בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל תקרא לי שחור

2תגובות

ע. צופיה היא תולעת ספרים בלתי נלאית, העובדת בשב"ס. לא, לא שירות בתי הסוהר כי אם שירות בילוש ספרותי, סוכנות בלשים השייכת לה ומתמחה בפיענוח תעלומות-חיים באמצעות עלילותיהם של ספרים. מדי פעם מתייצבים במשרדה לקוחות שפנו לכל בלש, חוקר או פסיכולוג בעיר, אך העניין שמציק להם נשאר בלתי פתור. ע. מקשיבה להם, סורקת את מאגר הספרים הענק שבראשה ובמשרדה - וכמעט תמיד מספקת את התשובה.

 

"גם את שייכת לגזענים האלה?" התקומם הבחור, "אלה שחושבים שאם אני שחור, אני שווה פחות?"

ע. העבירה את מבטה מפניו אל פני ידידה, עורך הדין והשופט בדימוס ח. קדמון; מהיכרותה עם ח. ידעה שמאז שפרש לפנסיה הוא בוחר לו מדי תקופה "מקרה צודק ולכאורה גם חסר תקווה", כהגדרתו, ומנסה לסייע לו. מאליו מובן שעו"ד קדמון אינו גובה שכר טרחה, ושכרו היחיד הוא הידיעה שהניח לצדק להיעשות. לא אחת מגיע קדמון עם לקוחותיו אל ע., בתקווה שתמצא למענם גם אסמכתאות ספרותיות, שיוצגו בבית המשפט לצד אלה המעוגנות בחוקים ובתקדימים, ויסברו את אוזניהם של המשכילים מבין השופטים. הפעם, למרבה הצער, נאלצה ע. לאכזב את קדמון ואת לקוחו. הדוגמה הספרותית היחידה שהכירה - עמדה בניגוד לתקוותיהם. "אתה לא שווה פחות בעיני", אמרה לבחור, "וכנראה גם לא בעיני רבים אחרים, אבל אם הבן של מר ארונוב יחליט לגרש אותך מן הבית - לא תוכל לעשות דבר".

"הסברתי לו את זה", אמר עורך הדין.

"מר ארונוב התייחס אלי כמו אל הבן שלו. הוא מצא אותי מסתובב בתחנה המרכזית, אחרי שהורי גורשו מן הארץ והשאירו אותי אצל חברים. מר ארונוב..."

"למה אתה קורא לו מר ארונוב?"

"אני מכבד אותו. הוא לקח אותי אל האחוזה שלהם, עם המשק הגדול והרפת והשדות. הוא שלח אותי לבית-ספר ולימד אותי לנהל את הכל. בזמן שהבן שלו, רונלי, עזב ללימודים באנגליה, ומר ארונוב הזדקן ולא יכול היה לנהל את העסק - אני הייתי זה שהביא פועלים, דאג לזריעה, לקציר, להאכלת הבהמות. הייתי רק בן 12, אבל אלמלא אני - מר ארונוב היה גווע ברעב, הוא וגם בטי".

"בטי?" "הבת שלו. אחותו של רונלי. שנינו בני אותו גיל. היא בת 16 עכשיו, וגם אני. רונלי בן 25".

ע. החליפה מבט עם עורך הדין קדמון. "אפילו השמות דומים", אמרה בקול נמוך.

קדמון הנהן ו-ע. ידעה שהוא מזהה את הספר אליו היא מתייחסת. "בטי ואני היינו נשמות תאומות", הבחור המשיך, "ביחד טיילנו בשדות, ביחד למדנו, וביחד גילינו את האהבה".

"ומר ארונוב..." "אמרתי לך, הוא ראה אותי כבן שלו, ורונלי תמיד התרעם על כך. כשמר ארונוב נפטר - לא מצאו צוואה, ועל פי החוק, רונלי ירש את המשק ומיד התחיל להתעלל בי".

"הוא הוציא אותו מבית הספר", קדמון התערב, "הכריח אותו לעבוד במשק, וכינה אותו בשמות גנאי".

"כושי!" התמרמר הבחור. "כושי תעשה את זה, וכושי תעשה את זה".

"ובטי?"

"באחד הטיולים שלנו היא נפלה ואושפזה בבית-חולים. לא רציתי ללכת משם. ביקשתי לשבת ליד מיטתה, אבל רונלי הודיע להם שאני לא שייך למשפחה וביקש שיגרשו אותי. הוא גם איים שיקרא למשטרת ההגירה". "ואז הוא פנה אלי", השלים ח. קדמון את הסיפור, "בבית החולים עבד בחור אתיופי שסיפר לו עלי".

"איך קוראים למקום שבו נמצאת האחוזה שלכם?" שאלה ע.

"אוויר פסגות", אמר קדמון וחייך. "זה לא ייאמן", השיבה ע., "צירוף מקרים כזה... אלמלא באת אתו אתה, הייתי חושבת שזו מתיחה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו