שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תפקידו של בית הדין

כיצד ניתן להסביר את ההבדלים בין תיאור סנהדרין השופטת שבמשנה לבין זו המחוקקת שבתוספתא

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

פרשת "שופטים"

במשנת הפתיחה הידועה של מסכת אבות מובאת מסורת עתיקה משם אנשי כנסת הגדולה: "הם אמרו שלושה דברים: היו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" (אבות א א). נמענה של שמועה זו הוא איש האליטה האינטלקטואלית החדשה שעלתה אל ראש הסדר החברתי בימי חז"ל – תלמיד החכמים. ההוראות לתלמיד חכמים זה מתפרשות על פני שלושת תחומי האחריות שלו – הראשונה עוסקת בדין, הוא חובת המשפט, כאשר מובא לפניו מקרה שבו עליו להכריע. השנייה עוסקת בלימוד, זהו החלק האקדמי של תפקידו, שמתרחש בבית המדרש ובו מלובנות הבעיות, הפסוקים הרלוונטיים מנותחים ושמועות עתיקות נמסרות ונדונות. החלק השלישי הוא החקיקה, היינו יצירת הדין החדש, פרקטיקה המתרחשת באמצעות "מניין", כלומר הצבעה, החותמת את הדיון האקדמי.

משחרב המקדש וניטלו מן היהודים זכויותיהם הפוליטיות לא התאפשר יותר לחכמים לממש את צד ה"דין" שבתפקידם, כלומר לשפוט את העם משפט צדק. הדבר ברור לדיני נפשות, וגם בדיני ממונות היה כוחם ככל הנראה מוגבל. אף על פי כן, או אולי דווקא מחמת זאת, סדרי הדין המתוארים במסכת סנהדרין שבמשנה עוסקים רובם ככולם דווקא בצד ה"דין". כיצד דנים דיני נפשות וכיצד דנים דיני ממונות, כיצד גובים עדות, כיצד מלקים ומוציאים להורג וכיצד משלחים נידונים לגלות. סדרי הלימוד והחקיקה, שגם להם צורה פורמלית מסודרת, אינם נזכרים במשניות אלו כמעט בכלל.

אך בחיבור המקביל למשנה, בתוספתא למסכת סנהדרין, מובאת שורה של כללים מורכבים העוסקים דווקא בסדר הפסיקה והלימוד, כפי שנהגו ככל הנראה הלכה למעשה בבית הדין שביבנה אחרי חורבן הבית. בפתיחת רשימת כללים זו מובאת השמועה הבאה: "אמר ר' יוסי: בראשונה לא היו מחלוקות בישראל אלא בבית דין של שבעים ואחד בלשכת הגזית. ושאר בתי דינין של עשרים ושלושה היו בעיירות של ארץ ישראל. ושני בתי דין של שלושה היו בירושלים, אחד בהר הבית ואחד בחיל (=האזור שסביב כותלי בית המקדש). נצרך אחד מהן הלכה, הולך אצל בית דין שבעירו. אין בית דין בעירו, הולך לבית דין הסמוך לעירו. אם שמעו (=אם היתה בידם תשובה לשאלתו) אמרו להם, אם ליו [=לאו], הוא והמופלא שבהן באין לבית דין שבהר הבית. אם שמעו אמרו להן, ואם לאו הן ומופלא שבהן באין לבית דין שבחיל. אם שמעו אמרו להן, אם ליו – אילו ואילו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית. בית דין שבלשכת הגזית אף על פי שהוא שבעים ואחד אין פחות מעשרים ושלושה... ושם הם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. בשבתות וימים טובים לא היו נכנסין אלא לבית המדרש שבהר הבית. נשאלה שאילה, אם שמעו אמרו להם, אם ליו עומדין למניין. אם רבו מטמין טימאו, רבו מטהרין טיהרו, ומשם הלכה יוצא ורווחת בישראל" (תוספתא סנהדרין ז א).

רבי יוסי פותח במלה "בראשונה", להורות שהתיאור שלהלן הוא תיאור היסטורי שאיננו מתקיים עוד. בהיסטוריה אידילית זו מתוארת מערכת הייררכית של פסיקת הלכה הפרושה על פני כל הארץ. היחיד שמבקש לדעת מהי ההלכה פונה אל בית הדין המקומי, אם זה איננו מצליח לתת לו תשובה לשאלתו הוא עולה לירושלים יחד עם נציג בית הדין. ממנו הוא עובר לבית הדין השני, בהר הבית. וכשהוא מגיע לבית הדין השלישי, הראשי, הוא נכנס למרחב היחיד שבו היו מותרות המחלוקות, כלומר שהיה אפשר להכריע בו בין דעות חלוקות באמצעות הצבעה ולייצר חקיקה חדשה. בית דין זה צריך היה למנות שבעים ואחד דיינים, ולכל הפחות עשרים ושלושה. הוא היה צמוד לבית המקדש והדיון בו היה מוכתב על פי השעון המקדשי, משעת הקרבת תמיד של שחר עד שעת הקרבת תמיד של בין הערביים. מבית הדין הזה "הלכה יוצא ורווחת בישראל".

תיאור פרקטיקת יצירת ההלכה אינו הולם את תפקיד הסנהדרין הגדולה כפי שהוא מופיע במשנה, שם מופקדת הסנהדרין הגדולה לא על החקיקה אלא על השיפוט בפועל של סוגיות כבדות משקל כמו דינו של שבט שלם, כמו דינו של כוהן גדול, של נביא שקר או כמו החלטה על יציאה למלחמה (סנהדרין א ה). מה פשר ההבדלים בין תיאור סנהדרין השופטת שבמשנה לבין זו המחוקקת שבתוספתא?

במאמרו ''פרוטוקול בית הדין ביבנה – עיון מחודש בתוספתא סנהדרין פרק ז'", מציע ישי רוזן צבי שתיאור בית הדין הגדול שבירושלים אינו אלא מדרש סמוי הדורש את הפסוקים מפרשת השבוע שלנו. בפרשת השבוע שלנו מצווים בני ישראל לייסד מערכת משפט ולפנות אליה כאשר יידרש הדבר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו. ובאת אל הכוהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (יז ח־י).

התיאור של יחיד אשר נצרך הלכה והולך לבית הדין בירושלים ומשם יוצאת הפסיקה המחייבת הוא עיבוד מורחב של הפסוקים הללו. במשנה עיקרה של המערכת הוא הדין – שממנו מנועים התנאים יוצרי המשנה – ואילו במדרש הסמוי שבתוספתא עיקרה הוא פסיקת ההלכה, שהיא עיקר עיסוקם של תנאים אלו. המשנה מציגה פנטסיה אידילית, לא ריאלית, על תפקידו של בית הדין שבירושלים, אך התוספתא שלפנינו מציגה את בית הדין הגדול שבירושלים כבבואה של בית הדין הריאלי שביבנה. ההקשר הפוסט מקדשי מגיע לשיאו בקביעה "בשבתות ובימים טובים לא היו נכנסין אלא לבית המדרש שבהר הבית". בית הדין אינו אלא בית מדרש, שמתפקד בימות החול גם כבית דין. זהו ייחוס מובהק של הדגם התנאי אל בית המקדש.

המשנה, טוען רוזן צבי, דנה במקדש כבמציאות חיה המתקיימת במרחב היפותיטי ומנותקת מן ההקשר הפוליטי וממוראות ההווה, מקדש טקסטואלי שאינו מופרע ואינו מותנה. אך התוספתא מציגה דגם של מקדש תלוי הקשר, מקדש שמהווה אבטיפוס לבית המדרש התנאי. חז"ל קוראים את מציאות זמנם לתוך פסוקי המקרא ומדמיינים את הסנהדרין שבמקדש כבית המדרש שלהם, כך שנוצר רצף היסטורי מפסוקי "כי ייפלא ממך דבר למשפט" שבפרשת השבוע שלנו, דרך "בית דין הגדול שבלשכת הגזית" ועד לפרקטיקה בזמנם של חכמים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ