בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד סיפורם של האנשים הקטנים הופך לרב מכר

מירה מגן בספרה "עיניים כחולות מדי" כותבת על חלומותיהם של האנשים הקטנים, כמעט עלובי חיים, ונותנת להם הזדמנות לאושר יחסי

2תגובות

עיניים כחולות מדי
מירה מגן. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 270 עמ’, 94 שקלים

עלילתו של “עיניים כחולות מדי” נפתחת בבית ירושלמי שחיה בו חנה יונה, אלמנה בת 77, שמדלגת בין שיטיון לפיכחון ומוקפת בחמש נשים. אלה אינן בנותיה של ברנרדה אלבה, גם אם הן מזכירות אותן: יוהנה, המטפלת הרומנייה של חנה יונה, שרוצה להאריך את שהותה בישראל אך יודעת שהמטופלת שלה אינה חולה דיה, ולכן פוחדת תדיר מהלשנות לביטוח הלאומי; הבת הגדולה, ירדנה, מלונאית; הנכדה דנה, בתה של ירדנה, ילדה מוזנחת וצעקנית; הבת השנייה, אורנה, אשת מחשבים, שנוסעת לשליחות באריזונה; וסימונה, הבת הצעירה, רופאה גריאטרית, שמחליטה להיכנס להריון מזרעו של חבר לשעבר שגוסס מסרטן.
בית יונה מוקף רבי קומות, ומתווכים וקבלנים לוטשים אליו את עיניהם במטרה לרכוש אותו ולהקים על הריסותיו עוד רב קומות. וכך, יום אחד מגיע אל הבית רפי, צעיר בעל חזות דתית שמציג את עצמו כמשורר ומבקש לשכור דירה בבניין. רפי זה פועל בשליחותו של קבלן, בניסיון לשכנע את חנה יונה למכור לו את הבית.
המון רובים תלויים על קירות החצר המוזנחת של הבית, והקורא תוהה מי מהם יירה את הירייה המכרעת: האם יצליח רפי לשכנע את חנה יונה למכור את הבית? האומנם תלד סימונה? מה יעלה בגורל הילדה דנה? והאם תמצא אורנה אהבה באריזונה? רוב השאלות נותרות בספר הזה פתוחות, והעלילה מדלגת בין הגיבורים הלוך ושוב ללא סיבה ספרותית, פסיכולוגית או אחרת. הקורא משוטט במשך חלק גדול מהספר בנתיבים שתכליתם אינה ברורה לו, עד שהוא מגיע לעניין שכלל לא עלה בתחילתו, והרומן מקבל תנופה מסוימת לאחר פגישתה של חנה יונה עם ברונו.
חנה יונה מגיעה למוסד סיעודי לחפש את גיסה, ופוגשת את ברונו, אחד החוסים בו. המקום והנסיבות ואפילו עליבותו של ברונו, חסר בית בן 83, ניצול שואה מהונגריה, אינם אלא תפאורה עלובה שתכליתה לגרום לאהבה שניצתת בין חנה יונה וברונו לזהור ביתר שאת. מכאן ואילך מוליכה מגן את קוראיה בדרך שבה הלכו רומנטיקנים רבים; היא פותרת את העלילה בכוחה של אותה אהבה, או לפחות לאורה, ואולי זה חלק מסוד קסמו של הספר.
הסמל הבולט ביותר להתפתחות הזאת הוא הגן שיוהנה, המטפלת הרומנייה, שותלת מסביב לבית, ומוליכה אליו את חנה יונה וברונו אהוב לבה. דווקא כשהם ישובים בגן הזה, פיסית ומנטלית, מתברר שהתנהגותה המשונה של חנה יונה אינה פרי שיטיון אלא תוצאה של גידול במוח. מחלתה וגם החלמתה מאפשרות לבנותיה להתקרב אליה, וליהנות עמה מהמעט שנותר. הצעד העלילתי הזה, של מעבר מבית שאיום של פינוי תלוי מעליו והוא מלא בנשים שאין גבר בחייהן, אל מין גן עדן כזה, שאדם וחוה זקנים חיים בו את שארית חייהם, קורץ אל “אהבה בימי כולירה” של גבריאל גרסיה מרקס. אבל בעוד מרקס הופך את המסע בספינה מוכת הכולירה ליישות פנטסטית שלעולם אינה מגיעה למחוז חפצה, מגן מאפשרת לגיבוריה למצוא שלוות נפש ואושר, לאחר שמחלתה של הגיבורה הורידה מעל הפרק את איום ההלשנה ואת איום המכירה.
זה ספר שיש בו חולשות, ועיקרן חוסר איזון בין עיצוב הדמויות לעלילה. מגן יודעת לעצב דמויות, להעניק להן קולות ולהבדיל ביניהן, אבל העלילות שהיא מספקת להן דלות מדי. היא נוטעת ציפיות בלב הקורא, ורובן אינן מתגשמות.
ולמה בכל זאת הוא רב מכר? בראש וראשונה משום שהוא עוסק בחלומות קטנים של אנשים קטנים ובהתמודדויות שלהם עם תלאובות החיים. מגן, ונדמה לי שזה קו המאפיין את כתיבתה, אינה בזה לקטנות, ומספרת סיפורים של אנשים פשוטים, כמעט עלובי חיים. היא מספרת צנועה, כמעט דיסקרטית, שמניחה אותם לנפשם בלי לפתור את כל תסבוכות חייהם. האושר שהיא מציעה להם הוא אושר יחסי, אפשרי, מהחיים ולא מהאגדות. באנושיותם כי רבה, גיבוריה סולחים זה לזה על רשעותם, על תאוות הבצע שלהם, על קטנוניותם ועל אדישותם, והסליחה שהיא מחילה עליהם דולפת גם ללבו של הקורא וזורעת בו אופטימיות זהירה, משום שהיא משעשעת אותו בתקווה המעורפלת שגם חולשותיו נסלחות.
אין זאת הסיבה היחידה לכך ש”עיניים כחולות מדי” הוא רב מכר. מגן מעתיקה את האקספוזיציה הפותחת אותו מזירה לטינית קלאסית אחת, ריאליסטית, פוליטית־סימבולית ובמיוחד מיוסרת, לזירה לטינית שנייה, קלאסית גם היא, אבל פנטסטית, אסקפיסטית ונעדרת ייסורים. ההעתקה הזו לא נעשתה אולי בכוונת מכוון, אבל גם היא מעשה ספרותי של סליחה ומחילה, שגואל את העלילה מהמועקה שהיא נתונה בה, וביחד איתה גם את הקורא.
ואחרון אחרון חביב: קשה להתעלם מהאופן שבו מביעה מגן את הרעיון על פיו בית מלא נשים ייגאל רק באמצעות גבר. כשרעיון כזה מוצמד לרעיונות רומנטיים נוספים, הוא עדיין מדבר ללבם של קוראות וקוראים רבים. ואכן, אם רפי תאב הבצע הוא הייצוג הגברי השלילי־החומרי־הכוזב של העלילה, שהמחברת מסלקת מעל פניהן של הגיבורות שלה, הרי אהבתו של ברונו, הייצוג הגברי החיובי־הרומנטי־האמיתי של העלילה, גואלת לא רק את חנה יונה, אלא גם את בנותיה, את הבניין שהן גרות בו ואפילו את יוהנה המטפלת. גבר טוב הוא גבר טוב, על פי המסר הזה, גם אם הוא זקן, עלוב ובקושי חי, והנשים, גיבורות ככל שיהיו, יכולות להיגאל מייסוריהן אך ורק באמצעותו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו