בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מרק אקליפטוס" מאת יהונתן גפן | דו"ח העוני האלטרנטיבי

מוסר ההשכל של ספר הילדים החדש שכתב יהונתן גפן הוא כי העניים מאושרים, העניים טובים והעניים אוהבים להיות רעבים

תגובות

מרק אקליפטוס

יהונתן גפן. איורים: איציק רנרט. הוצאת דביר, 107 עמ', 74 שקלים

לפני 33 שנה, באחד משירי "הכבש השישה עשר", ספר הילדים שהיה לקלאסיקה, תימצת יהונתן גפן את מפגשו הראשון של ילד כפר תמים עם קבצן עירוני באיפוק מעודן: "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים,/ עברנו על יד איש עם חורים בגרביים. היו לו פנים עצובות/ והוא נשען על מקל./ אמא אמרה לי לא להסתכל, אבל הסתכלתי". לפני כן, בשני בתי השיר הראשונים, מוצגת העיר הגדולה - גבעתיים - כזירת פנטסיות צרכניות, אך המפגש עם הקבצן, ועם העוני, כמו מוחק אותה. המשורר, בתבונתו, מתיק את מבטנו מן הקבצן אל הדרמה הזעירה שיש בה הרבה כל כך: תשוקה, מרד בסמכות, התבגרות, התפכחות. השיר, הכולל גם בית רביעי, נחתם בדיווח רטרוספקטיבי: "מאז גדלתי... כמעט שכחתי שהייתי בן שלוש/ ורק האיש העני, עם החורים בגרביים/ לא יוצא לי מהראש".

הקורא את "מרק אקליפטוס", ספר הילדים החדש של גפן, עשוי לראות בו הוכחה לכך שהעני ההוא עדיין לא יצא מראשו, ואולי, למקרא העמודים הראשונים, אף שיש לו דבר מה חשוב לומר על העוני ועל יחס החברה לעניים. בעמודים ראשונים אלה, הכתובים בכישרון, בתבונה וברגישות, מתואר (והפעם על ידי מספר יודע כל) מפגשן של ילדה ואמה עם זמר רחוב מקבץ נדבות. אופיו של המפגש בסיפור, לעומת זה השירי, מלמד במידה רבה על מה שהתרחש כאן במהלך השנים שחלפו מאז הביקור אצל הדוד אפרים. אמנם בשני המקרים האמהות מבקשות להרחיק את ילדיהן מאותו "מפגע סביבתי", אך המוטיווציות שלהן שונות ומבוטאות בקולות שונים: בשיר זהו קול פרטי, קולה המסורתי של האם המגוננת על ילדה הרך מתוך אינסטינקט, ואילו בסיפור זהו קול כללי, ממסדי, שיפוטי, מקטלג - קולה של החברה המקיאה מקרבה את מי שאינו עומד בקריטריונים להתקבלות. פתיחת הסיפור בשאלות התם של הילדה הסקרנית, "מה זה קבצנים?", "מה זה חברה?" ותשובותיה הנחרצות של אמה האטומה והעשירה, המסגירות את אמת המידה הניאו-ליברלית היחידה להתקבלות לחברה - יכולת ההשתכרות, מלשון שכר, לא שיכר - מלמדות את הקוראים הצעירים להטיל ספק בקטגוריות כמו מובנות מאליהן, לחשוד בשפה ככלי ממסדי להדרת אחרים, ובכלל, להביט במציאות הסובבת אותם בעין ביקורתית ומתוך פתיחות. קיצורו של דבר - שורה שלמה של פעולות מנטליות חתרניות למדי.

אף שהפרק הראשון והשני קצרים (שניהם מחזיקים יחד כארבעה עמודים בדפוס גדול ומרווח), יש בהם לא מעט דברים יפים. דיאלוגים זעירים שאין בהם מלה מיותרת והמלמדים על הדמויות יותר מכל תיאור חיצוני, התבוננות רגישה בפרטי מציאות והאזנה לקולותיה, דימויים רעננים (דלת הבנק הנראית "כמו חיוך גדול שמלגלג על הקיוסק"), ועוד לפני כן, הבחירה המפתיעה בזמר מקבץ נדבות כדמות ראשית. אמנם עצם היותו זמר ומוסיקאי, וגם שורת אפיונים כמו בוהמיינים - ג'ינס וטי שירט, גיטרה, והשם הישראלי רון ושם המשפחה האשכנזי ברלוביץ' - הופכים אותו למודל הזדהות אטרקטיבי פי כמה מקבצן סטנדרטי, ועדיין, ביחס לספרות הבורגנית, זוהי בחירה אמיצה.

אבל מהר מדי הולך הסיפור ונמלא בפרטים אחרים, המאותתים כי לפנינו משל מן הזן הדידקטי הפשטני ביותר: מקומות זוכים לשמות כגון "כיכר הכי-יקר" ו"מלון לוקסוס"; בני משפחתו של רון הם אשתו "אוקטבה" והילדים "דו","רה" ו"מי"; והכיתוב על חולצתו המהוהה הוא "החיים יפים". אלה זניחים מול תיאורי העוני והעושר הסטריאוטיפיים (עניים בבלויים, עשירות בתכשיטים) וזיהוים הקטגורי של העוני עם אהבה, יופי ואושר ושל העושר עם רוע, קור וניכור.

העוני מוצג בסיפור כמצב אידילי המוליד רגעים "מגניבים" כמו חפיפת ראש בגשם (סצינה המופיעה פעמיים, בתחילת הסיפור ובסיומו). מחסור ורעב נעלמים במחי שיר או נשיקה, כמו באיזה מיוזיקל. אפילו ה"לכלוך", המזוהה תדיר עם עוני, משויך כאן לעשירים שאת בתיהם מנקה אוקטבה. כמו כדי לוודא שלא יהיה מי שיגיע לסוף הפרק השני בלי שיבין את המסר, חותם גפן את הפרק ב"שיר" מפי רון שמבהיר כי "הדברים החשובים בעולם ניתנים בחינם".

כעת, כשאנו חמושים במסר, לא נתקשה להבין את העלילה שתכליתה להדגימו: רון ברלוביץ', עני מרוד, יוצר מוכשר ואיש משפחה למופת, מתפתה להצעתו של "משורר אלמוני" לשיר את תמליליו תמורת כסף רב והבטחה לעושר ולפרסום. ביצועם של פזמונים דוגמת "אני נפלתי!/ מחיים שקטים ומוארים/ לתוך בור עמוק וחשוך" ושינוי התדמית של רון (חליפת כסף, המרת השם ברלוביץ' ב"בר", החלפת הגיטרה האקוסטית בחשמלית) מפילים אותו לבור מנטלי עמוק וחשוך - כפי שמרמזת גם כותרת המשנה של הספר "הזמר שקרה לו מה שהוא שר". אופס, סליחה, זה איננו רק בור מנטלי. בפרק השמיני, בדיוק כשדמות מסתורית מסיחה את דעתו של הזמר מרצונו ללגום מרק אקליפטוס (הוא מרק האביונים שהוא ומשפחתו ניזונו ממנו עד לפני שלושה פרקים, בהיותם עניים ומאושרים), הוא נופל לתוך בור שחפרו פועלי העירייה.

האקליפטוס, יש להניח, נבחר לשמש כסמל מרכזי בספר בזכות ייחוסו כעץ ציוני מייבש בצות וגאה - זכר לימיה האידיאולוגים של המדינה שסרחה (נושא שהעסיק את גפן לא מעט, למשל ב"נומה עמק" ו"קשר אייר"). "תחרות הזמרים שבאולפן הטלוויזיה" היא שם קוד ל"כוכב נולד". הטיפה המרה שרון בורח אליה כשהכל מתחרבש היא "סירופ סרפדים" (עם כתובת "שתה אותי", בהשראת "אליס"). רון ברלוביץ' הוא ד"ר פאוסטוס פוגש את דוריאן גריי באולפני ערוץ 2, כלומר, גילום פשטני ומסולף של מטאפורת האיש שמכר את נשמתו לשטן, שהיתה לשם נרדף לרדיפת בצע ופשיטת רגל מוסרית.

אף שזה ספר לילדים צעירים, ואולי מפני שהוא מניח שכבר נחשפו לסצינות מעין אלה בטלנובלות ובתוכניות ריאליטי, גפן אינו חוסך מקוראיו גם את הבגידה באשה - בצורת נשיקה על שפתי האשה האחרת, ה"מכשפת" אותו. רגע לפני האפוקליפסה - רעידת אדמה ומבול שממיטים כוחות האופל, שהם דווקא לבני פנים וקרים כלטאות וכמובן, שמנים כמו כל העשירים - תציל את המצב ילדה קטנה, בתו של רון, שמאסה בישיבה מול מסך הפלזמה ובאכילת משולשי פיצה (זה מזון עשירים זה?).

ומי יציל את הקוראים הצעירים מירי הקלישאות, ההכללות, הקיטש והפרכות? ומי יסביר את המעבר המיידי מן הדירה הדולפת ל"דירת הגג החדשה והמפוארת באחד מבתי הדירות היוקרתיים ביותר שבכיכר הכי-יקר"? ואת רכישת הרהיטים הנובורישיים? ואת הפאסיביות שבה מקבלים בני משפחתו של רון - ובמיוחד רעייתו הנמרצת והדעתנית - את השינויים באישיותו וביחסו אליהם? האם ישיבתם הבטטית מול המסכים שקנה להם כספם הפתאומי היא שמונעת מהם לקום ולעשות מעשה? הדבר אינו נרמז בשום מקום. לעומת זאת, המספר מוצא לנכון להביא לידיעתנו כי בהיותם עניים לא היו לילדי המשפחה חברים (למעט עכברוש מחמד וסבתא גמדה-אילמת), אך מרגע שצוידו בנעלי נייקי, בצעצועים ובאבא פופולרי, כולם רצו להיות חברים שלהם.

ואף על פי כן, בהפי אנד, אבא בוחר להיות עני ומאושר. מוסר השכל - ילדים חמודים, קוראי ספרים מנוקדים - העניים מאושרים, העניים טובים, העניים אוהבים להיות רעבים. הספר מאויר ומעוצב לעילא ולעילא, כל כולו משדר אנינות ורב הפיתוי לקוראו כסיפור על הכותב שקרה לו מה שעליו כתב - אך ספק אם הגיע, אי פעם, לידי חרפת רעב. ומי שלא ידע רעב, שלא יהיה פה לרעבים ויספר לנו איזה כיף זה.



איור מתוך הספר: איציק רנרט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו