הידד, חדרי החדש, הצופה פני ים

שכחתי את כרטיס הרב־קו שלי בבית והנהג בקו 72 מחזיר לי בפנים חמוצות עודף של ארבעה שטרות של עשרים שקלים ועמם עוד כמה מטבעות. אני מוצא לי מקום ישיבה באוטובוס ומסתכל רגע ועוד רגע בפניה המוכרות של רחל המשוררת מוכפלות בארבע. רק עכשיו אני רואה את ענפי הדקל המהווים רקע לשערה הלא מסורק של המשוררת. השטרות, המחלקים את פניה של רחל לשני חלקים, בהיר וכהה, מגדילים ומעוותים את אפה ואינם עושים עמה חסד. אבל משהו בכל זאת עובר היטב בתמונה, ואיני מצליח לנסחו.