פרשת "שמיני" | עת לספוד ועת לרקוד
בפנייתו לאהרן, משה ניסה לתאר את האסון שהתרחש בעזרת ידע שהיה קיים אצלו על הסדר הרצוי של הדברים והתופעות הקיימות בעולם. בכך שטען בפני אהרן שמות בניו מדגים את קדושת ה' לעיני כל, יצר אי של משמעות בתוך הכאוס שהמוות הביא אל שמחת חנוכת המשכן. בכך ניסה להשיב את הסדר על כנו
"לַכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים", כתב קהלת, "עת לטעת ועת לעקור נטוע... עת לבכות ועת לשחוק; עת ספוד ועת רקוד" (קהלת ג' א'-ד'). לעתים ברצוננו להמשיך לרקוד, לצחוק ולטעת, אך איננו יכולים לעשות כך משום שהגיע דווקא הזמן לספוד, לבכות ולעקור נטוע.
המלים "לכל זמן" מקבלות משמעות שונה במקצת על רקע העולם של ספר ויקרא, שבו לכל קורבן יש זמן ומקום מוגדרים. רק מתוך הדיוק וההתאמה נבנה עולם המשכן, עולם הקרבת הקרבנות וחוקי הטומאה והטהרה, שבו החוקים מכתיבים לא רק מתי והיכן יתרחשו הטקסים או כיצד יתרחשו, אלא גם את זהות האנשים החייבים בטקסים וזהות הכוהנים העוסקים בהם.