מדוע נזכרתי בשיר של עמיחי בבית החולים איכילוב

דווקא כשהם פצועים, דווקא כשהם זקוקים לעזרה יותר מבכל זמן אחר, המבוגרים מוצאים את עצמם לבדם. מחשבות על זיקנה, שירה ומידת הרחמים

אברהם בלבן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אברהם בלבן

באחד משיריו הראשונים של יהודה עמיחי, "אלוהים מרחם על ילדי הגן", תיאר את מידת הרחמים הפוחתת בעולם: אלוהים מרחם על ילדי הגן ופחות על ילדי בית הספר. המבוגרים אינם זוכים כלל לרחמיו של אלוהים, "ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע / בחול הלוהט, / כדי להגיע לתחנת האיסוף / והם שותתי דם".

האירוניה על מידת הרחמים האלוהית היא כאן חזקה במיוחד: דווקא כשהם פצועים, דווקא כשהם זקוקים לעזרה יותר מבכל זמן אחר, המבוגרים מוצאים את עצמם לבדם, בלא כל עזרה מגבוה. לעומת ילדי הגן ההולכים על שתיים, המבוגרים הפצועים זוחלים על ארבע, כתינוקות, אבל כעת הם לבד בעולם (בראיונות שונים סיפר עמיחי כי תמונת החיילים שותתי הדם הזוחלים על ארבע לקוחה מחוויותיו במלחמת השחרור. כמה וכמה משיריו מתארים מראות של פציעה ומוות בחולות אשדוד).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ