בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חיבוק" מאת דויד גרוסמן ומיכל רובנר | לבדם וביחדם

ספר האמנים של דויד גרוסמן ומיכל רובנר "חיבוק" מזכיר לכל הילדים וההורים שהם לא לבד בעולם הזה

16תגובות

חיבוק

דויד גרוסמן. רישומים: מיכל רובנר. עם עובד, עמ' לא ממוספרים, 74 שקלים

זה נראה כמו מחברת דקה עם דפים בצבע בז', או כמו בלוק רישומים, או כמו פנקס סקיצות. זה הספר החדש של דויד גרוסמן ומיכל רובנר, "חיבוק". יש בו סיפור על אמא ובן וכלבתם שיצאו לטייל בשדה. לא קרה להם הרבה בדרך, כמעט כלום, הם רק דיברו ביניהם, אבל בשיחתם הם אולי מצאו תשובה לאחת השאלות שהעסיקו את בני האדם תמיד, מאז שלמדו לשאול שאלות, ומאז שהפכו את השאלות לסיפורים או לתחומי מחקר אקדמיים - האם אנחנו לבד ומה אפשר לעשות נגד זה?

"אתה כזה חמוד, אין עוד כמוך בכל העולם!" אומרת האמא לבן (ששמו בן), "'באמת אין אף אחד כמוני?' שאל בן. 'ברור שלא', אמרה אמא, 'אתה אחד ויחיד!'", אבל המשפטים הללו, שכל אם אומרת לכל ילד כמעט כבדרך אגב, עוררו דווקא דאגה אצל בן: "'אני לא רוצה להיות רק אחד כמוני בכל העולם!' אמר בן. 'למה לא? זה נפלא שאתה כל כך יחיד ומיוחד!' אמרה אמא. 'אבל אני לבד ככה', אמר בן". מכאן מגלגלים האם ובנה שיחה על ההבדל שבין להיות יחיד וחד פעמי בעולם לבין להיות בודד.

זהו סיפור קטן, כמעט נטול עלילה או דרמה. במובן זה, חזותו תואמת להפליא את תוכנו. על הדף החלק כתבה רובנר את שורותיו הקצרות של גרוסמן בכתב יד מנוקד; וגם את דמותם של האם והבן, של הכלבה (ששמה פלא), של הנמלים והעצים שבשדה רשמה בקו דק של מינימליזם סגפני עם תוספות מעטות מאוד של צבע (מה שנדמה כי מאפיין איורים של ספרי ילדים רבים בעלי גוון הגותי: מ"הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אקזופרי ועד, למשל, "החתיכה החסרה" של של סילברסטון). העיצוב הזה מייצר אצל הקוראים תחושה כאילו הם נחשפים לתכניה של מחברת אינטימית מאוד, משהו שאמא או אבא כתבו וציירו לילד הפרטי שלהם, ואולי לא נועד לפרסום כלל, משהו שלכל היותר נועד לעיניך בלבד; וביחד עם זאת, לצד האינטימיות, משדר הספר הזה מידה של ריחוק. אולי זה בגלל הרישומים של רובנר, שאין בהם פנים וכל מה שהן מביעות, אין בהם פרטים ואין בהם צבע; ואולי זה בגלל הסיפור של גרוסמן, שבניגוד לספרי הילדים הקודמים שלו (תחשבו, למשל, על "איתמר צייד החלומות"), אין בו העלילות, ההרפתקאות, התפניות, התיאורים, ובעיקר הדמויות עם תווי האופי, האהבות והשנאות, הדחפים והמאוויים שיכולים ליצור את הקשר הרגשי העמוק שבין הקוראים, בעיקר הצעירים שבהם, לבין הספר שמונח בידם.

יותר מכל, "חיבוק" מזכיר בייחודו ספר-אמן. או אולי באופן מדויק יותר: ספר האמנים שהם דויד גרוסמן ומיכל רובנר. כמו ביצירות הווידיאו שלה, שבהן רובנר שומרת על מרחק עצום מהאנשים מושאי הצילום שלה, מעבדת את דמותם, מטשטשת את זהותם האינדיבידואלית, מקטינה אותם, מוליכה אותם בשורות ארוכות על מצע של ספר פתוח או בתוך צלוחיות פטרי, מייצרת מהם מרבדים; מבקשת - ומצליחה - ליצור מטאפורות מזהירות על מקומו של היחיד בחברה, תוך שהיא אומרת לקהל צופיה: "ככל שתראו פחות, כך תראו יותר" - כך גם בספר הזה היא כאילו אומרת לקוראיה: "הצללית הזאת של הדמויות שעל הדף יכולה להיות באותה המידה גם הצללית שלך, ושל בנך ושל כלבתך".

במובן זה, גרוסמן מעניק בספר פרשנות ליצירתה של רובנר לא פחות מכפי שרובנר מעניקה פרשנות ליצירתו של גרוסמן. יש רגע אחד שבו בן מתבונן בטור שמתקדם על האדמה: "היו שם אולי אלף נמלים. הן היו כל כך דומות זו לזו, ממש אלף נמלים תאומות. אבל כשבן הסתכל בהן מקרוב, הוא ראה שיש נמלה אחת שהולכת מהר, ונמלה אחרת שהולכת לאט, ויש אחת שמתאמצת וסוחבת עלה גדול, ואחרת שסוחבת רק גרגר. והיתה שם אחת, קטנטנה, שרצה קדימה ואחורה לצד השיירה. הוא חשב שאולי היא איבדה את ההורים שלה, והיא מחפשת אותם". מי שיתבוננו היטב ביצירותיה של רובנר, "שארית הזמן", למשל, או "שדות של אש", יבינו בדיוק מה ראה בן בשדה.

וזה גם ספר שמייצג את האמן שדויד גרוסמן הינו, במיוחד כשהוא כותב על ילדים, במיוחד בספרים למבוגרים: בשאלות של בן על מקומו בעולם, בתחושת הבדידות והריחוק שלו, ובקשר ההדוק לאמו אפשר לגלות תמצית ממה שמרגישים גם אהרן קליינפלד ב"ספר הדקדוק הפנימי" או מומיק ב"עיין ערך אהבה". אלא שבניגוד לשני אלה, בן מצליח לקיים דיאלוג אמיתי עם אמא שלו, שיחה אינטימית, ישירה ונוגעת ללב בשפה הגרוסמנית המיוחדת: "'מכל אחד יש רק אחד', אמרה אמא. 'אז כולם לבדם?' 'כולם קצת לבדם אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם וגם ביחדם'. 'איך אפשר גם וגם?' 'הנה אתה אחד ויחיד', אמרה אמא, 'וגם אני אחת ויחידה, אבל אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד, ואני לא אהיה לבד'".

מעבר לשיעור הקטן בענווה שמעניק כאן גרוסמן למבוגרים שבין קוראיו - כן, הורים יקרים, לא רק הילד שלכם הוא יחיד ומיוחד, כאלה הם כל הילדים של כל ההורים - הוא גם מעניק כאן פרשנות רוחנית וסמלית עמוקה, בעיני, לאחת הפעולות היומיומיות והשגורות בכל בית שיש בו הורים וילדים. אמנם הוא לא הראשון שמפרש כך את החיבוק, ואם ניתלה לרגע באילן הגבוה שהיה הסמיוטיקאי הצרפתי רולאן בארת, נוכל לקרוא שגם בעיניו החיבוק הוא "לפיתה שאין עמה תנועה: אנו מוקסמים, מכושפים: אנו שקועים בחושניות הילדותית של ההירדמות: זהו רגעם של הסיפורים שמספרים לנו, רגעו של הקול המקבע אותי, משתק אותי, זוהי השיבה אל האם", ומשם הוא מרחיק לכת הלאה בפרשנותו ("שיח האהבה", הוצאת שוקן, 1981, מצרפתית: אביבה ברק). אבל גרוסמן עושה את זה בקולו המיוחד, אומר במלותיו שלו לכל הילדים וההורים שיקראו את הספר שהם לא לבד בעולם הזה, מה שהעלה לחלוחית בעיניו של לפחות אבא אחד שאני מכיר.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו