בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שאו מרום עיניכם וראו את אלה

תגובות

פרשת "שמות"

חומש שמות, שמתחילים לקרוא בו השבוע, נפתח בחזרה על מניית בניו של ישראל. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). בני ישראל ירדו למצרים כבר לפני שתי פרשות, בפרשת "ויגש". מדוע חוזר הכתוב ומונה אותם? כפילות זו פותר רש"י בדרשה. "ואלה שמות בני ישראל: אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנא'(מר) ‘המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא'".

ספירתם החוזרת של בני ישראל בפתיחתו של ספר שמות מבטאת, בעיני רש"י, את אהבתו של הקב"ה לבניו. אהבה זו באה לידי ביטוי במנייה קפדנית, כאדם המונה את אוצרותיו. כדי לדייק בהסברו משתמש רש"י בעולם הדימויים שיצר הקב"ה לאברהם בפרשת "לך לך". "ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אתי. והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך. והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ג-ה). מתוך הייאוש שביחידיותו מוציא הקב"ה את אברם החוצה ומראה לו את הכוכבים - שיקוף זרעו העתידי. אינסופיותם מציינת את אינסופיות הזרע.

רש"י משתמש במטאפורה זו - שקשה שלא לעמוד על מקורה - אך בהיפוך מרשים. בתחילת ספר שמות הכוכבים הם ראי לא לזרע מדומיין כי אם לזרע קיים, לניניו של אברהם היורדים מצרימה. אצל אברהם, התכונה המייחדת את הכוכבים היא דווקא חוסר היכולת לספור אותם. אך לפי רש"י, הכוכבים אינם מציינם את האינסוף, אלא דווקא את המספר המדוד, הנשלט. התהליך שעוברת המטאפורה מ"לך לך" לשמות הוא סיכום מדויק של סיפור צאצאיו של אברהם בספר בראשית.

אך בכך לא מסתיימת דרשתו של רש"י. רש"י ממשיל את מניית בני ישראל לכוכבים, "שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם". תפאורת הסיפור היא הלילה, ובני ישראל זורחים עליה ככוכבים. הם אינם קבועים ברקיע ככוכבים אלא נכנסים אליו ויוצאים ממנו ככוכבים. מצרים היא בימה לילית, שעליה מביים הקב"ה את הדרמה הגדולה של בני ישראל.

תמונה תיאטרלית ופיוטית זו נתמכת על ידי רש"י בפסוק שיש לקוראו בהקשרו. "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם, לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" (ישעיהו מ, כה-כו). ישעיהו פותח בהכרזתו של הקב"ה על כך שאין למי להשוותו. כדי להבין את גודלו שלא מתוך השוואה לאחר קורא הקב"ה לבני ישראל להביט במעשה ידיו. "אלה" שעליהם מצביע הקב"ה, או הנביא, הם הכוכבים המצויים במרום, ברואיו של הקב"ה שהוא "מוציא במספר" כמו היו צבאותיו. מטרת נשיאת המבט אל השמים אינה התפעלות גרידא מן המצעד הצבאי של הכוכבים, אלא הבחנה בגורם המחולל את הדרמה: "וראו מי ברא אלה".

בציטוט של רש"י מישעיהו יש הצעה סמויה לקורא הפותח את ספר שמות. מנקודת מבטו של רש"י מתעצבת הדרמה הגדולה במצרים לא כסך כל בחירותיהם של בני יעקב, אלא כתוצאה מאהבתו של הבימאי. כפי שבישעיהו נקראים השומעים לשאת את מבטם מעלה, אל הכוכבים, כך גם בספר שמות. נשיאת המבט מחוללת את הקריאה החדשה בטקסט של הכוכבים. אברהם נקרא לצאת החוצה ולשאת את מבטו אל הכוכבים, שכן הכוכבים הם המסמן של זרעו העתידי, של מסומן שעדיין אינו קיים. נשיאת המבט הפכה באחת את לבו של אברהם, ומייאוש על חוסר התוחלת שביחידיותו היו הכוכבים למצג של עוצמה. הטבע משקף את עתידו של אברהם.

גם רש"י מבקש להפוך את לבו של הקורא. אך לא בהצצה אל העתיד אלא באמצעות התבוננות מדוקדקת בפרטים ובמי שמושך בחוטיהם. מראיית הסיפור כדרמה של גלות וגאולה, של צרה והצלה, לראיית הסיפור כולו: מן הירידה למצרים, דרך עבודת פרך ומכות ועד לקריעת ים סוף ומעמד הר סיני - כתנועה של אהבה.

בדרשה מפורסמת בספר הזוהר דורש ר' שמעון בר יוחאי את הפסוק שמצטט רש"י. "שאו מרום עיניכם", אומר הזוהר, ובוחן את הנקודה שבה מתחיל הקב"ה להתגלות. נקודה זו דקה ומופשטת כל כך עד שקשה לכנותה בשם. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לשאול, ולכן היא נקראת במלת שאלה: "מי". לעומתה "אלה" הם הפרטים, כאן - הכוכבים. עליהם ניתן להורות באצבע ולומר "אלה". אי אפשר להתבונן ב"מי", שכן "אל מי תדמיוני ואשוה". מצד שני, גם להסתפק ב"אלה" אי אפשר. את אלו המסתפקים ב"אלה" ואינם שואלים את שאלת ה"מי" מזהה הזוהר עם החוטאים בחטא העגל שהצביעו על העגל ואמרו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שם לב, ד). "אלה אלהיך" ללא "מי". "שאו מרום עיניכם" וראו כיצד הנקודה העלומה היא המקור שממנו נבראו "אלה". רק מי שנושא את עיניו לראות את ה"אלה" ודרכם רואה את ה"מי" נחשף לתמונה השלמה, והראיה - על פי הזוהר - צירוף אותיות המלים "מי" ו"אלה" יוצר את שמו של הקב"ה - "אלהים".

נחזור לשמות. "מי" ו"אלה" הם שמותיהם של שני רובדי עלילה בספר שמות. "מי" הוא הרובד העליון, הצופה, המושך בחוטים. "אלה" הם בני ישראל העובדים בפרך במצרים, המדומים לכוכבים. ספר שמות הוא ספר העוסק בפער שבין שני הרבדים הללו. "מי" רואה את "אלה", זוכר, רואה, יודע ובשלב הבא בוחר לו מתווך שיקשר בין המי לאלה - משה המכונה גם "אלהים" (שם ד, טז). פרעה, שהכריז "מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שם ה, ב), כפר בקשר שבין המי לאלה, אך הוא עתיד לחוות אותו מקרוב, כאשר ירד המי אל תוך האלה, "אני ולא מלאך, אני ולא שרף", אז תקרוס המחיצה המבדילה בין רובדי העלילה ובני ישראל יצאו ממצרים.

ומה יעשה הקורא? לו ישמע להזמנתו של רש"י, יתבונן ב"אלה", יקשור אותם אל ה"מי", וכך יחולל בכוח מבטו את פלא הבריאה של שם אלוהים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו