שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נבואת הנוסטלגיה העתידית של חיים חפר

הכיסוף הכפול, מן ההווה לעתיד ומן העתיד המדומיין חזרה להווה שייהפך לעבר, עשה שהשיר "היו זמנים" של חפר הוא כל כך רענן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

יום רביעי. עוד מעט שמונה. באולם הצר בבית בן גוריון יתחיל בעוד כמה דקות ערב המוקדש לשירי מלחמת העצמאות. גבר קשיש נוסף מגיע, נשען על מקל. "מה נשמע, שלומק'ה?", מקדם אותו האיש היושב לצדי. "טוב". "אני שמח לשמוע". "אל תחשוב שזה הכל". "כמעט הכל זה גם טוב". "העיקר שנפגשים".

הקלידן של הערב מתאחר (הגיע מרחוק וחשב לתומו שיוכל למצוא מקום חנייה סמוך לבית בן גוריון). "אתה חדש כאן", קובעים בני הזוג היושבים לידי. אני מחייך לאישור. "אנחנו", אומר נ', "באים לערבים האלה כבר הרבה שנים". אשתו מסתכלת סביבה ופורשת את ידיה: "זהו. הרבה אנשים שהכרנו כאן כבר אינם". חיים גורי גר בירושלים, אבל המשפטים הקצרים האלה מקפיצים אותו כבמטה קסם לכאן. בשירו "פגישת מחזור" הוא מתאר נפלא את בני דורו המתמעטים במהירות, את רעיו "המשוּקפים והמעוּקפים והמכוּפפים" הנפגשים בפגישת מחזור ב"אהלן" פלמ"חי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ