מפגש עם הזיקנה בחמסין של תל אביב

האיש פוסע לצדי לאט־לאט. הוא מצביע על סלע בזלת גדול ואומר: "וזאת האנדרטה לזכר אריק איינשטיין". מעט גאווה מתגנבת לקולו

אברהם בלבן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אברהם בלבן

אני עומד לעזוב את מרפאת תל נורדאו אשר ברחוב דב הוז (רופא העור אוהב לראות אותי פעם בשנה). בחוץ שרב, ואני שמח שלמרות השעה המוקדמת לקחתי אתי כובע קש רחב תיתורה. איש קשיש, נמוך קומה, מתקרב אלי בצעד איטי ומצביע על הכביש הנמצא בשלבי תיקון. האם אוכל לעזור לו לחצות את הרחוב? אני מהנהן והוא אוחז בזרועי. לפני שנים אולי היה בעל גוף, אבל כעת הכל תלוי עליו: לחייו, פימתו, החולצה הכחולה. מכנסיו האפורים נשארים במקומם על גופו הצנום רק הודות לחגורה הדוקה. שרירי זרועו כמו התרוקנו, אבל כף ידו אוחזת בזרועי בעוצמה שאי־אפשר לנחש שעדיין קיימת בו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ