בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה לבסיס

תגובות

שירות בתי הסוהר כי אם שירות בילוש ספרותי, סוכנות בלשים השייכת לה ומתמחה בפענוח תעלומות־חיים באמצעות עלילותיהם של ספרים. מדי פעם מתייצבים במשרדה לקוחות שפנו לכל בלש, חוקר או פסיכולוג בעיר, אך העניין שמציק להם נשאר בלתי פתור. ע. מקשיבה להם, סורקת את מאגר הספרים הענק שבראשה ובמשרדה - וכמעט תמיד מספקת את התשובה.

הבחור שישב מול ע. היה צעיר, שזוף ומאוד נבוך. “אני לא מסוגל”, הוא אמר, “וזה לא הלחץ הפיסי, אלא הלחץ הנפשי. כל אידיוט יכול לשלוט בחיי, אם יש לו שני פסים על השרוול”.

ע. בחנה את פניו של אחיינה, ש. צופיה, שהתגייס לצנחנים. היא עדיין לא התגברה על ההפתעה שהלמה בה כשהתייצב בביתה בשבת בבוקר, והודיע שאינו מתכוון לחזור לבסיס הטירונות. “אני כל כך מתגעגע”, הסביר, “לאמא, לאבא, לאחיות שלי ולחברה שלי, סתוונית. אני חושב כל רגע מה היא עושה עכשיו, עם מי היא מדברת, האם היא תהיה אתי גם אם יקרה לי משהו? הכל מפחיד אותי ואני לא יכול לדבר על זה עם אבא, שמורעל על הצבא, ועם אמא, שתגיד לי להקשיב לאבא. דודה, אני לא יודע מה לעשות. קראת ספר על מקרה כמו שלי?”

ע. אפילו לא היתה צריכה להתעכב ולהיזכר. היא שלפה מאחד המדפים ספר ממורט מרוב קריאה. אחיינה הציץ בכותרת: “מותר לכתוב מלים כאלה?” גיחך. אחר כך קרא את שמו של המחבר. “הוא מוכר לי. יש על שמו רחוב או משהו”.

“משהו, אבל לא רחוב”, אמרה ע., “בוועדת השמות לעולם לא ינציחו אותו”.

“חתיכת שם יש לספר הזה”, אמר האחיין בהערכה.

“השם לא מבטיח כלום”, אמרה ע. ביבושת, “אני רוצה להראות לך קטע. הנה: ‘בטוח שהייתי נשבר בצבא בלעדיה, הייתי מביא להם את הסעיף עוד בשלב אלף... הייתי הולך לכלא שש, משתולל, יושב בצינוק ומאיים להתאבד עד שהפסיכיאטר היה שולח אותי הביתה על סעיף 24. ‘לקוי מבחינה נפשית’, ‘לא מתאים למסגרת צבא’, לא חשוב מה - העיקר לעזוב את הצבא. לברוח מההשפלה היומית בטירונות, הטרטורים של הרס”ר, הרונדלים סביב המחנה וההתעללות הבלתי פוסקת בילדים של אמא’”.

“זה כאילו נכתב עלי”, אמר ש., “בהבדל אחד, שאני לא מסוגל להיות בצבא כשהיא נשארת בעיר. היא לא מחזקת אותי כמו את הדמות שבספר. להיפך, היא מחלישה”.
“גם הוא לא נשאר עם החברה שלו. אחרי שהוא נפצע והופך למשותק בפלג גופו התחתון, הוא מוציא אותה מחייו כדי להתמודד עם השינוי”.

“והוא מצליח?”

“לא ממש”, אמרה ע.

“ואת זה את נותנת לי לקרוא כדי לעודד אותי?”

“את זה אני נותנת לך לקרוא כדי שתבין שהמצב יכול להיות הרבה יותר גרוע. לרוץ סביב המחנה ולספוג טרטורים זה משחק ידוע של רס”רים וחיילים, אבל זה לא הצבא האמיתי”.
“הצבא האמיתי זה להיפצע או למות?”

“להסתכן לפעמים, ואם אתה לא מרגיש שאתה יכול לעשות את זה, אני אדבר עם מישהו ותעבור לבסיס עורפי נוח. כמובן”, היא הוסיפה, “תצטרך לוותר על הנעליים החומות ולא תקבל כומתה אדומה וכנפי צניחה”.

ש. נטל את הספר וקם, מהורהר. “אני עוד צריך לחשוב על זה, דודה”, אמר.

מהו הספר?

פתרונות לחידה אפשר לשלוח למייל:
sfarim@haaretz.co.il
בין הפותרים נכונה יוגרלו שלושה ספרים. לזוכים תימסר הודעה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו