פסח | משתמשים בגעגוע לאתמול כדי לשפר את יום המחר

מי שמדמיין איזו שיבה לשנים העליזות של הקמת המדינה נוטה לשכוח את הצנע ואת המלחמות, וגם בשבועות האחרונים של בידוד הקורונה אנחנו מייצרים לעצמנו דימוי מושלם של המשפחה והחברים שאיננו יכולים לפגוש, למרות שבימי שיגרה הם כנראה מעצבנים אותנו בתדירות גבוהה

ירין רבן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ירין רבן

געגוע הוא פועל יוצא של זיכרון, בין אם זה זיכרון אישי, משפחתי, קהילתי או לאומי. לכן אנחנו נתקפים געגוע עז דווקא באירועים שמזכירים לנו את מה שחסר. נזכרים בסבתא דווקא בערבי שבת, וכשאנחנו רואים חייל זר עובר ברחוב אנו חושבים על הילד שכבר שבועות ארוכים לא יצא מהבסיס. מסופר על חלוצי העלייה השנייה שבערב פסח הראשון אחרי עלייתם לארץ, ישבו בדממה בצריף האוכל ושתקו. רק קרקושי כלי האוכל ממתכת נשמעו בחלל, ומקצת התייפחויות. אמנם הם האמינו בכל לבם בעזיבת העולם הדתי והגולה, אך באותו ערב הם בכל זאת התגעגעו. החלוצה יהודית צטנר מקבוצת כינרת סיפרה: "החלו החברים להתכנס באולם. משנכנס חבר עורר בו המראה געגועים עזים, חוורו הפנים, והיה פורש לקרן זווית ודמעות נושרות מהעיניים. וכך גם שני ושלישי. לעיני כל אחד קם מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האב והאם ובני המשפחה, מקומו הנפקד ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם. כך ישבו שעה ארוכה מבלי להניד אבר. דממה עמוקה מסביב". בשאר השנה הם מילאו את ימיהם בעבודה, אבל בערב פסח לא יכלו להתחמק מהכאב שבגעגוע.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ