בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע

פרשנות כלכלית של תהליך הגאולה

פרשת “בֹּא”: ר' מתיא בן חרש מזהה באמצע פרשת השבוע שלנו את הרגע שבו נהפך החיזור הארוך בין הקב"ה לעם ישראל לדיאלוג של ממש

תגובות

הנביא יחזקאל משקף לירושלים את קורותיה באמצעות משל מתוחכם. הוא מתאר את ירושלים כמי שנולדה לאב אמורי ולאם חיתית והושלכה בשדה ללא טיפול מתאים. הקב”ה ראה את הילדה השוכבת בשדה, “ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי” ‏(יחזקאל טז, ו‏). אותה ילדה גדלה, “שדיים נכונו ושערך צימח” אך “ואת עירום ועריה” ‏(שם ז‏). לכן כאשר רואה הקב”ה “והנה עתך עת דודים” - “ואפרוש כנפי עלייך ואכסה ערוותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך...” ‏(שם ח‏).

הקב”ה נושא לאשה את אותה הילדה ששכבה קודם לכן בשדה, מכוסה בדם לידתה. זהו רגע דרמטי בסיפורה של הנערה, שבו משתנים יחסים שלה עם הקב”ה מקצה אל קצה והוא מעצב את גורלה מרגע זה והלאה.

חז”ל קוראים את פרישת הכנף של הקב”ה על כנסת ישראל כתיאור של הרגע המדויק שבו הוציא הקב”ה את ישראל ממצרים. הם עושים זאת במדרש הבא, תוך כדי סיבוך מתוחכם בעלילה. המדרש נטפל לפרט הלכתי שנראה במבט ראשון חסר חשיבות - הקב”ה מצווה לקחת את השה לקורבן הפסח בעשרה בחודש ולשמור אותו עד י”ד בחודש, רק אז יישחט.

“’והיה לכם למשמרת וגו’’ מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים? היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר ‘ואעבור עלייך ואראך והנה עתך עת דודים’ הגיע שבועתו שנשבע הקב”ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שייגאלו, שנאמר ‘שדיים נכונו ושערך צימח ואת עירום ועריה וגו’ק - עירום מכל מצוות. נתן להם הקב”ה שתי מצוות, דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שייגאלו, שנאמר ‘ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך וגו’’ ואומר, ‘גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו ‏(זכריה ט יא‏). לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד’ ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה” ‏(מכילתא דר”י, מסכתא דפסחא, פרשה ה’‏).

ניר כפרי

הגיע הרגע שבו ביקש הקב”ה לשאת את הנערה, אך הוא לא היה יכול לעשות זאת מפני שבניו היו נטולי מצוות, כפי שלומד הדרשן באמצעות קריאה אלגורית בפסוק “ואת עירום ועריה”. משום כך הקדים הקב”ה ונתן להם שתי מצוות, האחת היא מצוות המילה בימי אברהם והשנייה מצוות הפסח בפרשת השבוע שלנו.

ר’ מתיא בן חרש עורך רדוקציה חריפה לתיאורה של הילדה המושלכת בשדה מתבוססת בדמי לידתה. לא דמי לידה היו אלו אלא דמי המילה והפסח שבהם עסקו בני ישראל. ולכך מצרף ר’ מתיא בן חרש פסוק מזכריה, שלפיו באמצעות דם הברית ישולחו האסירים מכלאם, וסוגר את דרשתו במסקנה הבאה: “לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד’ ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה”.

ר’ מתיא בן חרש יוצר אינטרפטציה כלכלית של המערכת הסיבתית שהובילה לגאולת מצרים. הוא מפשט את המערכת המורכבת של סיבות היסטוריות, פרסונליות ותיאולוגיות לכדי מערכת של כוחות שוק, והופך את תהליך הגאולה ממערכת יחסים של אל ועם, כבפשט הפסוקים, או מערכת יחסים זוגית כפי שמופיע אצל יחזקאל, למערכת יחסים כלכלית. הגאולה היא “שכר” שעל בני ישראל לשלם בעדו באמצעות “מעשה”. מערכת היחסים שבינם לבין הקב”ה מתפרשת כיחסי עובד־מעביד. אם יספקו בני ישראל את הסחורה יוכל הקב”ה לשלם להם ולגאלם.

החל מבריאת העולם בתחילת פרשת בראשית ועד פרשת השבוע שלנו סיפרה התורה את עלילות אברהם וצאצאיו באמצעות הרצאת דברים ליניארית בגוף שלישי. אך רגע לפני ביצועה של מכת בכורות עוצר הקב”ה את מהלך הסיפור והז’אנר מתחלף. “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה” ‏(יב א-ב‏). החוק מחליף את הסיפור וההוראות המדודות את הנרטיב. הקב”ה מוסר לבני ישראל שורת ציוויים על פיהם הם צריכים לעצב את חייהם מכאן ולהבא. מעתה תנוע מערכת היחסים של העם והקב”ה על הציר הדיאלוגי של בקשה ומענה, שאלה ותשובה, ציר שצורתו המופשטת ביותר היא צורה של שוק.

האקונומיזציה של מערכת היחסים בין העם והקב”ה היא שיקוף של חילוף הז’אנר שבפרשת השבוע שלנו. היא נוצרה על ידי אחד מחכמי המשנה, איש הלכה שמערכת היחסים שלו עם הקב”ה התבססה על קיום הלכות. ר’ מתיא בן חרש מזהה באמצע פרשת השבוע שלנו את הנקודה שבה הפכה מערכת היחסים המקראית למערכת המוכרת לו. הוא מניח את האצבע על הרגע שבו נהפך החיזור הארוך לדיאלוג של ממש, שיש בו חובות וזכויות, שיש בו שכר וגם עונש.

מעניין שזוהי גם הנקודה במקרא שבה מתחיל המדרש התנאי שממנו לקוחה הדרשה, המכילתא. ר’ מתיא בן חרש מביט בפרשה ומוצא את עצמו, אך תוך כדי כך הוא גם יוצר הגדרה ממצה של משמעותו העמוקה של הפרקסיס ההלכתי בעיניו, “אין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה”. יש בכך כמובן הצדקה - שלא לומר תיאולוגיזציה - של מערכת הפרקסיס החז”לית שר’ מתיא בן חרש היה ממעצביה, אך אולי יש בכך גם שמץ של ביקורת על הצד השני בעיסקה. שהרי השכיר עושה את מעשהו באמונה, אך מעסיקו מלין את שכרו כבר זמן רב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו