בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אבא אכל דייסה" מאת שהם סמיט | פעוטים עודנו

גיבורת "אבא אכל דייסה" מבקשת לחזור להיות תינוקת מתוך תשוקה טהורה לחירות מוחלטת. אלא שאצל סמיט התשוקה מדביקה גם מבוגרים

7תגובות

אבא אכל דייסה

שהם סמיט. איורים: עמר הופמן. הוצאת כנרת, עמ' לא ממוספרים, 68 שקלים

לפני כמעט עשור הזדמן לי להשתלב בפרויקט "מחשב לכל ילד" וללמד יסודות המחשב בכיתות ג'-ד'. באחת הפעמים, כשהמשמעת החלה להתרופף ואי סדר איים להשתלט על הכיתה, נאלצתי להרים את קולי ולהשתמש בנזיפה הנדושה: "די כבר, לא מתאים לכם להתנהג ככה כמו ילדים קטנים!" כיוונתי את הדברים בעיקר לפורע החוק שהנהיג את המהומה, והוא אכן קפא לרגע במקומו, אך מיד משך בכתפיו: "אבל אנחנו כן ילדים קטנים". הייתי צריך להסוות את התימהון שמילא אותי, כדי שאוכל להשתלט על המרד שחודש ביתר שאת מיד לאחר מכן. מן הסתם, גם את הקנאה הסתרתי היטב.

נזכרתי באותו ילד כשקראתי את ספרה הנהדר של שהם סמיט, שבו גיבורת הסיפור, ילדה בגיל הגן, מבקשת לחזור להיות תינוקת, ככל הנראה מתוך תשוקה טהורה ובלתי נשלטת לחירות מוחלטת. אלא שאצל סמיט התשוקה מדביקה גם מבוגרים.

בעמודים הפותחים את הסיפור, המיועד לבני 2 עד 5, מתוארות תמונות משפחתיות מוכרות, עם ילדה אחת והורים חמים ואוהבים, אך גם רציונלים ואחראים. אפילו כשהילדה חוזרת להיות תינוקת, האמא עדיין מיישרת קו עם רוב האמהות בספרות הילדים, שהן תמיד מלאות סבלנות באופן מעורר השתאות. כשהילדה ממשיכה להתעקש שהיא תינוקת, הסיפור מקבל תפנית מפתיעה - גם האמא חוזרת להתנהג כתינוקת.

כבר מגיל שנתיים בערך ילדים מתחילים לזהות חוקיות בסיפורים שמקריאים להם ולפתח ציפיות ספרותיות בהתאם. כך גם בנוגע לאותם סיפורים שמתארים בית שבו הולך ומשתלט הבלגן. מאז "חתול תעלול" מאת דוקטור סוס (כתר) ועד "נשארתי לבד עם כל הבלאגן" של יוסי אבולעפיה, שיצא לאחרונה בהוצאת עם עובד, הציפייה ההולכת וגוברת של הקוראים היא להשיב את הסדר על כנו בעזרת מבוגר אחראי, והסדר הטוב חוזר בדרך כלל לקראת סוף הסיפור. אולם אל סיפורה של סמיט מסתננת רוח אנרכיסטית: האמא והסבתא, המבוגרות שמנסות להשיב לעצמן את הסמכות ההורית ולהשליט סדר בבלגן, חוזרות אף הן, כל אחת בתורה, להיות תינוקות - ומצטרפות לחגיגה תוך העצמת האנדרלמוסיה.

בכך, באופן מפתיע, הספר מתייצב לצד הילדים לאורך כל הדרך, אפילו כשמגיע אבא - המבוגר המוחלט. ה"בעיה" נפתרת לבסוף, ולא מטעמים דידקטיים שלפיהם על כל אחד להתנהג בהתאם לגילו, אלא באמצעות מהלך עלילתי מוצלח (אותו אעדיף לא לגלות), כיאה לספרות טובה.

המאייר עמר הופמן, שקשה להאמין שזה ספרו הראשון לילדים, תורם למהלך המפתיע של הספר בכישרון רב. האיורים הסטאטיים שבתחילת הסיפור הולכים ומתמלאים תנועה והומור ככל שהבלגן צובר תנופה. אפשר לומר שמלבד האב, אם יש מבוגרים-אחראיים קלאסיים בסיפור, הרי שאלה דמויות המשנה מלאות ההבעה שהופמן צייר: חיות המחמד.

ישנו מהלך מעניין נוסף בטקסט של סמיט, מהלך שהוא מעודן הרבה יותר וטמון מאחורי הקלעים של סיפור המעשה. ספרות לילדים, ממש כמו ספרות למבוגרים, מצריכה פעולת סיווג ואבחנה בין שני סוגי סיפורים. זוהי פעולה שמתבצעת באופן אוטומטי ומגיל קטן מאוד: בדרך כלל, מזהים את הסיפור כאלגורי או פנטסטי (עם חיות שמתחזות לבני אדם, קסמים למיניהם ועוד), או לחלופין, הסיפור מזוהה כריאליסטי (עם החוקים של המציאות המוכרת לנו). את "אבא אכל דייסה" אנחנו קוראים כסיפור ריאליסטי מתחילתו ועד סופו, וזאת אף על פי שבאופן הדרגתי נשתלים בסיפור רמזים שמובילים אותנו להאמין שהמהפך הזמני שעוברות האמא והסבתא אינו העמדת פנים כלל.

ההליכה הזאת על קו התפר שבין ריאליה לפנטסיה היא מעין קסם ספרותי קטן. בספרות למבוגרים קוראים לקסם הזה "ריאליזם מאגי", ומתכוונים לאותם סיפורים שמצליחים לטשטש את הגבול בין מה שנחשב מציאותי לבין מה שנחשב בדיוני, על טבעי או פנטסטי. כך מצליחים סופרים כמו גבריאל גרסיה מארקס או מאיר שלו להגיש סיפור על עולם שאותו מקטלגים הקוראים כריאלי, ובתוך כך גם להגניב התרחשויות פנטסטיות. כל זאת בלי שהקוראים ייטפלו אל אותן התרחשויות ויגידו: רגע, זה לא יכול להיות.

כיצד פועל הקסם הספרותי הזה ב"אבא אכל דייסה"? אחת הטכניקות היא באמצעות הפניית תשומת לבם של הקוראים אל המרכיבים הריאליסטיים של הסיפור (הטיפול הדחוף בצורכי ה"תינוקות", בלי שהות להתעכב על השאלה כיצד הן הפכו לתינוקות); במקביל, המרכיבים הפנטסטיים מוצגים כטריוויאליים, כמו באמצעות הרופאה, שכלל אינה מבינה מדוע הזעיקו אותה, ומבשרת לאבא ששום דבר מוזר לא קרה וכי יש לו "שלוש בנות בריאות וחמודות". חשוב להדגיש כי כמו בכל קסם טוב, המנגנון הזה אינו גלוי לקוראים, אלא רק האפקט שלו מורגש: הנאה צרופה מסיפור שבו אין צורך להפריד בין המופלא לרגיל.

אגב, ספר חדש נוסף ומומלץ שעושה את זה הוא "סעודה אצל המלכה" של רותו מודן (עם עובד). בשני הספרים על הקוראים להיכנס לסיפור כמו אל נסיעה כיפית ברכבת הרים: כלומר, בלי שאלות מיותרות כמו איך זה שלא נופלים כשהרכבת תלויה באוויר, וגלגליה מופנים לעבר השמים.



איור מתוך הספר: עמר הופמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו