טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך נהפך יובל נח הררי לאידיאולוג של האליטות הליברליות

מדוע התגייסו אובמה, צוקרברג וגייטס להפיץ את בשורתו של יובל נח הררי? ספרו החדש של ההיסטוריון הישראלי המצליח, "21 מחשבות על המאה ה-21", משרת את האליטות הליברליות ומנסה לשקם את שלטונן, תוך שהוא מוחק את הפוליטיקה מההיסטוריה וזורע ערפל במקום להציע הסברים

הררי. מתאים את תמונת העבר לצורכי ההווה
Olivier Middendorp
112תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

א.

בספרו החדש, "21 מחשבות על המאה ה–21", רוכב יובל נח הררי על גל ההצלחה של שני רבי המכר שלו — "קיצור תולדות האנושות" (2011), שהקנה לו מעמד של כוכב־על בינלאומי, ו"ההיסטוריה של המחר" (2015). בעוד ששני קודמיו דנו בעבר ובעתיד, "מחשבות" עוסק "בהווה ובסוגיות מיידיות יותר", בעיקר כאלה שהתעוררו בעקבות עליית הפופוליזם, התמיכה בברקזיט וניצחונו של דונלד טראמפ. מי שכבר התוודעו לרעיונותיו של הררי לא ימצאו ב"מחשבות" חידושים רבים, מה גם שחלקים גדולים מן הספר הם מִחְזוּר של פרסומים קודמים שלו. ואולם, ההתמקדות בהווה מאפשרת לחשוף — יותר מאשר בספריו הקודמים — את ההיגיון הפוליטי המנחה את הררי, שעיקרו הוא שיקום שלטונן של "האליטות הליברליות".

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

ב"קיצור תולדות האנושות" תיאר הררי את שלטון האליטות הליברליות כהגשמת חזון אחרית הימים: "מעל ראשיהן של המדינות הולכת ומתגבשת אימפריה גלובלית הנשלטת על ידי אליטה בין לאומית. ...האימפריה הגלובלית החדשה מבטיחה שלום בתוך גבולותיה. מאחר שגבולותיה חופפים לגבולות כדור הארץ, האימפריה הגלובלית מבטיחה שלום עולמי".

אין פלא, אפוא, שהאליטות הליברליות מיהרו לאמץ את הררי אל חיקן. המגזין "פאסט קומפני", המתואר כ"מותג תקשורת העסקים הפרוגרסיבי המוביל בעולם", הגדיר את הררי כ"היסטוריון המועדף של עמק הסיליקון". מארק צוקרברג הקנה להררי את פרסומו כשכלל את "קיצור תולדות האנושות" במועדון הספרים של פייסבוק, והמלצותיהם של הנשיא ברק אובמה וביל גייטס פורסמו על כריכת הספר. גייטס נרתם גם לקידום ספריו הבאים של הררי: "ההיסטוריה של המחר" נכלל בהמלצת הקריאה שלו לקיץ 2017, והשנה הוא פירסם ביקורת אוהדת על "מחשבות" ב"ניו יורק טיימס".

עטיפת ספרו של יובל נח הררי
הוצאת כנרת – זמורה - דביר

מדוע הפכו אובמה, צוקרברג, גייטס ו"עמק הסיליקון" את הררי להיסטוריון הבית שלהם? הסבר אפשרי להתגייסותם להפצת בשורתו טמון בתועלת הפוליטית שהם קיוו להפיק מן הזיקה ההדוקה הקיימת בין תפישתו של הררי, שלפיה "אין היום בעולם אלטרנטיבה רצינית לחבילה הניאו־ליברלית", ובין נרטיב־העל שהוא רוקם מאז "קיצור תולדות האנושות" — "Sapiens", באנגלית — שיוגדר להלן במושג "המיתולוגיה הסאפיינסית".

ב.

הציר המארגן של "מחשבות" הוא התמודדות עם משבר הדמוקרטיה הליברלית, שהררי רואה בה את צורת המשטר "המוצלחת" ביותר להתמודדות עם "אתגרי העולם המודרני". מקורות המשבר מצויים, לשיטתו, במישור רעיוני. הפופוליזם ניצח משום שבעקבות המפולת הכלכלית של 2008 איבד "הסיפור הליברלי" את אמינותו, לאחר שכבר קודם לכן הוא לא סיפק "תשובה ברורה" לסכנות הגלובליות שמציבים האיום הגרעיני, ההתחממות הגלובלית והחדשנות הטכנולוגית. כדי לשוב לשלטון, טוען הררי, על האליטות הליברליות "לכתוב סיפור חדש", ועקב חוסר יכולתן לעשות זאת הוא נוטל את תפקיד האידיאולוג ומציע ב"מחשבות" גרסה עדכנית של הסיפור הליברלי המבוססת על "המיתולוגיה הסאפיינסית".

הסכנה שמציב הפופוליזם לעתיד העולם נובעת מכך שהוא מעודד "פנטזיות נוסטלגיות", מצית בדלנות לאומנית ופוגע בשיתוף הפעולה הבינלאומי, החיוני להתמודדות עם האתגרים הגלובליים של המאה ה–21. לכן הררי מאמין כי "האנושות לא תנטוש את הסיפור הליברלי". בטווח הקצר אנשים אכן נוטים "לבעוט בסיפור הזה בכעס", אבל בטווח הארוך "הם ייאלצו לחזור אליו", כיוון ש"אין לו מתחרה של ממש".

כדי להיאבק בפופוליזם יש אפוא לשכך את הכעס, ולשם כך דרוש סיפור ליברלי חדש, אך זה טרם הוצע. האחריות לכך מוטלת על "האליטות הליברליות": כמו "האליטה הסובייטית בשנות ה–80" הן מגיבות על השינויים ההיסטוריים ב"הלם", המתורגם לחשיבה ב"מונחים אפוקליפטיים" של "סוף העולם". אובדן העשתונות מוביל לשיתוק פוליטי, שמקל על התפשטות הפופוליזם, המעמיקה את ההלם, וחוזר חלילה.

כדי להתמודד עם משבר הדמוקרטיה הליברלית, טוען הררי, יש להתגבר על ההלם ולשקם את הביטחון העצמי של האליטות הליברליות על ידי מעבר "ממצב של פאניקה למצב של מבוכה". פאניקה, לדבריו, היא "סוג של יוהרה", הנובעת מאשליה ש"אנו יודעים בדיוק" שהעולם הולך "לאבדון". מבוכה, לעומת זאת, היא "רגש צנוע יותר, ולכן יותר מדויק", המבוסס על ההכרה ש"אין לי מושג מה קורה בעולם".

Yuval Noah Harari: "21 Lessons for the 21st Century" | Talks at Google - דלג
Yuval Noah Harari: "21 Lessons for the 21st Century" | Talks at GoogleTalks at Google

השבת האמון בליברליזם מתחילה אפוא בהמרת הוודאות האפוקליפטית במבוכה סוקרטית. שיקול זה מסביר את הניגוד בין שני היעדים שמציב הררי ל"מחשבות": מצד אחד הוא שואף "להציע רק קצת בהירות" כדי שיותר אנשים יוכלו להצטרף "לדיון על עתיד המין האנושי"; ומצד שני הוא חותר "למתן את תחזיות יום הדין" באמצעות "מצב המבוכה". בעוד שמבחינה אנליטית שתי המטרות אכן סותרות, הרי שמבחינה פוליטית הן דווקא משלימות: "הבהירות" אמורה להקטין את מצב "הזעזוע", "הבלבול" ו"החרדה" שלתוכו שקעו האליטות הליברליות וכך לסייע להן לעבור ממצב הפאניקה למצב המבוכה. ואולם, כדי לחבר בין הבהירות למבוכה מבחינה פוליטית מפריד ביניהן הררי מבחינה תפקודית: החתירה לבהירות מוצגת כעניין אישי ונפשי, ואילו מצב המבוכה — כעניין ציבורי ופוליטי.

ג.

כינון מצב המבוכה מכתיב את המבנה של "מחשבות". הררי דן בגורמים למשבר הדמוקרטיה הליברלית ומסיים כל דיון בחוסר ודאות ותהיות המובילים לדיון בגורם נוסף, מופשט ורוחני יותר. בפרק העוסק במלחמה, למשל, הוא מאמץ את גישת "מצעד האיוולת" של ההיסטוריונית ברברה טוכמן וקובע כי "הטיפשות האנושית היא אחד הכוחות החזקים ביותר בהיסטוריה" וכי "גם אישית וגם כקבוצה בני אדם נוטים לפעמים להרס עצמי". לאחר שרידד את פרשנות הפוליטיקה לאבחנות פופולריות מתחום הנפש, קובע הררי — כמין אורקל — כי מלחמת עולם שלישית היא לא "בלתי נמנעת", אך גם לא "בלתי אפשרית". תחזית סתומה זו, שהיא תמציתו של מצב המבוכה, מובילה אותו למסקנה, שהיא תיאולוגית יותר מפוליטית, כי הדרך למניעת מלחמה היא "מנה הגונה של ענווה".

לאחר הפרק המוקדש למלחמה דן הררי בסדר עולה של ערטילאיות במושגים ענווה, אלוהים, חילוניות, אמת, צדק ועוד, שכל אחד מהם מוסיף לערפול המציאות החברתית ולטשטוש ממדיה הפוליטיים. הספר מסתיים בפרק "התבוננות", שבו מסביר הררי כיצד יש להתמודד עם הקושי "לראות את הדברים בבהירות מספקת". לדבריו, "המשקפיים" שדרכם הוא בוחן את העולם הם "הריכוז והבהירות" שמקנה לו המדיטציה בשיטת הוויפאסנה — מושג שמשמעותו, לדבריו, היא "התבוננות עצמית". לכן הוא סבור כי "לכולנו כדאי להתבונן בעצמנו... בפרט עלינו ללמוד להכיר את התודעה שלנו" — על ידי תרגול הוויפאסנה או טכניקה אחרת.

במקום דיון פוליטי במשבר הדמוקרטיה הליברלית מציע אפוא הררי התבוננות עצמית. כך הוא מערפל את הסיבות ל"משבר הנוכחי" ומשבש את המאמץ להציע לו פתרונות, שהעדרם מעמיק את המשבר ואת מצב המבוכה כאחד. כמה ממבקרי המהדורה האנגלית של "מחשבות" הצביעו על מסריו המעורפלים של הספר כאחד מחסרונותיו הבולטים, אך בכך הם החמיצו את כוונתו של הררי: עמימות טיעוניו, כלומר חולשת ניתוחיו, משרתת את מטרתו הפוליטית, כלומר את מצב המבוכה.

ד.

הכשלים הפוליטיים שמתוכם מכונן הררי את מצב המבוכה בולטים בניתוח שהוא מציע לשתיים מן הסוגיות המגדירות את סדר היום הבינלאומי: משבר ההגירה וסכנת הטרור. בפרק "הגירה" קובע הררי כי ההגירה לאיחוד האירופי מעוררת בקרב תושביו "תגובות מנוגדות", המזינות מחלוקת חריפה, שהדיון הציבורי מתקשה ליישב. כדי "להבהיר את התמונה" הוא מאמץ את היגיון השוק ומציע "לחשוב על ההגירה כעל עסקה" בין המדינות הקולטות ובין המהגרים, ובהתאם לכך הוא מציג את המחלוקת בין תומכי ההגירה למתנגדיה כוויכוח מעין־משפטי בשאלה, האם הצדדים עומדים בתנאי העסקה המדומיינת. ואולם, בסיומו של דיון ארוך, המטשטש את קווי המחלוקת, הוא קובע כי "אי אפשר להכריע מי צודק". בהמשך בוחן הררי את היחס למהגרים באמצעות טיעונים המהדהדים את השיח הרב תרבותי וממיר את המושג "גזענות" ב"תרבותנות", אך גם אלו אינם מסייעים לו להבהיר את מחלוקת ההגירה. בסיום הפרק הוא מסכם כי "זהו דיון שיש בו שתי עמדות לגיטימיות שאפשר וצריך להכריע בו בעזרת המנגנונים הדמוקרטיים הרגילים". כלומר, הררי ממליץ לדבוק במבוי הסתום הפוליטי, שעורר את הדיון מכלתחילה, וכך היומרה להבהרת התמונה משמשת ככיסוי לערפולה, המעמיק את מצב המבוכה.

מלאכת הערפול של הררי מגיעה לשיאה בפרק "טרור". הוא ממעיט בסכנת הטרור, שלדבריו הוא "בעיקרו של דבר הצגה", אסטרטגיה של "גורמים חלשים" המעוניינים לערער את "תחושת הביטחון" הציבורי כדי "לחולל שינוי פוליטי". לפיכך הוא נוזף בממשלות ובתקשורת, שבאופן תגובתן מגדילות את האימה שחותר הטרור להטיל, וכך מסייעות לו בהשגת מטרותיו. על הממשלות, קובע הררי, לחדול "להגיב על תיאטרון הטרור בהפקה של תיאטרון ביטחון" ולהיאבק בטרור "בפעילות חשאית ולא ראוותנית". בדומה לכך, על התקשורת "להימנע מהיסטריה" ולחדול מדיווח היתר המספק לטרור פרסום ומעצים את הפחד.

ואולם, נחרצותו של הררי עומדת ביחס הפוך לעדכנותו. הוא מתייחס בעיקר לפיגועי 11 בספטמבר 2001, אך אינו דן בדפוסי הטרור שהתפתחו מאז — ארגוני טרור המופעלים על ידי מדינות או ארגוני טרור בעלי אופי מדינתי־למחצה — המערערים את הנחותיו ומסקנותיו. בנוסף, הניתוח שמציע הררי בנוגע ליחסי הגומלין בין הטרור לתקשורת מוגבל לעידן שלפני הרשתות החברתיות, המאפשרות לפנות לציבור ישירות, ללא תיווכה של התקשורת הממוסדת.

במקום התובנות המובטחות בשאלת ההתמודדות עם "הטרור של ימינו" מציע הררי תוכחה מוסרנית: הוא קובע כי "זו האחריות שלנו — כל אחד ואחת מאיתנו — לשחרר את הדמיון שלנו מאחיזת הטרוריסטים", שכן "הפחד שלנו" הוא הגורם להתנהלות הכושלת של הממשלות והתקשורת, ולכן "אנחנו האחראים להצלחה או לכישלון של הטרוריסטים". ואולם, הפרטת המאבק בטרור באמצעות סיסמאות הלקוחות מתחום האימון האישי עומדת בניגוד לדרכים עדכניות להתמודדות עמו. כך, למשל, חוקרת מדע המדינה דפנה קנטי טוענת כי באמצעות התערבות של מנגנונים ממשלתיים וחברתיים ניתן לצמצם את השפעותיו הפסיכולוגיות של הטרור על הפרט ולהקטין את תחושות הפחד והאיום שהוא מעורר.

הרהוריו של הררי על המלחמה, ההגירה והטרור חושפים את ההיגיון של שיטתו: הוא מפקיע סוגיות אלה מהקשריהן החברתיים, מציג אותן כבלתי פתירות מבחינה פוליטית והופך את ההתמודדות איתן לעניין אישי. כינון מצב המבוכה, שאליו חותר הררי, מתגלה אפוא כהפרטת המרחב הציבורי, המהווה תנאי לשלטון האליטות הליברליות.

ה.

תרומתו של הררי לשיקום שלטון האליטות הליברליות נחשפת בפרק "שוויון". הוא מזהיר כי "המאה ה–21 עלולה לחזות בעיצובן של החברות הכי לא־שוויוניות בהיסטוריה", שכן פריצות דרך טכנולוגיות עתידות "לאפשר לעשירים לתרגם את יתרונם הכלכלי ליתרון ביולוגי", וכך "הבדלי המעמדות" יפצלו את האנושות ל"קאסטות ביולוגיות". מהלך זה, הוא מציין, יהיה מנוגד לכיוון ההתפתחות שאיפיין את המאה ה–20, שהיתה "סיפור של צמצום אי־השוויון בין מעמדות שונים, גזעים שונים ומגדרים שונים". ולכן "העולם בשנת 2000... הוא בכל זאת מקום שוויוני הרבה יותר מהעולם של שנת 1900", מגמה שהחלה להשתנות רק "בשנים הראשונות של המאה ה–21". ואולם, הדיון ב"עולם" מטשטש את הגידול המהיר באי־השוויון הכלכלי־חברתי שהתחולל ב"ארצות הליבה של המערב" בעשורים האחרונים של המאה ה–20.

על האופן שבו מתאים הררי את הצגת התפתחות אי־השוויון בין 1900 ל–2000 לסדר היום הניאו־ליברלי אפשר ללמוד מתוך השוואת ניתוחיו לאלו שמציע הכלכלן תומס פיקטי בספרו "הון במאה ה–21". כמו הררי, גם פיקטי בוחן את התהליכים ההיסטוריים במשיכות מכחול רחבות של מאות שנים; אך בעוד הררי משתמש ב"משך הארוך" כדי לעמעם את התמורות הפוליטיות, פיקטי מאיר אותן באמצעותו. הררי מסביר את הגידול בשוויון לאחר מלחמת העולם השנייה ב"הרחבת אופקיו" של הליברליזם, שהובילה ל"הבנה" של חשיבות הספקת שירותים חברתיים לכל. פיקטי, לעומת זאת, מדגיש כי "ההיסטוריה של חלוקת העושר" היא "פוליטית מאוד" וכי הגידול בשוויון היה פרי של "עימותים פוליטיים".

רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, 1988. הבטיחו "לגלגל חזרה את מדינת הרווחה"
AP

לפי פיקטי, בין 1900 ל–2000 התחוללו במדיניות הכלכלית־חברתית במערב שני מהפכים: הראשון הוביל לצמצום אי־השוויון, והשני גרם לגידולו המהיר. אי־השוויון הצטמצם בין שנות ה–20 לשנות ה–70 — התפתחות שאותה תולה פיקטי, בין השאר, בהתגבשות "המדינה החברתית" (the Social State), מושג מדויק יותר, לדעתו, מ"מדינת הרווחה". המדינה החברתית פעלה להגדלת השוויון באמצעות מיסוי פרוגרסיבי, הגברת הרגולציה, הרחבת השירותים החברתיים והלאמה, מדיניות שהגיעה לשיאה בשלושת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה. לעומת זאת, מאז שנות ה–80 חזרו "תמורות פוליטיות" והרחיבו את אי־השוויון. היפוך המגמה, קובע פיקטי, היה תולדה של "המהפכה השמרנית" שהתחוללה בשנות ה–70. מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו, שהציגה את מדינת הרווחה כ"הונאה יקרה ומיותרת", הכשירו את "האקלים האינטלקטואלי" שאיפשר את המהפכה, שמבצעיה — כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן — הבטיחו "לגלגל חזרה את מדינת הרווחה". המהפכה השמרנית אכן צימצמה את "המחויבות למדינת הרווחה" והגדילה את אי־השוויון על ידי הפרטת תשתיות ושירותים חברתיים, פגיעה בפרוגרסיביות של המיסוי וליברליזציה ודה־רגולציה של שוקי ההון והסחורות.

עולה אפוא שטענתו של הררי כי "המהפכה הטכנולוגית מאיימת למוטט את מדינת הרווחה... בקרוב מאוד" שגויה ומטעה; בפועל, תהליך זה החל כבר לפני ארבעה עשורים כחלק מהמהפכה הניאו־ליברלית. כך מתאים הררי את תמונת העבר לצורכי ההווה: כדי שלא לפגוע בשיקום שלטונן של האליטות הליברליות במאה ה–21 הוא מטשטש את האופן שבו הן בנו את עוצמתן על ידי הגדלת אי־השוויון הכלכלי־חברתי מאז הרבע האחרון של המאה ה–20.

ו.

הררי נרתם לשיפוץ דמותן של האליטות הליברליות גם בפרק "קהילה" הדן בפייסבוק ובמייסדה, מארק צוקרברג. כדי למתן את הזעם הציבורי שמעורר המונופול המתעצם של פייסבוק פועל הררי להסטת הביקורת מהתנהלותה הכלכלית הפוגענית של החברה להשפעותיה המזיקות על חיי משתמשיה כפרטים. ההשתקעות במסכים גורמת לנו, לדבריו, להתרחק "מהגוף שלנו" ולקפח את כישורינו הגופניים והחברתיים בשל אובדן היכולת "להתחבר לחוויה" שלנו עצמנו. לכן הוא קורא לפייסבוק לפתח מודל עסקי שיקטין את חשיפת משתמשיה לרשת ויאפשר להם "להקדיש יותר תשומת לב לסביבתם הפיזית ולתחושותיהם הגופניות".

מארק צוקרברג וברק אובמה. צוקרברג התנהל כאילו הפנים את ביקורתו של הררי בדבר הצורך של פייסבוק להכיר בטעויותיה ולהסכים לפשרות
AP

הביקורת על פייסבוק תורגמה לדרישה להכפפת פעילותה הדורסנית לרגולציה ממשלתית מחמירה. הררי מצטרף אמנם למבקרים, אך רק כדי לעקר את המשמעות הפוליטית של התביעות ולסכל ככל האפשר הסדרה ממשלתית שתגביל את פעולת החברה. כך הוא מציע שפייסבוק עצמה, מרצונה הטוב, תשפר את התנהלותה ותקפיד על פרטיות משתמשיה או תחדל להתחמק מתשלום מסים, למשל. לצד דחיית ההתערבות הפוליטית מציע הררי להתמודד עם עוצמתה של פייסבוק בשיטת השוק: לתמרץ תאגידים, מוסדות וממשלות להתחרות בה ולהציע "פרויקטים חברתיים משלהם".

בראשית 2017 הכריז צוקרברג כי לנוכח הירידה בתחושת הקהילתיות בעולם תפעל פייסבוק ליצירת רשת גלובלית של "קהילות משמעותיות". היוזמה, שנועדה להפגין את האחריות החברתית של פייסבוק וכך להקטין את הלחץ להטלת פיקוח ממשלתי על פעולתה, עוררה ביקורת נוקבת. גם במקרה זה הצטרף הררי לביקורת כדי למתן את הפגיעה בפייסבוק. הוא שיבח את "נכונותו של צוקרברג לגבש חזון חברתי" ואת תוכנו, אך הסתייג מאפשרות ביצועו, בטענה ש"רשתות מקוונות" לא יוכלו לפתור את "המשבר הקהילתי", משום ש"חברים בפייסבוק" אינם תחליף ל"קהילות אינטימיות" וכי "מגבלותיהן של מערכות יחסים מקוונות" ימנעו מפייסבוק לפתור את בעיית הקיטוב החברתי בעולם. הררי חזר והסיט אפוא את הדיון מהתנהלותה של פייסבוק כחברה לדיון במגבלות הרשתות החברתיות כמדיה, וכך עיקר את התוכן הפוליטי של הביקורת.

הפרק הדן בפייסבוק פורסם במקור כמאמר ב"פייננשל טיימס" במארס 2017, ומותר להניח כי צוקרברג נחשף לתוכנו; אך גם אם לא, הוא עתיד היה להתנהל כאילו הפנים את ביקורתו של הררי בדבר הצורך של פייסבוק להכיר בטעויותיה ולהסכים לפשרות כדי להגן על האינטרסים החיוניים שלה.

באפריל 2018, בעקבות כמה שערוריות שבהן היתה פייסבוק מעורבת, זומן צוקרברג לשימוע בפני הסנאט האמריקאי, שבו הודה כי "ברור שפייסבוק לא עשתה מספיק כדי למנוע... נזק". הוא הביע צער וחרטה, קיבל אחריות אישית לטעויות שנעשו והסביר כי מקורן היה בתפישה "צרה מדי" של תפקידה החברתי של פייסבוק. על גבולות החרטה של צוקרברג מלמדים דבריו בטרם השימוע ולפיהם הוא תומך ברגולציה על פרסום מודעות פוליטיות באינטרנט, בתנאי שזו תוטל על כל הפלטפורמות, ולא רק על פייסבוק. לנסיגה של צוקרברג היתה אפוא תכלית עסקית ברורה: הוא הבטיח לסנאטורים כי פייסבוק תפנים את הביקורת ותשנה את התנהלותה, כדי "למנוע אפשרות של רגולציות חדשות", כפי שציינו פרשנים. מופע הענווה של צוקרברג הלם אפוא לחלוטין את אסטרטגיית הפשרה שעליה המליץ הררי.

לצד התמיכה באליטות הליברליות מתעלם הסיפור הליברלי החדש שמציע הררי באורח בולט מתנועות המחאה וממפלגות שמאל שעירערו בעשור האחרון על ההגמוניה הניאו־ליברלית. האליטות הליברליות הן חלק מגוש פוליטי שהפילוסופית ננסי פרייזר מגדירה "ניאו־ליברליזם פרוגרסיבי", המחבר בין "מגזרים עסקיים יוקרתיים" כמו וול סטריט, הוליווד ועמק הסיליקון ובין "זרמי המיינסטרים" של "תנועות חברתיות חדשות" כמו פמיניזם, רב־תרבותיות וזכויות להט"ב. הניאו־ליברליזם הפרוגרסיבי השתמש, לדבריה, בפוליטיקת הזהויות שהועילה ל"מעמד המקצועי־ניהולי", כדי לפגוע ב"רווחה החומרית" של שבעת העשירונים התחתונים, שבתגובה חלקם עברו לתמוך בטראמפ. פרייזר, שבניגוד להררי רואה באליטות הליברליות את הבעיה ולא את הפתרון, טוענת כי החלופה הממשית לטראמפ היא "השמאל המתחדש" בנוסח "הסוציאליזם הדמוקרטי" של ברני סנדרס. כדי לרכוש את אמונם של "האנשים העובדים", מדגישה פרייזר, על השמאל המתחדש לפרוץ את הניגוד הכוזב "בין שחרור ובין הגנה סוציאלית", כלומר להינתק מן הניאו־ליברליזם הפרוגרסיבי ולחשוף את הניגוד הרעיוני והפוליטי המפריד ביניהם.

"צעדת המיליון" בתל אביב, 2011. הררי מתעלם מתנועות המחאה של השמאל, שעירערו בעשור האחרון על ההגמוניה הניאו־ליברלית
ניר כפרי

אותו היגיון פוליטי שמנחה את פרייזר לקרוא לשמאל המתחדש לחדד את ההבדלים בינו ובין הניאו־ליברליזם הפרוגרסיבי גורם להררי לטשטש אותם. ערפול אי־השוויון הכלכלי־חברתי ומחיקת הסוציאליזם יוצרים מצג שווא, שלפיו המאבק הפוליטי מתנהל רק בין הפופוליזם לליברליזם, ולפיכך על מתנגדי הפופוליזם לחבור לליברליזם גם אם הם נמנים עם קורבנות מדיניותו הכלכלית־חברתית. למעשה, הניאו־ליברליזם הפרוגרסיבי הוא צדו השני של הפופוליזם של טראמפ, ולכן מחיקת השמאל המתחדש מן הסיפור הליברלי החדש שטווה הררי ב"מחשבות" משרתת את הליברליזם והפופוליזם כאחד.

ז.

במחיקת הפוליטיקה מן ההיסטוריה ובשיבוש ההסברים הסיבתיים להתפתחותה נשען הררי על "המיתולוגיה הסאפיינסית", אותו נרטיב־על שהוא פיתח מאז "קיצור תולדות האנושות" ואשר הקנה לו את פרסומו.

המיתולוגיה הסאפיינסית מבוססת על שתי הנחות סותרות: האחת, "המוח והנפש שאנו נושאים בתוכנו הם מוח ונפש של לקטים־ציידים, ומותאמים לא לעולמנו שלנו, אלא לעולמם של הלקטים־ציידים"; השנייה, "מאז המהפכה הלשונית, אין יותר דבר כזה 'צורת חיים טבעית'. מה שיש זה רק בחירות תרבותיות שונות מתוך טווח עצום של אפשרויות". סתירה זו משכפלת למעשה את היגיון השוק העומד בבסיסה של המיתולוגיה הסאפיינסית. הררי קובע כי "רוב אי־הצדק בעולם של ימינו נובע לא מדעות קדומות של פרטים, אלא מעיוותים בקנה מידה גדול במערכות חברתיות, כלכליות ופוליטיות". אלא שהפרט, לשיטתו, אינו שולט במערכות אלה משום ש"העולם פשוט נהיה מסובך מדי למוח הלקטי שלנו... שלא בנוי להבחין בעיוותים מערכתיים".

טיעונו של הררי בדבר חוסר יכולתו של הפרט להבחין ב"עיוותים" המתחוללים ב"מערכות" חושף את המיתולוגיה הסאפיינסית כעוד מטפורה של התפישה הרואה בשוק מצב טבעי. לאור זאת יש לקרוא את אזהרתו ב"מחשבות" כי אם האנושות לא תדע מה לעשות עם העוצמה שמקנים לה הביוטק והאינפוטק, "כוחות השוק לא ימתינו בצייתנות אלפי שנים עד שנגבש דעה. ידם הנעלמה תכפה עלינו את תשובתם העיוורת". אלא שבהתאם להנחתו של הררי כי "המוח הלקטי שלנו לא בנוי להבחין בעיוותים מערכתיים", האנושות לא יכולה לפרוץ את היד הנעלמה של כוחות השוק, וכל שהיא יכולה הוא להכיר בהם ולפעול במסגרתם.

המיתולוגיה הסאפיינסית היא אפוא גרסה נוספת של הניגוד בין פעולה פוליטית להתבוננות עצמית העומדת במוקד ניתוחו של הררי: ברוח הניאו־ליברליזם הפרוגרסיבי הוא מאשרר בהסברים אנתרופולוגיים את הגבלת השפעתה של הפוליטיקה הדמוקרטית על השוק ומצמצם את עניינו של הפרט לבחירותיו התרבותיות במסגרתו.

המיתולוגיה הסאפיינסית מחליפה את מנגנוני הפרשנות המקובלים במחקר ההיסטורי — גם את אלו המתמקדים בתהליכים ולא באירועים — ומציעה מקריות במקום סיבתיות. לכן במקום הסברים למשבר הדמוקרטיה הליברלית מספק הררי ב"מחשבות" רק עוד ועוד מקרים ודוגמאות, ועוד ועוד טיעוני בעד ונגד ומצד אחד ומצד שני, שרק מוסיפים ומערפלים את ההיסטוריה אל תוך סתירותיה של המיתולוגיה הסאפיינסית.

הפופולריות שרכשו רבי המכר של הררי, לעומת זאת, ניתנת בהחלט להסבר היסטורי. תהליכי הנישול שחולל הניאו־ליברליזם עוררו מאז שנות ה–90 התנגדות גוברת לגלובליזציה התאגידית ולאי־השוויון החברתי. לצדם התפתח עניין גם במדיניותו של הניאו־ליברליזם ובאופן פעולתם של מנגנוני הדיכוי שלו, שמצא ביטוי בגל של ספרי עיון, כמו "בלי לוגו" ו"דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין, או סרטי תעודה כמו "רוג'ר ואני" ו"Sicko" של מייקל מור. המשבר הכלכלי של 2008 ותנועות המחאה של 2011 הפכו את העניין בכשלי הניאו־ליברליזם ועוולותיו למאבק פוליטי לתיקונם, שעלול היה לסכן את שלטונן של האליטות הליברליות. נראה שעל רקע חשש זה יש להבין את הצלחת ספריו של הררי, שהחלו להופיע ב–2011. המיתולוגיה הסאפיינסית יצרה אשליה של הסבר למשבר, ועוד יותר מכך היא סיפקה רציונליזציה אנתרופולוגית לחוסר האונים מול כוחות השוק, והציגה את האליטות הליברליות כסיכוי לתיקון. הבשורה של הררי התחרתה בהצלחה על תשומת הלב של הקוראים ודחקה מן הדיון הציבורי את הפרשנויות שעלולות היו לסכן את הניאו־ליברליזם. ואכן, בעוד שהביקורת החברתית של קליין חושפת את מנגנוני הדיכוי ואי־השוויון וממסגרת אותם כחלק מן המדיניות הניאו־ליברלית, המיתולוגיה הסאפיינסית מתמקדת בהתנהגות וביחיד והופכת את המוח הלקטני שלנו למגבלה לניתוחים מערכתיים ולאפשרות לשנותם. ב"מחשבות" הוסיף הררי עוד רובד להבדל: בעוד קליין ומור מתארים את כשלי אי־השוויון בהווה, מסיט הררי את תשומת הלב לסכנותיו בעתיד.

המיתולוגיה הסאפיינסית של הררי היא אפוא עוד אחד מהמנגנונים התרבותיים המכוונים לבסס את ההגמוניה הניאו־ליברלית ולנרמל את שלטון האליטות הליברליות. בכך דומה המיתולוגיה הסאפיינסית לתוכניות הריאליטי המפנימות בקרב צופיהן את החוקיות הניאו־ליברלית באמצעות הבידור, או לתפישות שונות של הניו־אייג', העושות זאת באמצעות גילוי של חוקיות חלופית לכאורה, שלמעשה משכפלת את הנחותיו של השוק.

תיאור האליטות הליברליות ב"קיצור תולדות האנושות" כמי שהביאו לשלום עולמי הפך את הררי להיסטוריון המועדף עליהן, וב"מחשבות" — גם לאידיאולוג שלהן. ב"היסטוריה של המחר" מתאר הררי את האידיאלים הליברליים כ"מקובלים על הכל", אך בפועל נזקקות האליטות הליברליות למיתולוגיה הסאפיינסית — כמו לאמצעים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים אחרים — כדי להפוך אותם לכאלה. לפיכך, פריצת ההיגיון הניאו־ליברלי, ומאבק באי־השוויון הכלכלי, בחוסר הביטחון החברתי ובסבל האנושי שהוא מחולל מחייבים לפרוץ גם את גבולות המיתולוגיה של הררי ואת אשליותיה, ולחשוף את הכשלים ההיסטוריוגרפיים המונחים בבסיסה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות