בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע

משה ושני מושגים של חירות

פרשת "יתרו": משה רבנו מקריב את עצמו על מזבח החירות. אך בשכר זה הוא זוכה לחירות גבוהה יותר, פנימית יותר, של היכולת להתערב בדבר אלוהים

תגובות

כחלק מן ההכנה לקראת מתן תורה מצווה הקב”ה את משה, “לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם” ‏(שמות יט, י‏). אך כאשר מצווה משה את העם הוא אומר להם “היו נכונים לשלושת ימים, אל תגשו את אשה” ‏(יט, טו‏). זהו אחד משלושה דברים שעליהם אמרו חז”ל ש”עשה משה מדעתו והסכים הקב”ה עמו” ‏(שבת פז, ע”א‏). את הקשרה של חירות מפתיעה זו שנטל משה לעצמו להרחיב את הציווי של הקב”ה מסביר רבי נחמן מברסלב באמצעות קריאה חדשנית בפסוקים הקודמים לציווי.

הקב”ה מבקש ממשה למסור לעם שאם יקפידו למלא את מצוותיו הוא יעשה אותם ל”ממלכת כוהנים וגוי קדוש” ‏(יט, ו‏). משה מציית ומעביר את המסר. “ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה’ נעשה וישב משה את דברי העם אל ה’. ויאמר ה’ אל משה הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה’” ‏(יט, ח־ט‏).

העם נענה, ומשה מעביר את היענותו אל הקב”ה. הקב”ה מכין את משה - עוד מעט יתגלה לפניו, יגיד לו את הדיברות והעם כולו ישמע זאת יחד עמו. אך אז מופיע משפט נטול הקשר: “ויגד משה את דברי העם אל ה’”.

מהם “דברי העם” שמשה מעביר אל הקב”ה בפעם השנייה? רבי נחמן מברסלב מציע לקרוא את הפסוקים בטון אחר שיעניק פשר ל”הגדה” השנייה של דברי העם אל הקב”ה. את הסכמתם הנלהבת של בני ישראל, “ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה” מציע רבי נחמן לקרוא כתלונה: “...כל אשר דבר ה’ נעשה - בוודאי, כי אין שום בחירה שלא לעשות מאחר שיצא מפי ה’” ‏(לקוטי מוהר”ן קמא, ק”צ‏). אם ידבר הקב”ה ישירות עם בני ישראל לא תהיה להם ברירה והם יהיו חייבים לציית, ואם אין אפשרות שלא לציית, ממילא גם הציות נהפך לעקר. בני ישראל דורשים בחירה חופשית.

את המשפט הבא של הקב”ה קורא רבי נחמן כפתרון לבעיה זו. “ויאמר ה’ אל משה הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך”. הקב”ה ידבר עם משה בלבד ‏(משום כך, לפי רבי נחמן, מנוסחים הדיברות בלשון יחיד: “אנוכי ה’ אלוהיך”‏), העם ישמעו מן הצד וכך יוכלו לבחור אם לציית או לא. הפתרון מצוין, אך אז קם משה וטוען לפני הקב”ה את אותה טענה שטען העם רגע קודם לכן, אך הפעם לגבי עצמו: “ויגד משה את דברי העם אל ה’”. אותם תיקנת ואותי לא תיקנת, אמנם להם תיוותר אפשרות הבחירה, אך אני אשמע את הדברות בציווי ישיר ואפשרות הבחירה שלי תתבטל.

הקב”ה אינו עונה על טענתו של משה. במקום זה הוא מצווה עליו לקדש את העם “היום ומחר”. משה מצווה עליהם מדעתו “שלושת ימים” ו”הסכים הקב”ה עמו”. אפשרות הבחירה שמעניק הקב”ה למשה אינה אם לקבל את דברי הקב”ה או לא, אלא אפשרות להוסיף על דבריו של הקב”ה.

באמצעות הצעה זו מבדיל רבי נחמן בין שני סוגים של חירות. חירות אחת היא החירות שדורשים בני ישראל - חירות לעמוד מן הצד, לשמוע את הציווי בצורה אובייקטיבית ולהחליט אם לציית לו או לא. אך אף־על־פי־כן חייבת להיות חוליה אחת מקשרת בין הקב”ה לבין העם, חוליה שלא תוכל ליהנות מאותו חופש בחירה - זהו משה רבנו. משה רבנו הוא קורבנו של הקב”ה על מזבח החירות המוענקת לעם. אך כמעין שכר על הקרבת החירות הבינארית, הכללית, של משה, מעניק לו הקב”ה חירות מן הסוג השני - חופש לשנות את פרטי הציווי.

רבי נחמן עסק רבות בשאלת היחס וההבדל שבין הצדיק החסידי לבין חסידיו, ונדמה שגם כאן הוא מפענח את היחסים שבין משה לבין העם כיחסים שבין הצדיק לבין העדה, לא בלי שמץ של זיהוי בינו לבין משה רבנו. הצדיק מקריב את עצמו על מזבח חירותה של העדה, אך בשכר זה הוא זוכה לחירות גבוהה יותר, פנימית יותר, של התערבות בדבר ה’ ושינויו.
אך רבי נחמן איננו עוצר כאן. הפיצוי החלקי על אובדן החירות פותח ארץ חדשה לפני משה, עד שבסופו של דבר מחזיר לו גם את החירות הראשונית שנגזלה ממנו, “ובזה היה תלוי בחירת משה לקבל את התורה או שלא לקבל. כי לא היה אפשר לקבל את התורה רק ‏(=אלא‏) אחר שלושה ימים כמו שהיה באמת, ואם לא היה מוסיף יום אחד, לא היה מקבל את התורה, והשם יתברך לא אמר לו רק ‏(=אלא‏) שני ימים, והוא הבין מדעתו ובחר לו לקבל את התורה והוסיף יום אחד, שעל ידי זה היה קבלת התורה, ובזה היה תלוי עיקר הבחירה של משה במה שהוסיף יום אחד מדעתו” ‏(לקוטי מוהר”ן שם‏).

לאמיתו של דבר, מלכתחילה יכולה היתה התורה להינתן רק אחרי שלושה ימים של הכנה. הקב”ה ציווה על משה להכין את העם יומיים בלבד ובכך פינה לו מקום להוסיף יום אחד מדעתו. אילו משה לא היה משתמש בחירות זו ולא היה מוסיף מדעתו לא היתה התורה יכולה להינתן. באמצעות המימוש של החירות הפנימית איפשר משה את קבלת התורה, ובכך, בעצם, העניק לו הקב”ה את אפשרות הבחירה הבינארית, הראשונית, שנלקחה ממנו באמצעות הדיבור הישיר. באמצעות היכולת לחוש בן בית בתורה ולעצבה מחדש מאפשר משה רבנו את נתינתה.

זוהי אבחנה עדינה מאוד על טיבה הדינמי של התורה, שאינה עשויה להינתן אלא על ידי שינויה. בחירתו של משה שלא להתערב בה ולשנותה היא למעשה בחירה שלא לקבל את התורה כלל, ואילו מימוש החירות שנתן לו הקב”ה לשנותה היא שמאפשרת את נתינתה מסיני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו