ללכת בדרכך: גם ציניקנים מושבעים ימחו דמעה בסוף

ספרה של ג'וג'ו מויס הוא רב מכר מסיבה אחת בולטת: הוא מקסים. וגם אם הוא חוטא בסטריאוטיפים פה ושם, יש בו הומור ודיון רציני בפערים בין מעמדות

עלית קרפ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עלית קרפ

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס. תירגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת ידיעות ספרים, 407 עמודים, 72 שקלים

אפתח בביקורת שפירסמה ליזל שילינגר מה"ניו יורק טיימס" על "ללכת בדרכך" ב-4 בינואר 2013: "כשסיימתי את הספר, לא רציתי לכתוב עליו ביקורת, אלא לקרוא אותו מחדש. זה עשוי להיראות מוזר, אם יודעים שבמאה העמודים האחרונים מיררתי בבכי. ג'וג'ו מויס, הסופרת שהוציאה תחת ידה את הטייפון הרגשי הזה, יודעת היטב ש'ללכת בדרכך' – ספר שמככב בכל רשימות רבי המכר של בריטניה, הוא, כפי שמאשר הקונסנזוס בקרב המבקרים הבריטים, 'מבְכּי באמת'". ואף על פי כן, היא מוסיפה, שלא כמו ספרים אחרים שהשתמשו במניפולציות מתוחכמות (היא מזכירה את "סיפור אהבה" של אריך סגל) כדי לסחוט דמעות מהקוראים, במקרה הזה הבכי הוא אמיתי ומשחרר.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ