טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא" מאת גליה עוז | מה השריטה שלך

ספר הילדים "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא" הוא קולח ודינמי, ובאותה עת חסכוני ומגובש - אין מלה מיותרת, אין שום דבר "סתם"

תגובות

שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא גליה עוז. איורים: תמר נהיר-ינאי. הוצאת כתר, 87 עמ', 64 שקלים

אמא של יולי אומרת שחשוב מאוד לגדל ילדים ככה שהם יכירו את העולם, שיידעו שלא הכל מושלם בחיים, ומהסיבה הזאת אנשים מאמצים חתולים. זו אכן הסיבה שהמשפחה אימצה חתול, למרות שהוא שורט. "בחתולים", אומרת אמא, "אין דבר כזה להתחרט. אם קיבלנו חתול רשע, אז אנחנו צריכים לטפל בו ולאהוב אותו כמו שהוא... כי משפחה לא בוחרים, משפחה זה משהו שקורה לנו וזהו".

יולי נשרטת נפשית על ידי בת דודתה אפי, שנעשתה פתאום חברה של מלכת הכיתה, דור דואני. אפי היא הילדה שמנצחת בכל תחרויות הריצה, אבל היא תמהונית מעט. כמוה, לכל אחד מגיבורי הסדרה הקסומה "שקשוקה" יש איזה "אבל"; קושי, בעיה, שריטה, שהופכים למסמן שלו בעיני אחרים: אופק אומר תמיד את האמת בפנים, אפילו כשהיא בוטה; אביב מחפה על הגמגום שלו בטווייה אובססיבית של בדיות; דותן תמיד מרביץ ומתנקם; דור דואני קופצת הכי טוב לרוחק, אבל היא שחצנית ומניפולטיבית, שמקרבת ומרחיקה את האחרים כחפצה.

בספר הראשון חיפשנו, יחד עם יולי, את שקשוקה, הכלבה שנעלמה. בשני היתה קנאה לא מודעת של יולי באפי, האצנית המעולה. ובשלישי הקנאה כבר מודעת. דור דואני פורשת את כנפיה על אפי ויולי אוכלת לעצמה את הלב. היא יודעת שבסוף דור תשמוט את חברתה החדשה, אבל לכי תסבירי את זה לאפי-מרחפי. במשך הסיפור עוברת יולי תהליכים של מודעות עצמית ותובנה בנוגע לעצמה ובנוגע ליחסיה עם זולתה. יש גם רגעים של הדדיות וחום. כמו יחסיה של יולי עם אחיה התאומים. כמו השיחות עם אמא או אבא, שחרף היותם עייפים וחסרי סבלנות יודעים תמיד להגיד משהו נבון ולהעניק אהבה. כמו השענת הראש ההיא - לפני הפרשה האחרונה - על כתפה של אפי, "והיתה לי הרגשה שקורה משהו גדול, משהו מייאש ומתוק, ותיכף אני אבין דברים ואהיה גדולה".

בשלושת ספרי שקשוקה, הספרים היחידים שכתבה עד כה, גיבשה גליה עוז קול מאוד ייחודי בקהילת הכותבים לדור הביניים. זהו ז'אנר מיוחד במינו: כ-100 עמודים, באות גדולה ומנוקדת ואיורים נדיבים אך לא משתלטים. ספרים שאינם מתיימרים לתאר מעגל חיים שלם אלא עוסקים באפיזודה מורחבת בחיי בני הגיל הזה, שיכולים להיקרא בשלוק אחד. עוז יצרה בהם מרקם כתיבה אישי, שיש בו קשב לשפת הילדים יחד עם יצירתיות והמצאה. הכתיבה שלה נשית מאוד, במובן הכי טוב של המלה: טקסטים מהורהרים, שעוסקים הרבה בלבטים, ברגשות וביחסים, נוטים לחשבון נפש וקולחים בזרימה אסוציאטיבית. גברים, נדמה לי, לא מסוגלים לכתוב ככה.

עוז עוסקת בחיי יומיום של ילדים, בבעיות, בתהליכי התבגרות, בדילמות הנצחיות של מי קובע מה אני שווה, אני או האחרים; איך אוכל להיות גם מיוחד וגם כמו כולם; מה אני רוצה ומה אני יכול; נאמנות ובגידה; הצורך במרחב פרטי, כמו שאומרת מנהלת בית הספר, לעומת הצפיפות ששוררת במרחב הציבורי; והתהפוכות שבטבע האדם. השיאים הדרמטיים כרוכים תמיד בחיי הרגש ובמודעות עצמית ואינם פוזלים אל מה שמקובל כאקשן. הסיפורים מתרחשים בשכונה, שילדים נפגשים בה גם אחרי הלימודים, ומשרים תחושה של הגינות, צניעות וקשר אנושי.

יש בהם גם טיפול רגיש וחדשני ביחסי ילדים והורים. בניגוד לספרי הילדים שבהם ההורים משמשים מעין תפאורת רקע, כאן יש קשר בין-דורי פעיל. מתקיימות שיחות, מתלבנות "סוגיות", ולא פעם אומרים ההורים את המלה הנכונה בזמן הנכון, מלה שרומזת לילד איך יוכל לעזור לעצמו.

כל הגיבורים מתפקדים כאנסמבל. לכל אחד יש תפקיד. כל אחד חשוב, תורם את חלקו לסיפור. לכל אחד אופיו הייחודי וקולו המיוחד, וכולם חיוניים. אין ניצבים. בכל אחד מהם ניכרת גם התפתחות: אופק הישיר מעמת את יולי עם רגשותיה; בדיה של אביב מתגלה כאמת ומסייעת ללכוד פורצים; אפי למדה לקח על החריכה שמזומנת למי שמתקרבת אל בת מקובלת וזוהרת; דותן חדל להיות מרביצן, "כי המנהלת הצליחה לייאש אותו לגמרי עם כל הדיבורים שלה נגד אלימות". גם אצל החתול מתגלה התפתחות חיובית: כשהוא חש שמישהו מחבב אותו הוא אינו שורט. אפילו דור דואני היפה מודה ברגע מסוים בחרדות שיש לה כבר עכשיו מפני ההזדקנות והבליה.

כקודמיו, גם "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא" הוא קולח ודינמי, ובאותה עת חסכוני ומגובש. אין מלה מיותרת. אין שום דבר "סתם". כל פסקה מקדמת את העלילה ואת הבנתנו את הדמויות, את מניעיהן ומהלכיהן. הספר זרוע לכל אורכו בתובנות, בצירופים מקוריים ובאמירות שיש בהן תמימות ושנינה גם יחד.

כשיולי נמצאת בשיא התסכול, בגלל בגידת אפי והצטרפותה לחוג השקוף של דור דואני, היא שואלת את אמא אם "יש בחיים משהו שהוא מעליב לתמיד, מעליב שלא מפסיק להעליב. הרגשה עצובה שלא עוברת אף פעם אף פעם אף פעם?" אמא עונה שהיא צריכה לחשוב על זה, כי זאת סוגיה רצינית מאוד. ויוגב הפעוט מקשיב לכל מה שנאמר ואומר: "אני רוצה סוגיה." ואמא אומרת: "לישון!"

והמתח הזה, שבין סוגיה ובין לישון, הוא-הוא לב העניין.

יהודה אטלס הוא סופר וחוקר ספרות ילדים



איור: תמר נהיר-ינאי, מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#