טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"גבלס": ביוגרפיה של התועמלן שהיה פושע גדול, אך לא גדול כפי ששאף להיות

ביוגרפיה חדשה של יוזף גבלס, שחיבר ההיסטוריון פטר לונגריך, מסבירה כיצד אדם משכיל שהעריץ את לנין נשבה בקסמיו של היטלר. היא מציגה את שר התעמולה הנאצי כבעל השפעה והצלחה קטנות מאלה שנהוג לייחס לו - וגם עומדת על תרומתה החשובה של אשתו לקריירה הפוליטית שלו

יוזף גבלס בביקור בקהיר, אפריל 1939. פיתח תלות פסיכולוגית עמוקה בהיטלר
ASSOCIATED PRESS
35תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

תירגמו מאנגלית: יכין אונא ואביה אונא־ברוכי

רק יממה אחת כיהן יוזף גבלס כקנצלר גרמניה הנאצית, אך הוא ניצל אותה למעשה מונומנטלי שהאפיל על כל ימי חייו הקודמים ואף הבטיח את מקומו בהיסטוריה. לפני ששם קץ לחייו, ב–30 באפריל 1945, מינה אדולף היטלר את שר התעמולה הנאצי למחליפו בתפקיד הקנצלר. היינריך הימלר, הרמן גרינג ובכירים אחרים איבדו את אמונו של הפיהרר בשלהי מלחמת העולם השנייה וגבלס זכה מן ההפקר. אמנם הוא היה אמור להיות כפוף למפקד הצי, קרל דניץ, שמונה לנשיא הרייך, אבל ביממה הדחוסה שבה החזיק במשרה הרמה, לפני שדניץ נכנס לתפקידו, הספיק גבלס לשלוח לסובייטים, ממקום מושבו בבונקר של היטלר, שתי הצעות להפסקת אש ולשיחות שלום. לאחר שאלה דחו את ההצעות על הסף הוא ערך הכנות אחרונות להתאבדותו.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

הוא הותיר לאשתו, מגדה גבלס, לדאוג לרצח ששת ילדיהם — הגדולה שבהם היתה בת 12 והקטנה ביותר בת 4 — והם הורדמו והומתו, כנראה באמצעות גלולות ציאניד. לאחר מכן, ב–1 במאי בשעה 20:30 לערך, לבש גבלס מעיל, עטה כפפות וחבש כובע, הושיט יד לרעייתו והם יצאו יחד לגינה שמחוץ לבונקר והרעילו את עצמם. כפי שסוכם מראש, הם גם נורו ונשרפו על ידי אחד מיושבי הבונקר כדי להבטיח את כיליונם.

עטיפת ספרו של פטר לונגריך
עיצוב עטיפה: אמרי זרטל / הוצאת כנרת

"מיצג התעמולה האחרון" של גבלס — כפי שמכנה זאת ההיסטוריון הגרמני פרופ' פטר לונגריך בביוגרפיה המקיפה שחיבר עליו, שתורגמה עתה לעברית — היה "סיום דרמטי, 'גראנד פינאלה' שנועד להעניק לדורות הבאים 'דוגמה מופתית' של 'נאמנות עד מוות'" מצדו של מי שהיה כרוך אחרי היטלר במשך כשני עשורים. בה בעת, רצח ילדיו וההתאבדות המשותפת עם רעייתו סיפקו אישוש מאוחר למשפט שגבלס עצמו השמיע תריסר שנים קודם לכן, בשחר ימיו של הרייך השלישי: בפברואר 1933 הוא השתתף בהלווייתו של פעיל נאצי שנהרג בחילופי אש עם קומוניסטים בברלין ביום מינויו של היטלר לקנצלר. "אולי אנו הגרמנים איננו יודעים כיצד לחיות", ספד לו גבלס, "אבל אנו בהחלט יודעים למות מוות מפואר".

הביוגרפיה פרי עטו של לונגריך מתחקה בפירוט דקדקני, לעתים דקדקני מדי, אחר הדרך שהוליכה אל המוות המפואר, בגיל 47 — מוות שהציל במעט את כישלון מפעל חייו של גבלס ויצק את הדימוי שלו בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי. לונגריך מנסה לפענח את אישיותו של הפוליטיקאי שהיה דמות חריגה יחסית בנוף ההנהגה הנאצית: משכיל יותר מרוב עמיתיו, אנטישמי פחות מהם בראשית דרכו ומי שמשיכתו למפלגה לא נבעה ישירות מחוויית התבוסה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה ומהרוחות הלאומניות שנשבו בעקבותיה. אף על פי שגבלס ידוע כיום הרבה יותר מבכירים נאצים רבים אחרים, הביוגרפיה מבקשת לטעון כי תפקידו והשפעתו בהנהגת משטרם היו מוגבלים וקטנים מכפי שמקובל לחשוב.

לונגריך — שכתב גם ביוגרפיות של היטלר והימלר וספרים מרכזיים בחקר השואה — מציג את גבלס כאדם שסבל לאבחנתו מהפרעת אישיות נרקיסיסטית, ומשום כך שאף להכרה ולהצלחה בכל מחיר, התמכר למעמדו הבולט בכלי התקשורת ולתשואות ההמונים ובעיקר פיתח מאז תחילת דרכו הפוליטית תלות פסיכולוגית עמוקה בהיטלר. מהבחינה הזאת, הנימוק שבו תלו גבלס ואשתו את רצח ילדיהם — "העולם שאחרי הפיהרר והנאציונל־סוציאליזם לא יהיה מקום שיש טעם לחיות בו" — מצדיק בראש ובראשונה את מופע הפרידה של גבלס עצמו.

עדות ישירה מהמעגל הפנימי

כאשר החלו העבודות להקמתה של אנדרטת השואה בלב ברלין, בסוף שנות ה–90, התגלה במפתיע במעמקי אתר הבנייה הבונקר הפרטי של גבלס, שנבנה בנפרד ממערך הבונקרים של היטלר. באופן דומה, גם ספרו של לונגריך נתן לרוח הרפאים של גבלס הזדמנות להוכיח כי כדרכן של רוחות רפאים גרמניות, גם היא לא יודעת מנוח.

כשהספר ראה אור בגרמנית ב–2010, צצה מאי שם היורשת החוקית של שר התעמולה, קורדולה שאכט (בתו של היילמאר שאכט, שהיה שר הכלכלה הנאצי). בית משפט גרמני נענה לתביעתה לקבל תמלוגים ממכירת ספרו של לונגריך, בשל הציטוטים הנרחבים מיומנו האישי של גבלס המובאים בו. הצעתם של הביוגרף וההוצאה להעניק לה תמלוגים אם תיאות לתרום אותם למטרה הקשורה להנצחת השואה נדחתה על ידי שאכט. כך או כך, מאחר שזכויות היוצרים על כתבי גבלס פגו לפני כשלוש שנים, רוכשי התרגום העברי של הביוגרפיה לא יתרמו אפילו סנט שחוק אחד לכיסה של שאכט.

גבלס עם רעייתו מגדה גבלס ובנה מנישואים קודמים לאחר חתונתם בברלין, דצמבר 1931. מאחור: אדולף היטלר
ASSOCIATED PRESS

יומנו של גבלס הוא אכן מקור מרכזי לספרו של לונגריך, כשם שהוא מקור רב חשיבות לחקר ההיסטוריה של הנאציזם בכללה. שום בכיר אחר מהמעגל הפנימי שסבב את היטלר לא הותיר אחריו תיעוד כה ממושך וכה מפורט של אופני פעולתה של הרודנות הנאצית, ובמקרים מסוימים רישומיו של גבלס מספקים עדות ישירה ויחידה במינה על דיונים פנימיים ועל הנחיות משמעותיות של היטלר ושל מנהיגים אחרים, לרבות ביחס לרדיפות היהודים.

גבלס החל בכתיבת היומן בסתיו 1923 — בעצתה של חברתו לחיים אז, אלזה ינקה, מורה ממוצא יהודי מעיר הולדתו, ריידט שבחבל הריין התחתון — והמשיך בו עד סמוך למותו. מה שהחל כתרפיה טבולה בדיו של צעיר מבולבל ורווי פסימיזם נהפך ברבות השנים לספקטקל של גרפומניה, שבחים עצמיים ומטחים בלתי פוסקים של קילוסים להיטלר ולמדיניותו. היומן, הכולל כ–30 אלף עמודים, פורסם לימים ב–32 כרכים ולונגריך קיבל על עצמו עבודת נמלים בפרימתה של מסכת הכזבים שטווה גבלס — לא רק בפני הגרמנים והעולם אלא לעתים קרובות גם בפני עצמו.

הביוגרפיה — הנאמנה לרצף הכרונולוגי ולנרטיב בנוסח "עלייתו ונפילתו", שמוכר מספרים רבים על העידן הנאצי — נחלקת לשלושה שערים: חייו של גבלס מלידתו ב-1897 ועד עליית הנאצים לשלטון; שש השנים הראשונות של משטרם; ושש השנים האחרונות, שנותיה של המלחמה.

דווקא מפני שהרקע שלו שונה מזה של רבים מעמיתיו להנהגה הנאצית יש משמעות רבה להצגת קורותיו של גבלס לפני שנשבה בקסמיו של היטלר. הוא היה צעיר מן המעמד הבינוני־הנמוך, שסבל מאז ילדותו מצליעה ברגלו הימנית ומבידוד חברתי ושאף להיעשות אדם חשוב. בימי עלומיו נטה לקומוניזם, העריץ את לנין והבולשביקים וגמע את ספריהם של קלאסיקונים רוסים כמו גוגול, דוסטויבסקי וטולסטוי (הביוגרפיה אינה מציינת אם הוא קרא גם את צ'כוב). היו לו גם שאיפות יצירתיות ואינטלקטואליות: הוא חיבר כמה סיפורים ומחזות, שנדחו על ידי מו"לים ותיאטרונים, והשלים דוקטורט בספרות גרמנית באוניברסיטת היידלברג בהנחייתו של פרופסור ממוצא יהודי, מקס פון ולדברג (שהודח ממשרתו עקב מוצאו ב–1933).

פטר לונגריך. פורם את מסכת הכזבים שטווה גבלס
Goesseln

גבלס הצטרף למפלגה הנאצית ב–1924 מאחר שנכבש על ידי הכריזמה של היטלר — הרבה יותר מאשר על ידי האידיאולוגיה שלו — והקדים להבין את הפוטנציאל הפוליטי הגלום באישיותו. הוא עצמו גילה יכולות נאום מזהירות והקריירה שלו הוזנקה ב–1926 כשמונה לגאולייטר (מושל אזורי מטעם המפלגה הנאצית) של ברלין. שם ניתנה לו לראשונה האפשרות להפגין את מלוא יכולותיו כתועמלן והוא שלף מאשפתו תחבולה אחרי תחבולה במאמץ להסעיר את דעת הקהל בעיר הבירה הגרמנית. "ברלין זקוקה לסנסציות כפי שדג זקוק למים", קבע גבלס וניהל שורה של שערוריות מתוזמרות, שהצליחו להעצים את נוכחותם הציבורית של הנאצים — אם כי שיעור התמיכה בהם בברלין בכל מערכות הבחירות שקדמו לעלייתם לשלטון נותר נמוך באופן משמעותי מהממוצע הארצי.

משולש בצמרת

לא רק כישוריו הפוליטיים והישגיו התעמולתיים הקנו לגבלס את מקומו במעגל הקרוב להיטלר. היתה זו בעיקר התפתחות בחייו האישיים: היכרותו עם מגדה קואנדט בסוף 1930, שנהפכה לרומן והובילה לנישואים, לא לפני שהיטלר עצמו התאהב בה וקשר עמה יחסים קרובים. לפי לונגריך, בין השלושה נרקם הסדר בלתי פורמלי שבמסגרתו הבטיח גבלס את מקומו בצמרת בעוד היטלר נעשה מקורב לבני הזוג והעניק למגדה מעמד של "הגברת הראשונה בתנועה הנאצית". בהמשך שימש היטלר מעין דוד אוהב לששת ילדיהם של הגבלסים, ששמותיהם הפרטיים התחילו כולם באות H כמחווה של הערצה כלפיו.

חיי הנישואים של הוריהם היו רצופים מתיחויות, מריבות ובגידות ונקלעו למשבר חריף בקיץ 1938, בעקבות רומן שניהל האב עם השחקנית הצ'כית לידה בארובה. בשלב מסוים הסכימה אשתו להשלים עם קיומה של האחרונה כ"מאהבת רשמית" אך חזרה בה ועירבה את היטלר, שדרש מגבלס במפגיע לנתק את יחסיו עמה. גבלס ביקש ממנכ"ל משרדו, קרל האנקה, לתווך בינו ובין אשתו, וזה פצח ברומן עמה. מכיוון שעל כף המאזניים עמד מעמדו הפוליטי נאלץ גבלס לוותר. בארובה קיבלה הודעה על סיום היחסים, שנלווה אליו גם איסור להמשיך בקריירה שלה כשחקנית בגרמניה, ואילו העיתונות הגרמנית קיבלה תצלומים שנעשו לבקשתו של היטלר והנציחו אותו לצד בני הזוג גבלס וילדיהם כשהם מדגמנים הרמוניה משפחתית מלבבת.

האם הקשר הקרוב בין היטלר למגדה גבלס כלל גם יחסי מין — זוהי שאלה שמדע ההיסטוריה עדיין אינו יודע להשיב עליה בוודאות וייתכן שגם לא יידע לעולם. אבל מספרו של לונגריך עולה בבירור כי השניים נפגשו לבדם לעתים תכופות וכי היטלר התייצב בנחרצות לצדה של מגדה במשבר הנישואים. כאשר ההסדר המשולש עמד למבחן, חיבתו אליה היתה חשובה יותר מהערכתו לעבודתו של בעלה. עם יישור ההדורים חזר גבלס לשגרת העבודה — והתגייס בלהט רב להוביל קמפיין הסתה חדש נגד היהודים זמן קצר לפני פרעות ליל הבדולח ומיד אחריהן.

גבלס נואם בעצרת, 1935 לערך. לפי הספר, הדימוי שלו כאשף פרופגנדה נבע מהאדרה עצמית
Collection Roger-Viollet / AFP

הפסקאות האחרונות עלולות ליצור רושם כי הספר מתרכז בחייו הפרטיים של גבלס, אבל בעיקרה זוהי ביוגרפיה פוליטית. היא מאירה את הקריירה הציבורית של מושאה כשרשרת של כישלונות: הוא לא הצליח לבסס לעצמו תפקיד של יועץ מדיני בכיר להיטלר (למעט בשלבים האחרונים של שלטונו, כשהתבוסה כבר נראתה באופק), לא ידע לכרות בריתות מועילות עם מנהיגים נאצים אחרים, נדחק פעמים רבות לפינה ולא היה שותף לקבלת מרבית ההחלטות המרכזיות, כולל אלה שנגעו לפתיחתה של מלחמת העולם ולהשמדת היהודים.

זאת ועוד, הטענה המעניינת ביותר ששוטח לונגריך בספרו היא ש"ההשפעה העצומה שייחסו גבלס ואחרים לתעמולה הנאצית היתה למעשה רכיב בלתי נפרד מהתעמולה של גבלס". לונגריך מטיל ספק בקביעה הנפוצה בדבר האומניפוטנטיות של התעמולה הזאת וגורס כי הדימוי של גבלס כאשף פרופגנדה, שנבע מהאדרה עצמית שלו, נבנה לאורך שנות המשטר הנאצי והיה כה חזק, עד ששרד במידה רבה עד זמננו.

ואולם, הבחינה הביקורתית של מפעל חייו של גבלס שמציע הביוגרף מערערת על הישגיו: ראשית, גבלס לא היה האדון המוחלט והכל־יכול של תחומי התעמולה והתרבות ברייך השלישי, אלא נאלץ כל העת לחלוק בסמכויותיו עם בכירים נאצים אחרים ולא פעם חש תסכול מההתכתשות הבלתי נגמרת עם יריביו ומהעדר התמיכה שקיווה לקבל מהיטלר; ושנית, השפעתה של התעמולה על הציבור הגרמני הרחב, כפי שעלתה מדו"חות פנימיים של המשטר על מצב הרוח הלאומי וממקורות אחרים, היתה מצומצמת מכפי שהוצגה על ידי גבלס. הנאצים אמנם הצליחו בראשית שלטונם לעצב מחדש את המרחב הציבורי במדינה, להעמיק את פולחן האישיות של הפיהרר ולהשתיק את מבקריהם, אבל ככל שהתארכה המלחמה הלכה והסתבכה יכולתם לשלוט בפסיכולוגיה של ההמונים ולממש את יומרתם ליצור הבנה מושלמת בין ההנהגה ובין העם.

המלחמה העמידה את מכונת התעמולה של גבלס בניסיונות קשים והוא נדרש להמציא פתרונות זריזים ויעילים שירגיעו ויעודדו את הציבור הגרמני. נראה כי גם לו עצמו היו לפעמים פקפוקים: רק במקרים מעטים הוא התייחס ביומנו לגורל היהודים בשואה, אך ב–27 במארס 1942, יותר מחצי שנה לאחר תחילת ההשמדה השיטתית שלהם, הוא כתב שם בגילוי לב כי "היהודים נשלחים כעת למזרח... מופעלת כאן שיטה ברברית שאין לתאר אותה לפרטיה, ומהיהודים עצמם לא נשאר הרבה". גבלס ביקש להצדיק את הרצח ההמוני במלים שלונגריך מפרש כמאמץ להיפטר מהספקות שקיננו בו: "היהודים מקבלים עונש שהוא ברברי אך לחלוטין מגיע להם... אין כל מקום לרגשנות בעניינים האלה. לולא התגוננו מפניהם הם היו משמידים אותנו". הוא אף תיאר את ההשמדה כ"פתרון רדיקלי שהמצב מחייב" ושיבח את היטלר על יישומו.

הפסקול הרשמי של המלחמה

הצגתו של גבלס בביוגרפיה כבעל השפעה והצלחה קטנות מאלה שנהוג לייחס לו יכולה להיראות כניסיון להפחית מרשעותו ומאחריותו לפשעי הנאצים ולהפוך אותו — ברוח תפישת "הבנאליות של הרוע" — למעין שחקן או ליצן שחשיבותו זניחה, בורג לא־מרכזי במערכת. ואולם, לונגריך אינו מבקש לטעון שגבלס לא היה פושע גדול, אלא להבהיר שהוא לא היה גדול כפי ששאף להיות וכפי שהרבה לפאר את עצמו.

בני הזוג גבלס ושלושה מילדיהם, דצמבר 1935. היטלר שימש מעין דוד אוהב לילדים
ASSOCIATED PRESS

שתי המגרעות של הביוגרפיה קשורות משני היבטים שונים להסתמכות על יומנו של גבלס כמקור המרכזי שלה. אף שיש חשיבות לציטוטים הרבים מרישומי היומן ולפירוש הביקורתי שלהם על ידי הביוגרף, אין לכחד כי יש גם ממד מתיש בהיחשפות האינטנסיבית להגיגיו של דמגוג נלהב, שכרוכה בקריאת מאות עמודיו של הספר. גבלס אמנם התברך בכישרון כתבנות אך לא נראה כי חונן בכישרון כתיבה של ממש. רק לעתים נדירות מפציעים ביומנו תובנה מקורית, ניסוח חד, הרהור בעל ערך או דימוי מפתיע, ולמרות האספירציות האמנותיות שהיו לו בצעירותו, מותר להניח כי התרבות האנושית לא הפסידה יוצר דגול בשל פנייתו לפוליטיקה.

מצד אחר, לונגריך אמנם מתאר לא פעם את האופן שבו נתפש גבלס בציבוריות הגרמנית וכן את העובדה שלאחר קרבות המפנה במלחמה הוא נעשה לדובר המרכזי ולפנים הייצוגיות של המשטר, מאחר שהיטלר חדל להופיע בציבור או לנאום ברדיו. עם זאת, נדמה לי כי בגלל ההיצמדות לפרטים הטמונים ביומנו של שר התעמולה ולכרונולוגיה של המאורעות המדיניים והצבאיים, הביוגרף אינו מדגיש במידה מספקת את הפיכתו ההדרגתית של המושג "גבלס" למסמן ריק מתוכן בעיני רבים מצרכני התעמולה שלו; למי ששמו נעשה בימי המלחמה למלה נרדפת להפרזה רטורית, הסתה רעילה, מניפולטיביות קיצונית וסיפורי זוועות נטולי אמינות.

עדויות רבות של גרמנים בני התקופה מלמדות כי צעקותיו המקובצות של גבלס, שבקעו ממקלטי הרדיו והיו הפסקול הרשמי של כל שנות המלחמה, לא שימשו מבחינתם בסיס למידע מהימן, כי אם נתפשו כמסך עשן שנועד להסתיר את האמת על כישלונותיה של הדיקטטורה הנאצית. במידה רבה זהו גם חלק מהדימוי של גבלס בשיח הפוליטי והתרבותי בימינו — דהיינו, לא רק תחבולן וירטואוז, ערמומי ונטול מצפון, אלא גם סמל מובהק לשרלטנות ונוכלות שמובילות להתפרקותה של התעמולה מיכולתה לרכוש את אמון הציבור ולהשפיע על דעותיו.

וכך, חרף הררי המלל שכתב, השמיע והפיץ וחרף הציניות הפוליטית, האנטישמיות והגזענות חסרות הרסן וההערצה הכבירה להיטלר, בתום קריאת הביוגרפיה מצטיירת דמותו של גבלס כמי שהיה האיש בלא תכנים. ואין היא רחוקה כל כך מהדרך שבה הוא עצמו ראה את הפוליטיקה במרעה כשכתב ביומנו ב–14 בינואר 1924, חודשים ספורים לפני שהצטרף למפלגה הנאצית: "לבחור בפוליטיקה כמקצוע הרי זה לכבול את הרוח, לדעת מתי לדבר ומתי להחשות, לשקר לטובת הכלל: אלוהים, איזה עיסוק איום ונורא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות