחנו באים ומגרשים את המדבר מתוך הארץ ועושים אותה ארץ של יישוב ותרבות בעד כל בניה־בוניה" (ביאליק, "ארץ ישראל", דברים שבעל־פה, א, דביר תרצ"ה, עמ' קנ"ו). על האמפתיה שרחש ביאליק למגורשים ניתן ללמוד גם מאחת הגלויות ששיגר לרעייתו מאניה ובה מצוירת הגר המעולפת עם חמת המים הריקה במדבר הצחיח.

סיכת שוחרי האוניברסיטה העברית שביאליק נמנה עם ראשיה
סיכת שוחרי האוניברסיטה העברית שביאליק נמנה עם ראשיהצילום: ארכיון בית ביאליק

למרות הזעזוע והפיקחון שעוררו בו פרעות תרפ"ט ביאליק גם חתם כנשיא אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל על המנשר "אל הסופרים ואנשי הרוח בכל העולם התרבותי" שבו הודגשה הקִרבה הגזעית שבין האומה העברית לערבית, "הכוונות הטובות להיות לעם הארץ שכנים טובים" ו"הרצון הישר לעבודת בניין משותפת לטובת הארץ המשותפת" תוך כיבוד הדדי (פורסם ב"מאזנים" באלול תרפ"ט וגם הועתק ל"הדאר").

על מגמתו של ביאליק למצוא מסילות של שלום אל הערבים מספר גם התעשיין והנדבן שמואל בלום בזיכרונותיו: "ביאליק היה כל העת בדעה שחובה עלינו להיות בידידות עם הערבים, ואף להזמין מהם לכינוסים הציבוריים שלנו ולא להתעלם מהם כפי שעשינו" (Samuel S. Bloom, "My Memories", Published by Palestine Publishing Company, Tel Aviv, 1938 ) מכאן כנראה גם עמדתו המפתיעה של משורר "בעיר ההרגה" בנושא חימוש שומרים בנשק חם, כעדותו של ש"י עגנון: "בישיבת המועצה הא"י דנו אם ליתן כלי זין לשומרים. ביאליק, שחבר של ועד האודיסאי היה, נתבקש לישיבה. הוא דיבר בגנות כלי זין ואמר שאין ליתן כלי זין לשומרים. עמד אחד מחברי המועצה [מונטשיק] ואמר, תמה אני עליך מר ביאליק, אתה המשורר של משא נמירוב אומר כן. ביאליק שתק ולא ענה כלום" (ש"י עגנון, "ביאליק", הביאה לדפוס אמונה ירון, "ידיעות גנזים", ניסן תשנ"א, עמ' 64).

השורות הבאות מתוך "אגדת שלושה וארבעה" מבטאות אף הן את החתירה הבסיסית של ביאליק לאהבה אנושית ולשלום בין הלאומים: "אבותינו צררו איש את אחיו ואינם. גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה אתם — הנשמור אנחנו בניהם אחריהם את עברתם נצח? [...] את קיר המשטמה אשר הקימוהו האבות נדבך על נדבך ויגביהוהו ימים על ימים באף ובחמה ובקצף גדול להבדיל בין עם לעם ולהרחיק אדם מאדם — אותו יהרסו בניהם אחריהם בלי חמלה ובאפס יד, הרוס עד יסוד, על אבניו השחוקות מרוב ימים ועל טיחו התפל, בצרור אותם רוח האהבה בכנפיה רגע אחד" (ביאליק, "אגדת שלושה וארבעה", נוסח שני, "כל כתבי ביאליק", דביר, תל אביב, 1968, עמ' שמ"ט).

נראה אפוא שגם אם לא הזדהה ביאליק לחלוטין עם עמדותיהם של מאגנס או אנשי "ברית שלום" היתה בו מידה רבה של הבנה והסכמה לרוח כוונותיהם, שעשויות היו לעמוד בבסיס דברי התמיכה המיוחסים לו.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ