בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כשאברח לאמריקה" מאת אורנה לנדאו | הוא לא ישוב

הספר "כשאברח לאמריקה" מצליח לעביר את המסר שכולם עוברים לעתים תקופות קשות ומבלבלות, שהאחרות מובנית בכל אחד מאתנו, ושאין בה כל רע

3תגובות

כשאברח לאמריקה

אורנה לנדאו. איורים: דוד ברלה. הוצאת זמורה-ביתן, 220 עמ', 74 שקלים

במובנים רבים, יואש, גיבור הספר "כשאברח לאמריקה", הוא ילד מפוכח מאוד. רק בן 11 וכבר מבין שכדי לברוח לאמריקה, שבה גדל ושאליה הוא כמה לחזור, הוא צריך כסף, ולא מעט. הרפתקאותיו, שקורות לו אגב העבודות שהוא משיג לעצמו לשעות אחר הצהריים - אלה שהופכות את "כשאברח לאמריקה" לספר מתח - מתועלות אם כן להעשרת הפיגי-בנק הפרטי שלו, לקראת המטרה הנחשקת.

לצד הבנתו שכסף מגלגל את העולם, יואש - כמה אירוני - הוא בן להורים שחזרו זה עתה משהות של ארבע שנים עם משפחתם הצעירה בארצות הברית. ההורים נסעו, בשליחות מדינת ישראל, כדי להרביץ את תורת העלייה בבני הגולה. על הכשל החינוכי של העדפת בנם את היבשת המוזהבת מפצים ההורים באמירות דידקטיות מקריות השזורות לאורך הספר וזועקות את היעדר הסמכות שלהם. בין לבין ועם התקדמות העלילה, ככל שיואש נהפך למעורב כבלש בתעלומת גניבת כלבים בשכונה ומתחבר עם ילדים אחרים, הוא מגלה שבעצם לא כל כך נורא פה, ואולי כבר אפשר לוותר ולהישאר.

סיפורו של יואש עוסק בהתמודדות עם קשיי המציאות שאינה תואמת את הציפיות, שבה, בין היתר, חברת ילדים אלימה ומתנכרת, געגועים מחמיצי לב למקום אחר ומעקב עיקש (ובודד מאוד, בסך הכל) להגשים את החלום ולשנות את המצב. כחלק מהדגם הספרותי המוכר של ז'אנר ההתמודדות עם בעיות בגיל ההתבגרות המוקדם, מתעמת יואש עם קשיים ידועים: השאיפה לקבלה חברתית, מעמד בעייתי במשפחה כילד סנדוויץ', הורים שאינם קשובים דיים ועוד. לעתים מובא הדגם הזה באופן מאולץ מדי (למשל, כדי להגביר את התחושה האותנטית לגיל מובאות שגיאות כתיב של ילדי הכיתה, המנהלים דו"ח מעקב אחרי הגנב). ועם זאת, אל חריגותו של יואש (כעולה לא-לגמרי-חדש מארץ שכאן עדיין נושאים אליה עיניים) מתלווה חן רב, בזכות אישיותו הפתוחה והישירה, שמפגינה יכולת להתייחס בהומור גם לעצמו, על אף מצוקתו.

הקריאה ב"כשאברח לאמריקה" מזמנת את המחשבה על כך שחלפו הימים שבהם המעבר לאמריקה נחשב לעניין לא-חיובי, מוקצה אפילו. אם בתחילת המאה הביטו חלוצי הארץ במי שהעדיפו את ארצות הברית על פני המדבר הצחיח שכאן בעיקום אף, ובשנים מאוחרות יותר כונו "היורדים" מן הארץ "נפולת של נמושות", הרי שהיום זו אפשרות לגיטימית, אחת מיני רבות שמציע העולם.

לשתי מגמות אלו, הנטועות בקרקע החברתית בארץ של אז ושל היום, יש ביטוי בספרות הילדים העברית. אז, בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה, היתה מקובלת מאוד ספרות מגויסת, שביקשה, מצד אחד, לשכנע את המשוכנעים שכבר נמצאו כאן בצדקת דרכם, ומצד שני, רצתה לשדל ילדים יהודים מן העולם לחבור לבני עמם בארץ המובטחת. אפילו בקלאסיקה הפחות מגויסת לתקופתה, למשל "מסע הבובות לארץ ישראל" מאת אברהם רגלסון מ-1935, תוארה דרך החתחתים שעברו בובותיה האמריקאיות של הילדה שרונה, שחלמו ופעלו, כמיטב הנוער, כדי לנשק לא רק את אמא שרונה (שעלתה לארץ ישראל והשאירה אותן מאחור), אלא גם את אדמת המולדת היחפה והנכספת. אמנם, גם הבובות בספר חוות געגועים וקשיי קליטה, ואפילו חושבות לשוב לאמריקה, אבל בסופו של דבר אומרות "נשב כאן! יפה ארץ-ישראל ולא נעזבנה!" ושרונה אמן מוסיפה: "נקשור נקשרה נפשי בנפש הארץ: מתקו לי שמיה, ושמשה, וימה, ואדמתה, ולא אוכל להיפרד מעליהם. פה נישאר ונחיה ונעמול!"

בסופו של דבר, גם יואש וגם הבובות שמחים על חייהם בארץ. אם כי הצדקותיו של יואש להישארותו כאן הן שונות, ציוניות פחות, והארץ מצטיירת בעיניו כברירת מחדל: "פתאום זה לא נראה לי כל כך מושך להסתובב לבד בניו יורק ולקבץ נדבות", אומר יואש לקראת סוף הספר, "כל הכיף באמריקה זה שהיה לנו בית יפה בשכונה נחמדה וטלוויזיה גדולה וסל בחצר. בלי כל זה, אמריקה היא לא בדיוק אמריקה".

למרות השאיפה הראשונית לנוע בכיוונים הפוכים - של הבובות מאמריקה לארץ בחסות האידיאולוגיה הציונית ושל יואש מהארץ לאמריקה בחסות אידיאולוגיית האינדיבידואל - בהבטים מסוימים, ספרה של אורנה לנדאו מקביל בכל זאת לסיפור הבובות של רגלסון, במיוחד בהקשר של התודעה הבורגנית השורה על שני הסיפורים (חינוכן הבורגני של הבובות עולה למשל בחוויית הירידה לארץ מן האונייה שהובילה אותן לנמל יפו והפגישה באוכלוסיה המקומית - "ערבים גדולים" (ומאיימים) שעזרו להוריד אותן מן האונייה - חושפת את יחסן למזרח, שהיה חדש להן ושונה).

כאן כדאי להעיר, שלמרות הביקורת הנשמעת (והמוצדקת) על העובדה שספרות הילדים הישראלית נוטה להתמקד בילדים נורמטיביים מן המעמד הבינוני שבעיותיהם מתרכזות במרחב הפרטי, ומתעלמת מילדי הביניים המייצגים את "האחר" ו"השונה" (ילדים-נכים בגוף ובנפש, ילדים ממשפחות בלתי שגרתיות, ילדים עניים, ילדים חרדים, ילדים פלסטינים, ילדי עובדים זרים ועוד), הרי שבספרה מבצעת לנדאו מהלך של "הפוך על הפוך", בכך שהיא מתארת את יואש הנורמטיבי כמי שנתקל בבעיות שאתן מתמודדים "אחרים אמיתיים", בעיקר תחושות קשות של זרות והתנכרות של החברה, כשייחודו של הספר הוא הצורה שבה הוא מכיל אותן - באופן אמין מאוד.

האמינות בסיפור, המוסיפה להנאה מן הספר, נוצרת גם בזכות שתילת ההרפתקאות, כמו מעקבים, מרדפים ושבי, שאינן קשורות לכאורה למטרה הסופית שיואש הציב לעצמו, ומובילות מדבר לדבר, כמו בחיים. הקוראים הצעירים אמנם לא יקבלו את התחושה שיש כאן ילד שונה באמת, אבל תרומתו של הספר היא דווקא בכך שהוא מצליח לעביר את המסר שכולם עוברים לעתים תקופות קשות ומבלבלות, ובעיקר שהאחרות מובנית בכל אחד מאתנו, ושאין בה כל רע.



תום סויר והקלברי פין, ילדים אמריקאים מאושרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו