ממציאי האימוג'ים הולכים בדרכם של המצרים הקדמונים

המצרים לא ויתרו על מערכת הכתב המפוארת שלהם לטובת כתיבה "משעממת" במערכת אלפביתית, והפוליטיקה והדילמות מאחורי חוקי הכתיבה שלהם מזכירות לבטים הקשורים לסימני רגשות או רעיונות, שבהם אנחנו משתמשים היום

אורלי גולדווסר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורלי גולדווסר

מערכת כתב הציורים של מצרים הקדומה, המכונה היום בעברית "כתב החרטומים" על שם חרטומי מצרים הנזכרים במקרא, היא הניסיון המורכב והמוצלח ביותר עד היום לייצג שפה במערכת סימנים המורכבת מתמונות בלבד. ראשית מן הראוי לשאול: כיצד יודע הקורא, הפוגש לראשונה את כתב החרטומים, שהתמונות שלפניו הן מערכת של סימני כתב? אם נתבונן אפילו בתמונה מצרית אחת נוכל לענות על שאלה זו בקלות יחסית.


התמונה שלפנינו, שנתגלתה בקברו של אציל מצרי, מתארת שיירה של כנענים היורדים למצרים בראשית האלף השני לפני הספירה. את השיירה מובילים שני פקידים מצרים הלובשים חצאית מצרית לבנה ומטופחת, תסרוקתם אחידה ולהם זקן קטן. אחריהם צועדים הכנענים; תסרוקתם דמוית פטרייה, זקניהם עבותים ובגדיהם צבעוניים ושונים מאוד בגזרתם. מעל הציור מופיעה שורה של תמונות קטנות. בולטת בהן תמונה של שבוי כפוּת המופיעה קרוב לקצה השורה משמאל. תמונות נוספות מופיעות לפני כל אחד משני המצרים ולפני הכנעני הראשון, הרוכן אל היעל שהוא מוליך עִמו.


התמונות הקטנות הן היירוגליפים, כך כינו היוונים הקדמונים את סימני הכתב המצרי, ומשמעות המִלה היא "סימנים קדושים". המתבונן לומד מיד להבחין בין תמונות המהוות סימני כתב לבין תמונות שהן חלק של ציור, בלא זיקה ישירה לשפה. ראשית, כל התמונות, בלי קשר לגודלם של העצמים (או הפרטים) במציאות, מוצגות בגודל אחיד. בשורה העליונה העין, הינשוף והאיש, כולם מוצגים בגודל אחיד ואינם מתוארים על־פי גודלם היחסי, כמו בתיאור השיירה למטה. בולטת העין הגדולה בשורת סימני הכתב לעומת עיני האנשים הצועדים בתמונה שמתחתיה. שנית, משהפכו התמונות לסימני כתב הזיקה ביניהן אינה תואמת את כללי הייצוג ה"תמונתי" — הן אינן נוגעות זו בזו ואינן מתייחסות זו לזו במובן תיאוּרי. כך, למשל, הנחש אינו נוגע בנשר שמתחתיו, ובוודאי אינו מתכוון להתקיפו. שני ההבדלים הללו מדַווחים מיד לתודעתו של המתבונן שהוא נמצא ב"מקום אחר", באזור של קריאת כתב ולא של פענוח תמונות.


מהם חוקי הכתיבה שעל־פיהם הופכת "מעבדה" מצרית זו כמה מאות תמונות נבחרות למערכת כתב שביכולתה לייצג כל מִלה (או כל מושג) בשפה? ראשית, כל כתב תמונות צריך לבנות רפרטואר קבוע ויציב של תמונות שייצגו מִלים ואלמנטים בעולם שהמִלים מתייחסות אליהם. למשל, כדי לייצג את המלה כלב צריכים ממציאי כתב התמונות לבחור כלב מסוים אחד מכל הכלבים בעולם. המצרים בחרו בכלב הציד המטופח והמיוחס, כלבם של המלך והאצילים .


ממציאי האימוג'ים של היום הולכים באותה דרך. למִלה כלב יש אימוג'י קבוע של כלב צועד (לא ישן, לא קופץ ולא יושב), דומה במקצת לכלב המצרי. הן בכתב המצרי הן בסמלי האימוג'י יש אפשרות אחת להחלפה — ראשו של בעל־החיים במקום החיה כולה. ואכן, הפר המצרי עשוי להיות מיוצג על־ידי ציור של בעל־החיים כולו או על־ידי ציור ראשו בעל החיים בלבד .


כל מי שניסה אי פעם לייצג משפטים בתמונות, ובכלל זה מְפַתחי האימוג'י של העשור האחרון, נתקל בסדרה בלתי עבִירה של בעיות. למשל, איך לייצג זמנים דקדוקיים (דוגמת "הָלַךְ" לעומת "הולך")? איך לבטא בציור מִלים שמשמען מושגים מופשטים כמו אהבה או שנאה, או אפילו קשרי משפחה – אב או בן? ממציאי האימוג'י לא הגיעו לפתרונות מלאים, ולעומתם המצרים הקדמונים גיבשו מערכת סימנים מושלמת, אם גם מסובכת לעתים, לשם ייצוג מדויק מאוד של שפתם, והתוצאה הסופית היא לא רק ייצוג מלא של השפה, כמו בכתבים האלפביתיים שלנו, אלא גם ייצוג עשיר ומעשיר הרבה יותר מאשר בכתבים חסרי התמונה שלנו (עוד על כך להלן).


הנה עיקריו של הפתרון המצרי: בכתב החרטומים עשוי כמעט כל היירוגליף למלא שלושה תפקידים מרכזיים:


תפקיד מס' 1 – ההיירוגליף מייצג מלה וצליל באמצעות תמונה (לוגוגרמה)


בתפקיד זה תמונה קבועה, שנבחרה על־ידי ממציאי הכתב לייצג מלה מסוימת, עשויה להופיע בכתב כמסמנת של המלה כולה. למשל: משמעו "ברווז", וצלילו *סא בשפה המצרית (האות אלף כאן כעיצור); 
מציין "כלב", *צ'סמ במצרית; מציין "בית", *פר במצרית. המלה *פר נכללת במלה פרעה, כינוי למלך מצרים, המופיע גם במקרא. משמעות הצירוף פר־עה בשפה המצרית היא "(ה)בית – *פר (ה)גדול – *עא". השימוש במלה פרעה דומה לשימוש שעושים בימינו בצירוף "הבית הלבן" ככינוי לנשיא ארצות־הברית.


ציור עשוי גם לייצג מלה בת שלושה או ארבעה עיצורים, למשל = "שליט", *חקא בשפה המצרית (האות אלף כאן היא עיצור; השליט מיוצג על ידי שרביט השלטון שלו) ו- = "ארץ זרה", במקור: "ארץ הררית", *חאסת במצרית (גם כאן האות אלף היא עיצור). שני ההיירוגליפים האחרונים מופיעים בכתובת ההיירוגליפית באיור כתואר של הכנעני הראשון, מעל ראש היעל, "שליט (של) ארץ זרה".


 

תפקיד מס' 2 – ההיירוגליף מסמן רק את צליל המלה שהוא ציורהּ, ללא משמעותה (פונוגרמה)


מערכת הכתב בשפה המצרית, כמו בעברית קדומה, מייצגת עיצורים בלבד, וכך הציור*פר יכול לשמש במצרית את הכותב בכל מִלה שבה יזדקק לצירוף הצלילי פ־ר. בתפקידו כפונוגרמה מתבטלת משמעותו של הציור (!), והקורא אמור לשמר את הצלילים בלבד ולהתעלם ממשמעות התמונה. תכונה זו הופכת את מערכת הכתב לגמישה יותר. לו היינו כותבים עברית בכתב תמונות, המִלים סֵפֶר, סָפַר, סִפֵּר, סַפֵּר או סַפָּר היו נכתבות על־ידי ההיירוגליף המומצא שלנו שהרי ניתקנו את התמונה של הספר ממשמעותה ושימרנו רק את צירוף העיצורים, ס־פ־ר, של המלה, ללא התנועות (וראו להלן).

בתפקיד הפונוגרמה, ההיירוגליף המציין "בית" *פר יכול להופיע במִלה *פרת – "חורף" או במלה *פרי – "לצאת". הברווז יכול להופיע במלים שונות מאוד מן הברווז, שצלילן דומה, למשל "בן" *סא ו"בת" *סאת (בשפה המצרית סיומת הנקבה היא ת, כמו בעברית ובערבית). תואר מקובל מאוד של המלך המצרי הוא וכאן הקריאה היא כמובן לא "ברווז (ה)שמש" אלא "בן השמש" (=בן אל השמש),


שימוש בצליל בלבד של תמונה, ללא משמעותה התמונתית, הוא שימוש ידוע, המופיע במשחקי מלים ותמונות בשפות רבות – רֶבּוּס בלעז. אפשר למצוא אותו היום בעברית בשימוש יצירתי מאוד, אם גם חלקי, בתקשורת הכתובה, בטקסטים המשלבים מלים ותמונות, למשל כאן:


"החלטתי שאני נ , אבל דבר לא עו "
(© הגר שילה)


הכותבים היצירתיים בעברית, שכתבו את הטקסט הזה, עדיין מגבילים את עצמם לשימוש בצירופים שבהם אִמוֹת הקריאה זהות או דומות, ולכן הצלחתם בכתיבה בתמונות חלקית הרבה יותר מהצלחתם של המצרים. רק במלה נ משתנה תנועה אחת, מגָּמָל לנִגְמַל, ואילו בשפה המצרית אין שום בעיה להתרחק מאִמות הקריאה ומהתנועות ולהתייחס לשורש בלבד, כמו למשל במלה העברית ו.


גם בשפה המצרית נוצרים פעמים רבות מצבים כמו במִלה העברית נגמל, שיש להוסיף בה עיצור יחיד (במקרה של נגמל – העיצור נ) לעיצורי השורש "התמונתי". לשם כך גיבשו המצרים 25 ציורים של מִלים בנות עיצור אחד, ששימשו פעמים רבות בתפקיד צלילי בלבד (פונוגרמה), לצורך השלמת מלים. מלים בנות עיצור אחד בלבד קיימות גם בעברית, למשל "פֶּה" או "שֶׂה". הינשוף נקרא בשפה המצרית *מו או צליל דומה, ולכן הציור שלו שימש לכתיבת העיצור מ בכל מקום שנזקקו לו. העיצור (הצליל) נ סומן על־ידי ציור המים . היירוגליפים אלה נקראים לעתים בספרים "האלפבית המצרי" – שם מוטעה ומטעה, שכן האלפבית הומצא על־ידי כנענים יותר מ—1,500 שנה לאחר המצאת הכתב המצרי. המצרים מעולם לא ויתרו על מערכת הכתב המפוארת שלהם, על מאות סימניה, לטובת כתיבה "משעממת" במערכת המכילה כשני תריסרים של סימנים חד־צליליים – שאכן כבר עמדו לרשותם; המצרים מעולם לא ויתרו על התמונה!


 

תפקיד מס' 3 — ההיירוגליף מייצג משמעות תמונתית בלבד (ממיין, קלסיפייר)


תפקיד הממיין (יש חוקרים שעדיין משתמשים לעתים במונח "מגדיר" או "דטרמינטיב") הוא התפקיד המרתק ביותר שהיירוגליף עשוי למלא בכתב המצרי. במעמדו זה נהפך ההיירוגליף לתוספת "אילמת" (כלומר ללא משמעות צלילית) למִלה שבאה לפניו. לממיין תפקיד כפול: הוא מסמן לקורא את סופה של המלה (בכתב המצרי אין רווחים או קווים מפרידים בין המלים, כפי שאפשר לראות בתמונה 1 לעיל), ומוסיף למלה מידע מילוני או הקשרי. בדרך זו הוא מפצה על האי־בהירות של כתיבת עיצורים בלבד ושימוש בתמונות לא מתאימות. כך, למשל, היתה השפה המצרית פותרת את הצגת המלים מהשורש ס־פ־ר:


למעט הסֵפֶר, כל הציורים ב"כתב" המומצא הזה, העברי־מצרי, הם ממיינים.


אם נחזור לכתב המצרי, המלה "הרמון" במצרית מקבלת את ממיין ה[בית] מכיוון שההרמון שימש בית לנשותיו הרבות של המלך. יש לזכור במקרה הזה אין להיירוגליף צליל! המלה "קן" מקבלת גם היא את ממיין ה[בית] , מכיוון שהקן הוא סוג של בית לציפור ולגוזליה. כמובן שאין כאן שום שימוש בצליל *פרגם במקרה הזה.

המלה "קבר" מופיעה גם היא בתוספת הממיין [בית]. אכן, אנו יודעים היטב מהספרות המצרית ומהממצא הארכיאולוגי במצרים, שהמצרי ראה בקבר את בית הנצח שלו, ולכן השקיעו המצרים משאבים רבים בבניית קבריהם, לעתים יותר מאשר בביתם הארעי, שיועד למגוריהם בימי חייהם. גם המלה "אופק" בשפה המצרית , עשויה לקבל את ממיין ה[בית]. שהרי המתים, בעקבות מלך מצרים, עולים השמימה, ושם ידורו לעולם ועד.


כשההיירוגליף נושא את תפקיד הממיין הוא עשוי לעתים לסמן משמעות רחבה יותר ממשמעותו התמונתית המצומצמת. כך, למשל, כשהברווז משמש ממיין , הוא נהפך למייצג של כלל בעלי הכנף, גם אלה שמהירים הרבה יותר ממנו ומגביהים עוּף! כך נמצא את המִלה "נץ" ממוינת על־ידי ממיין ה[ברווז]; במקרה זה המשמעות אינה בשום אופן שהנץ הוא סוג של ברווז, אלא סוג של [ציפור]. הברווז נבחר על־ידי המצרים לשמש "ציפור טיפוסית", והוא מופיע בתור ממיין לאחר שמותיהן של כל הציפורים ולעתים גם לאחר שמות של יצורים מעופפים אחרים, למשל חרקים. בעינינו בחירה זו עשויה להפתיע, מפני שקשה לנו לראות את הברווז כבחירה אפשרית של ציפור טיפוסית. כאן הכתב משקף, שוב, את תרבות מצרים הקדומה: המצרים שחיו על הנילוס ותעלותיו פגשו ברווזים יום יום, ולדידם הברווז גם נשא עִמו אסוציאציות חיוביות רבות של מזון ושפע. באמצעות הדוגמה של היירוגליף הברווז נוכל לסכם את תפקודי היסוד האפשריים של הסימן ההיירוגליפי כך:


הכתב המצרי כמעצב מחשבה


באמצעות הכתב המצרי הקדום יכול היה הממסד לכפות את ה"תמונה הנכונה" על עולם המחשבה של הקורא. ההיירוגליף המצרי הוא תמונה מוקטנת, לעתים מפורטת מאוד, של רכיבים ותופעות שונים בעולמם של המצרים. התמונות הקטנות מייצגות מִלים, ולפיכך הכתב יוצר בתודעת הקורא קישור אוטומטי בין מלה לבין תמונה מסוימת. בדוגמה של הכלב (לעיל) ראינו, שאחד החוקים הראשונים של כתב התמונות המצרי הוא בחירת "התמונה המייצגת". מכיוון שהיה זה מוצר מובהק של הממסד, במקרים רבים הוא אִפשר לממסד המצרי המלך, מקורביו וסופריו לקבוע אילו תמונות יהיו "התמונות הנכונות" בעולם המחשבה של הקורא המצרי (או אפילו של המתבונן). בחירת הכלב אולי אינה משמעותית במיוחד, אבל בחירת ההיירוגליף לסימון המלה איש, למשל, היא רבת משמעות. מלה זו כשלעצמה אינה נושאת עמה זיהוי אתני; איש יכול להיות מצרי, כנעני, לובי או נובי. ואולם כתב התמונות המפורט, שנדרשת בו תמונה קבועה אחת למלה, כופה על הממציא בחירה של "האיש הטיפוסי", הנכון, המייצג את כל האנשים בעולם. לא נופתע למצוא כאן איש מצרי טיפוסי , צעיר ויפה גוף , בתנוחה קבועה של ישיבה על הקרקע שכן רק האצילים יכלו לאפשר לעצמם ישיבה על כיסא, ואכן ההיירוגליף של "אציל" מתאר אדם יושב על כיסא בעל רגליים המעוצבות ככפות אריה . בסופו של דבר מתורגל הקורא על־ידי התמונה לחשוב על האיש המצרי בתור "האיש הנכון", האיש המייצג את כל בני האדם בעולם.



אולם בכך לא מסתכמת יכולת האינדוקרינציה התמונתית של הכתב המצרי. הממיינים, שבמקרים רבים משייכים, כפי שראינו, מִלה לקטגוריה או לנושא מסוים, יכולים גם הם לשקף דעות קדומות, שאינן מובעות במלים אלא בתמונה ההיירוגליפית בלבד. נחזור לכנענים באיור לעיל ונתבונן בכתובת המופיעה בשורה העליונה, הנקראת מימין לשמאל. בסוף השורה אנו מוצאים מספרים: אחד ועשר. והרי תרגום הכתובת:


"הגעה להבאת כחל הובאו אליו (לבעל הקבר) כנענים 37"


התמונה הגדולה מתארת שיירה מסחרית שלווה, שמשתתפיה מבקשים, כנראה, רשות להיכנס לארץ מצרים. בשיירה נשים וילדים, ואף נגן נבל המלווה את השיירה בנגינתו(!) אולי כדי למשוך את לבם של המצרים. הם מביאים צבע לעיניים – כחל – שהיה מוצר מבוקש מאוד במצרים, ואפשר שמקורו היה בסיני.


המִלה "כחל" (באיור הבא) מקבלת כאן שלושה ממיינים (סימנים אילמים!): ממיין [עין (מאופרת)], 
שממיין את הכחל כדבר־מה הקשור לעיניים, וממייני [אבקה] ו[חומר עגול] – שלוש הנקודות מתחת לעין. כך, כמו בסרט אילם המוקרן מסביב למלה, קוראו של הכתב המצרי מקבל מידע רב נוסף, מעבר למלה כחל עצמה. הממיינים בעצם מספרים על מהות המוצר - "חומר אבקתי לעיניים". שאר הציורים שמופיעים לפני הממיינים מוסרים מידע פונולוגי (צלילי) בלבד – איך לבטא את המלה.


מסד'מת = כחל. מידע פונולוגי ואחריו שלושה ממיינים אילמים. לכתב המצרי אין כוון קבוע, הקריאה היא תמיד כנגד כוון הציורים.

בסוף השורה (ראה שיירת הכנענים) מופיעה הפתעה קטנה. כאן כתובה המִלה "כנעני" בשפה המצרית: 
הקריאה במצרית (מימין לשמאל) היא *עאם או ערם, מונח שעורר ויכוחים רבים על מקורו ומשמעותו (נראה שמשמעותו אינה "עַם"). אבל עיקר ענייננו כאן הוא בממיינים האילמים שהמלה "כנעני" מוגדרת על־ידיהם. ראשית, שלושת הסימנים הראשונים – העמוד הצהוב המונח אופקית, הזרוע שמתחתיו והינשוף – הם היירוגליפים המשמשים כאן סימני צליל בלבד (פונוגרמות), וערכם התמונתי בטל לחלוטין. שני ההיירוגליפים האחרונים הם ממיינים, ובתהליך קריאתם מתחולל תהליך הפוך – הם סימנים ללא ערך צלילי, ורק משמעותם התמונתית חשובה לקריאה.



הממיין הראשון, בומרנג עשוי עץ, שימש בתקופה קדומה דווקא כסמלם של השבטים הלובים, ממערב למצרים. עד מהרה הוא נהפך לממיין שציין בכתב כל זָר מארצות זרות ועד אנשים זרים, ואחר־כך אפילו מִלים זרות. הכנענים ממוינים אפוא בראש ובראשונה בקטגוריה [זָר]. הממיין השני, דמות האיש הכורע, מוסיף צבע חדש לזָרוּת זו. במקום הממיין [אדם]
או [אנשים], שהיינו מצפים למצוא כאן בכתב, כפי שממוינות קבוצות בני אדם בדרך-כלל, מופיעה תמונה של כנעני. הכנעני הזה דומה מאוד לכנענים המתוארים בציור הגדול שְֹעַר ראשו עשוי בתסרוקת דמוית פטרייה וזקנו עבות, ואפשר שחצאיתו היתה גם היא צבעונית בעבר.


להפתעתנו, בניגוד לציור, שהכנענים מתוארים בו כקבוצה של אנשים בני חורין, על נשיהם וטפם, נטולי כוונות אלימות (כלי הנשק נחוצים להגנה במדבר, ויש לזכור שהכנענים שימשו לעתים קרובות גם כחיילים שכירים בצבא מצרים), הכנעני מתואר כאן כשבוי מלחמה שידיו כפותות מאחורי גבו.


בלי לומר זאת בקול, הכתב המצרי ממיין את הכנעני כ [זר] ו[אויב], וביתר דיוק אויב – שהובס בקרב. כאן נחשפת, באמצעות מערכת הכתב, בתמונה אילמת, וללא תוספת מלים נקראות אלא על־ידי הממיינים בלבד, הדעה הקדומה שרווחה בממסד המצרי כלפי הכנענים. הכנעני שיורד מצרימה נחשב בראש וראשונה זר ואויב בכוח – ומכאן שיש להיזהר מפניו, גם אם יבוא בדרכי שלום, ומוטב שיובס ויוחזק תמיד כשבוי חסר אונים, שידיו כבולות מאחורי גבו.


אכן, כתב החרטומים הוא הרבה יותר מכתב שמתעד בתמונות שפה מילולית בלבד, כמו הכתבים האלפביתיים המשמשים אותנו היום. כתב זה הוא מערכת מידע מורכבת, המשלבת מִלים ותמונות ומכילה מידע נוסף, עוֹדֵף לעִתים, כמעט לכל מִלה כתובה. הכתב הוא מעין קליידוסקופ תמונות צבעוני, המשקף את עולמה של מצרים הקדומה וערכיה. מערכת הממיינים של הכתב היא צוהר ישיר, יחיד במינו, לעולם המחשבה של מצרים בעת העתיקה, ולמיון היקום ותופעותיו כפי שהבינו אותם המצרים לפני יותר מארבעת־אלפים שנה.


מתוך קטלוג התערוכה: אימוגליפים, מכתב החרטומים לאימוג'י, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2019

 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ