בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת "כי תשא"

מהי יכולתו של האדם לכפר על נפשו

אלוהים סותר את הנחת העבודה של משה ואומר לו: כך אני רוצה, שהאדם ימיר את מעשיו במחצית השקל, ולמען הסר ספק הוא מוציא מטבע של אש ומראה לו

תגובות

בתחילת פרשת השבוע שלנו, בתום התיאור המפורט של מלאכת בניית המשכן, מצווים בני ישראל לתת את “מחצית השקל”. מס שנלקח מכל אדם מישראל בערך שווה, “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” (שמות ל, טו), ונועד לאפשר הן את מנייתם של בני ישראל והן את מימון עבודת המשכן. אך מלבד מנייתם של בני ישראל והעלאת “זיכרונם” לפני הקב"ה יש למחצית השקל תפקיד נוסף. “והיה לבני ישראל לזיכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם” (ל, טז). המטבעות הן כופר נפשם של בני ישראל, האדם מותמר במטבע, המטבעות נמסרים לקב"ה דרך עבודת המשכן ובכך כמו מעביר האדם אל המטבע את חטאו ומכפר עליו.

בכך מסתיימת לשון הציווי, אך חז"ל, באמצעות המדרש הבא, מתמללים את הדו-שיח שבין משה לבין הקב"ה על מצווה זו. “ר' יודה בר סימון בשם ר' יוחנן, שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו ‘ועשו לי מקדש’ אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, ‘הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך’ (מלכים א, ח, כז) ואתה אמרת ועשו לי מקדש? אמר לו הקב"ה, משה, לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים בדרום וח' במערב ואני יורד ואצמצם שכינתי ביניהם למטה, דכתיב ‘ונועדתי לך שם’. ובשעה שאמר ‘את קורבני לחמי לאשי’ אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אם מכניס אני כל חיות שבעולם יש בהם העלאה אחת, או כל העצים שבעולם יש בהם העלאה אחת, שנאמר ‘ולבנון אין די בער וחייתו אין די עולה’ (ישעיה מ טז). אמר לו הקב"ה, משה, לא כשאתה סבור, אלא ‘ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה'’, ולא שניים בבת אחת, אלא אחד בשחרית ואחד בין הערביים, שנאמר ‘את הכבש האחד וכו'’. ובשעה שאמר, ‘ונתנו איש כופר נפשו וגו'’ אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, מי יוכל לתת פדיון נפשו? שנאמר ‘אח לא פדה יפדה איש [לא ייתן לאלהים כופרו] ויקר פדיון נפשם’ (תהלים מט, ח). אמר לו הקב"ה למשה, לא כשאתה סבור, אלא זה יתנו, כזה יתנו. אמר רבי אבין, כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד שלו והראה למשה ואמר לו, כזה יתנו” (פסיקתא, פרשת שקלים).

כלומר, שלושה דברים שמע משה מפיו של הקב"ה ונבהל, שלושה דברים שסותרים את תפישתו לגבי טבעו של הקב"ה וטבעו של האדם. שתי השאלות הראשונות סימטריות: איך יכול להיות שאל אינסופי יכול להצטמצם למשכן פיסי, ואיך יכול להיות שקורבן פיסי יכול לספק אל אינסופי? או במלים אחרות, איך אפשר שהאלוהי יצטמצם אל תוך העולם הזה ויסתפק בעולם הזה.

משה שובר את לוחות הברית, תחריט מאת גוסטב דורה

הקב"ה איננו פותר את תמיהתו של משה אלא עונה: “משה, לא כשאתה סבור”. הנחת העבודה שלך איננה נכונה, בדיוק כך אני רוצה – משכן פיסי ומוגבל וקורבנות פיסיים ומוגבלים. הקב"ה לא ישנה את רצונותיו מפני הנחות העבודה התיאולוגיות של משה. על משה לעדכן את הנחות העבודה שלו. טווח הפעולה של הקב"ה דינמי יותר מכפי שהעז משה לדמיין.

אך שאלתו השלישית של משה איננה עוסקת באפשרויותיו של האל אלא בתפיסת האדם. כיצד יכול האדם להמיר את כל מעשיו במטבע, שואל משה, הרי האדם הוא כלי לחטאים כה רבים ואם ירצה ליצור תמורה שכזאת יהיה המחיר גבוה מכדי להיות אפשרי.

גם הפעם סותר הקב"ה את הנחת העבודה של משה ואומר לו: “לא כשאתה סבור”. כלומר, בדיוק כך אני רוצה, שהאדם ימיר את כל מעשיו במטבע כזה בדיוק, ולמען הסר ספק הוא מוציא מטבע של אש ומראה לו. מטבע כזאת, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אין זו שאלה של מחיר החטאים, אלא קביעה עקרונית בדבר יכולתו של האדם לכפר על נפשו. כפי שהקב"ה דינמי יותר מכפי שהעז משה לדמיין, כך גם האדם. ישנה אפשרות לכפר על הנפש ולהתחיל מחדש.

בהמשך הפרשה נמצא דו שיח נוסף בין הקב"ה ומשה, הפעם הוא איננו תוספת יצירתית של חז"ל אלא מצוי בפשט הפסוקים. כאשר משה עומד על הר סיני לקבל את הלוחות מספר לו הקב"ה על עגל הזהב שעשו ישראל לרגלי ההר ועוד לפני שיורד משה ורואה את המעשה בעיניו ממשיך הקב"ה ומציע למשה הצעה: “ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול” (ט־י).

משה איננו נענה להצעתו של הקב"ה. הוא מפציר בו לוותר על העונש ולזכור את הבטחתו לאבות. אחרי שהוא מעניש את בני ישראל בעצמו הוא אומר להם “...ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם” (ל) וכשהוא מגיע אל הקב"ה הוא אומר לו: “אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלוהי זהב. ועתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת” (לא־לב).

הקב"ה איננו רוצה לכפר על חטאת העם, אך משה דורש ממנו לכפר וכמעט מכריח אותו לסלוח. או בלשון חכמים, משה אומר לקב"ה, “לא כשאתה סבור”.

הדו־שיח שבפשט הפסוקים הפוך במאה ושמונים מעלות מן הדו־שיח שבמדרש על מחצית השקל. במדרש אחז משה בתפישה הדוגמטית של טבע האדם לפיה אי אפשר לכפר על החטאים והקב"ה שיכנע אותו שיש אפשרות כזו, ואילו בפשט הפסוקים הקב"ה סובר שאין תקנה לאדם ואילו משה מכריח אותו לשנות את דעתו.

אפשר לראות את ההיפוך הזה כשינוי היסטורי בתפישת טבע האדם. במקרא, הקב"ה איננו רוצה להאמין ביכולתו של האדם להשתנות. אך האדם עצמו – משה – מחזיק בתפישה דינמית של טבע האדם ומשכנע בכך את הקב"ה. אצל חז"ל ירדה הדוגמטיקה מטה. האדם – משה – שופט בחומרה את עצמו ואינו מאפשר לעצמו להשתנות, ואילו הקב"ה הוא ששומר על הדינמיות האנושית, על היכולת לכפר על המעשים ולהתחיל מחדש.

בדרשתם יוצרים חז"ל היפוך שדורש מידה מסוימת של תעוזה ושל חוש הומור, ואולי גם איזו ביקורת רפלקטיבית דקה על מידת הדינמיות שמייחס האדם לעצמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו