אברהם בלבן
אברהם בלבן

יום שלישי. תשע בערב. לשדרות בן גוריון ריח של אביב. בניחוח הקל יש משהו מן העלווה החדשה של שיחי ההדס, אבל עוד מרכיב כבד יותר שאיני מצליח לזהותו. רק בקצה השדרה, ערוגה צפופה של פטוניות הפורחות בסגול עמוק מגלה לי את מקור הריח. לא צריך להתכופף כדי ליהנות מהריח העמוק והמרוכז המציף את האף.

בתי הקפה סביב כיכר רבין הומים אדם. בכמה מהם טלוויזיות גדולות על המדרכה כאילו משחק גורלי עומד להתחיל בכל רגע. על ספסל בכיכר יושבים שני גברים מבוגרים, ואחד מהם טוען בהתלהבות כי תמיכה במפלגה זו או אחרת היא בדיוק כמו אהדה של קבוצת כדורגל: מי שהיה בילדותו אוהד של מכבי תל אביב ימשיך להיות אוהד שלה כל חייו. "לא תאמין", הוא אומר, "המחקר מראה שרק שלושה אחוזים מאוהדי הספורט מחליפים קבוצה במהלך חייהם". בן שיחו נראה פחות מעוניין בדיון ורק מהנהן בראשו. אני לא יודע היכן שמע האיש על המחקר שהזכיר, אבל ברור לי שאני איני שייך לשלושת האחוזים האלה. בשנות ילדותי בקיבוץ הפועל תל אביב היתה הקבוצה שלנו, והתמיכה בה היתה ברורה וצפויה בדיוק כפי שזריחת השמש כל בוקר במזרח היתה צפויה לגמרי. כי תל אביב היתה ההסתדרות ועיתון "דבר", והפועל תל אביב היתה חודורוב ולבקוביץ וטיש (שלא ידע לבדוק בעיטה ישרה, אבל היה מרחיק את הכדור הכי רחוק שאפשר ממקום הסכנה ומכסח באותה הזדמנות רגל של שחקן יריב). למה גם ממרחקים המשכתי לעקוב באיזה מקום בליגה נמצאת הפועל תל אביב? כי חודורוב ולבקוביץ וטיש היו בני משפחה ומשפחה לא מחליפים.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ