בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מן המבול אל העקידה

תגובות

פרשת "וירא"

לפני שתי פרשות, בסופו של המבול, הבטיח הקב"ה: "ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו, ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח, כא-כב).

אך בפרשת השבוע שלנו, כאילו לא הבטיח הקב"ה דבר, מתרחש מבול נוסף. לא מבול אוניברסלי אלא לוקאלי. לא במים אלא באש, אך עדיין מבול. אנשי סדום מרעים לעשות, הקב"ה משמיד את מקומם ואדם אחד ניצל על משפחתו. אפילו סצינת היין וגילוי העריות שבסופו של המבול חוזרת על עצמה. המבול, מתברר, אינו נקודת ציון חד-פעמית על ציר הזמן, אלא אירוע על זמני, מיתולוגי.

בשתי הפעמים מסתיים סיפור המבול בסיפור הזניה של אבות העמים. כנען במבול הראשון ועמון ומואב בשני, כמו היה משהו באפוקליפסה הניחתת מלמעלה המאפס גם את מערכת הטאבו האנושיים. במובן זה, המבול הוא מכשיר עלילתי שספר בראשית משתמש בו כדי להסביר מראש את רוע מעלליהם של העמים הזרים: כנען, עמון ומואב. סיפורי המבול כמו מבקשים לומר שהקב"ה ביקש להשמיד את הרוע, אך מתוך הזרע האחרון שנותר בשדה אחרי השריפה צץ ועולה רוע חדש, והוא מרע לעשות לא מתוך תגובה לחברה הרעה שצמח בה, אלא מכוח עצמו. המבול הוא תבנית עלילתית מיתולוגית המבקשת להסביר כיצד עוד קיים רוע בעולם למרות ניסיונותיו של הקב"ה להשמידו.

סיפור סדום הוא סיפור לוקאלי שאינו עומד במרכז העלילה כמו המבול הראשון. למעשה הוא נזכר לראשונה כמעט כבדרך אגב. שלושת האנשים מגיעים לבשר לאברהם ולשרה שבעוד שנה ייוולד להם בן, ואז מספר הקב"ה לאברהם על העתיד להתרחש. בתום הדיאלוג עוברת המצלמה המקראית מאלוני ממרא שבחברון, על גב ההר, אל כיכר הירדן. מכאן מתחיל סיפור סדום, והוא מעין בבואה של סיפור ההודעה לאברהם.

האנשים באו לבשר לאברהם על הולדת בנו, וכנגדם באים האנשים לבשר ללוט על העתיד להתרחש בסדום. המצלמה המקראית נכנסת אל כיכר הירדן, מדווחת על רוע מעלליהם של אנשי סדום, מלווה את לוט ואת בנותיו ואשתו אל מחוץ לעיר ומתארת את הגופרית והאש ואת אשת לוט הנעשית נציב מלח.

אך אז, באמצע הימלטותם של לוט ובנותיו, עוזבת המצלמה את בקעת סדום וחוזרת אל הרי חברון, אל אברהם. "וישכם אברהם בבקר את המקום אשר עמד שם את פני ה'. וישקף על פני סדם ועמרה ועל פני כל ארץ הככר וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן" (שם יט, כז-כח). המבול היה דרמה שהתרחשה בין הקב"ה לבין עצמו, אך הפעם, במבול השני, ישנו צופה בדרמה. אברהם עומד על ההר ומשקיף על בבואת סיפורו המתרחשת בבקעה.

נקודת ההיפוך בסיפור המבול הראשון היתה זו: "ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים' (שם ה, א). הזיכרון הוא שמחולל את המהפך, וממילא מתברר - ההשמדה היא צורה מסוימת של שיכחה, או מוטב - של השכחה. ההיזכרות היא שגורמת לעקומת ההרס להאט ואז לנטות בחזרה אל האפס.

בסיפור המבול זוכר הקב"ה את נח, הניצול היחיד מן האפוקליפסה. אך בסיפור סדום הוא אינו נזכר בלוט, המקביל לנח: "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט' (שם יט, כט). כיכר הירדן מעוצבת כבימת תיאטרון שמוצג עליה מחזה כביר ממדים, "המבול" שמו. מושבי הצופים נמצאים למעלה, על ההר, הרחק מן הגופרית. באמצע המחזה מופיע הקטליזטור ההופך את כיוונו של הסיפור: היזכרותו של הבימאי בצופה.

אברהם אינו צופה אדיש. יש לו בבואה בתוך הקטסטרופה, ובבואה זו גורמת לו להיות מעורב. לוט הוא נציגו של אברהם בסדום. הוא בן משפחתו של אברהם, הוא מכניס את האנשים אל ביתו כמו אברהם. הוא משמש אברהם במגרש הסדומי. כאשר מציל הקב"ה את לוט הוא בעצם מציל את בבואתו של אברהם.

אברהם עומד מול המבול. למיטב ידיעתו, בן אחותו נשרף שם למטה ויחד עמו נשרף גם משהו ממנו. הוא חווה עתה את ההבדל שבינו ובין לוט - את היותו נבחר. הוא מבין כיצד בחירתו של הקב"ה בו קורעת אותו ממשפחתו והופכת אותו ממשתתף במלאכת החיים לצופה בה. מקורבן גחמותיו של האל, למשתתף פעיל בהחלטותיו.

שניים יצאו מחרן אל ארץ כנען, לוט ואברהם. הנבחר ובבואתו של הנבחר. הקב"ה זכר את אברהם והציל את בבואתו. עתה שוכב לוט במערה, שיכור, אחרי ששכב עם שתי בנותיו, ואברהם משקיף מלמעלה על כיכר הירדן החרבה. שניהם רוצים המשך לזרעם. זה מלמעלה וזה מלמטה. זה קיבל הבטחה שיומשך, אך אשתו כבר בת תשעים. אלה יודעות שלא יהיה להן המשך ולכן עליהן לעשות מעשה שכנגד הטבע.

המחזוריות הטבעית, ההמשכית, שהבטיח הקב"ה, "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" - לא תתקיים. במקומה תתקיים המשכיות אחרת, כמו בוטאנית. הגוף - גופה של שרה - קמל ומתוך הקמילה יצמח זרע חדש. גם הרוע אבד, ומתוך האובדן צומח רוע חדש. שני הזרעים, העליון והתחתון, נובטים בה בעת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו