בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג | חופשי ומאושר

הדבר הבולט ביותר במהדורה החדשה שאיירה נטלי וקסמן-שנקר הוא המטמורפוזה שעבר המפוזר, שלמעשה חזר להיות מי שהיה ביצירה המקורית

2תגובות

המפוזר מכפר אז"ר

לאה גולדברג. איורים: נטלי וקסמן-שנקר. הוצאת עם עובד, עמ' לא ממסופרים, 64 שקלים

במאמר מרתק על שלוש הגרסאות שכתבה לאה גולדברג ל"המפוזר מכפר אז"ר", ועל זיקתן למקור הרוסי של סמואיל מהרשק, מזהה הד"ר שמעונה פוגל (חוברת "עיונים בספרות ילדים", 2009) את המוטיב המרכזי שבספר, הקרון המנותק, עם הקרונות שהובילו את יהודי אירופה אל תאי הגזים. גם ב"הר ההר", מקום מושבו של המפוזר בגרסתו הראשונה של הסיפור שפירסמה גולדברג ב-1939, רואה הד"ר פוגל יותר מסתם חרוז. הר ההר, מקום קבורתו של אהרון אחי משה, הוא מקום של מוות וראיית הארץ מנגד.

הגם שכילדה קטנה לא היו בידי כלים פרשניים וידע מספיק על העולם, לא יכולתי שלא לחוש בעננת התוגה הרובצת על הספר, שאהבתי, למרות רישומיה של גולדברג. התוגה היתה גם במלים, אך הוסוותה בידי הריתמוס והטון המבודח, מלא הפאתוס. איוריה של גולדברג מעולם לא נראו לי מבדחים. אחד מהם, איור שבו נראה המפוזר שוכב בתוך קרון צר, דמוי ארון קבורה, הילך עלי אימים. השינוי שעבר המפוזר מעמוד לעמוד עכר את שלוותי. גולדברג - רשמת רגישה ועזת מבע אך מאיירת חובבנית, לא הצליחה לשמור על עקביות ברישום הדמות, וכך יצרה גלריה של טיפוסים כעורים ועלובים למראה, מרביתם בגיל העמידה, חלקם מעוותים וכולם כאחד עצובים. המפוזר של לאה גולדברג לא מחייך אפילו פעם אחת.

כילדה, כמובן, לא ידעתי שהמפוזר המקורי, זה המתגורר ברחוב "הבריכה בלנינגרד", הוא מעין פרופסור מפוזר חביב או אמן (רחוב "הבריכה" בשנות ה-30 נודע כמקום מגוריהם של אמנים ואינטלקטואלים) ; איש משפחה (כך מרמזים החפצים שבביתו) שאינו נרתע מחברת בני אדם. לא ידעתי שהמפוזר "שלנו", הארץ-ישראלי, עבר "גולדברגיזציה" - כפי שכינו זאת מאיה ערד ורויאל נץ במאמר יפה אחר (בחוברת "הו") שבו, כמו פוגל, הם קושרים בין מרכזיותה של חוויית הבדידות האישית של גולדברג, הנמצאת בלב כל יצירתה, לבין דמותו של המפוזר. המפוזר של גולדברג הוא תמהוני, ערירי; קרון בודד ומנותק. אלמלא הטאבו המונע כניסת אלמנטים קשים לספרות הילדים יכולנו להמיר את המלה "מפוזר" ב"משוגע" (או, לחילופין, "סנילי"). אפשר שהמפוזר של גולדברג הוא ואריאציה נוספת על דמות המשוגע מ"שם", ניצול השואה שאיבד את שפיותו (אפילו ילדים שגדלו, כמוני, בשנות ה-60, נחשפו לסוג זה של חלכאים-נדכאים שנכחו במרחב הציבורי, ואחר כך גם בספרות). מעבר לכך, כפי שעולה מיומני גולדברג, אביה וגם דודה היו חולי נפש, והיא חרדה כל חייה מפני השיגעון.

הדבר הבולט ביותר במהדורה החדשה שאיירה, בכישרון ובחוכמה, נטלי וקסמן-שנקר הוא המטמורפוזה שעבר המפוזר, שלמעשה חזר להיות מי שהיה ביצירה המקורית: טיפוס ססגוני, אלטרנטיבי. הצהרת הכוונות שבכפולת העמודים הפותחת אינה מותירה מקום לספקות: את היחפן בעל המראה השואתי העגמומי של גולדברג, המבודד מסביבתו באמצעות כתם צבע צהוב (כטלאי), מושא לעגם של הילדים המצביעים עליו, מחליף ברנש חייכן, בעל רעמת שיער פרועה, המזכיר במקצת ברנש לא ממסדי אחר, הלא הוא "דודי שמחה" של ע. הלל. את דמות המפוזר, הנתונה בתוך כלי רכב מצחיק תלת-גלגלי, ספק אופנוע עם סירה ספק טוק-טוק, הציבה המאיירת במרכז של צומת תל-אביבי הומה (מול קולנוע מוגרבי ז"ל, כסמל לקונסנזוס תרבותי וגם לפנטסיה). מבט מדוקדק מעלה כי המפוזר נוסע נגד כיוון התנועה, דבר שבעטיו הוא אמנם זוכה לתשומת לב ולמבטים, אלא שכל מבט הוא ממין אחר. אצל אחדים הוא מעורר תרעומת, בקרב הרוב ניכר שהמפוזר נתפש כאטרקציה - אושיה עירונית, אחד שכל תינוק מכיר.

גם ריבוי הפרטים אצל וקסמן-שנקר עומד בניגוד למינימליזם החמור באיוריה של גולדברג. בשני המקרים אפשר לראות בפרטים העתקה למצבו של המפוזר. באיוריה של גולדברג נראים רק חפצים מעטים, משדרי דלות, הממחישים את הנאמר בטקסט. העליבות, למרבה האבסורד, מגבילה מראש את פוטנציאל הפיזור של המפוזר. אצל וקסמן-שנקר, לעומת זאת, כל כפולת עמודים היא בלגן ססגוני של פרטי רטרו מקסימים, מרביתם משנות ה-60. כך, בעוד גולדברג רושמת בדיוק את הנאמר במלים: "במברשת נעליים/ מצחצח הוא שיניים,/ נעל על רגלו נועל/ ובקערה טובל", מראה זאת (מסודרת שכמותה) בשני איורים נפרדים, ומתעלמת מן הספר והצלחת שבמקלחת, אצל וקסמן-שנקר מתרחשות שתי הפעולות בו זמנית, תוך שהמפוזר מניף באוויר, כרקדן, את רגלו השנייה, הנתונה בגרב אדום-ורוד. התמונה הזאת, כמו כל התמונות שווקסמן-שנקר מרכיבה באופן קולאז'י מן התיאורים של גולדברג, אינה מתרחשת בחלל ריק אלא בסביבה ביתית מאובזרת, בלבו של שיטפון המים הקולחים מן המטבח - הפרזה המוסיפה לספר ממד של פנטסיה.

לצד חפצים תקופתיים כמגהץ פחמים, שקית חלב תנובה בכד פלסטיק, פרימוס וכו', אפשר להבחין בבננה חצי מקולפת המושלכת על הרצפה (בניגוד לצו שעליו גדלו דורות). על כיסא גן-ילדים אופייני, מתחת לצלחת עם עוגיות חור-ריבה, נמצא הספר שנשכח במקלחת - והוא לא אחר מאשר "מלחמה ושלום" שאותו, כידוע, תירגמה גולדברג. גם בכפולות העמודים האחרות מופיעים הומאז'ים ליצירתה. באחת מהן, על ספסל האוטובוס, יושבת המשוררת עצמה, וכמו הנהג, גם היא מחזיקה סיגריה דולקת ומחייכת חיוך רחב.

ועדיין, גם על העליצות ואווירת האוונגרד הבוהמי השורה על הדפים משוכים חוטי עצב דקיקים. כפולת יום הגשם מלנכולית, גווניה אפרוריים והנוף בה אירופי - כמחוז געגועיה של גולדברג. חלק ניכר מן הדמויות הגרוטסקיות הרבות החולפות על פני המפוזר בעיר הגדולה מקרינות אף הן עצב, בדידות וטרדה. כך, אותה מזיגה משונה של בדיחות דעת ועצב שאפיינה את "המפוזר" של גולדברג מצויה גם ביצירתה של וקסמן-שנקר, והיא, יחד עם סגולותיה האחרות, הופכת אותה ליצירה מורכבת ובוגרת, מעוררת השתאות כיצירת ביכורים.

את סופו של המפוזר, כידוע, "אין איש יודע". מלותיה של גולדברג קלעו אותו, לעד, ללימבו: "נוסע ונשאר בזו העיר", הרחק מירושלים הבלתי מושגת שבהר. כפי שכבר ציינתי, גולדברג קוברת את המפוזר בקרון המנותק ומחלצת אותו רק בעמוד האחרון, שם הוא שוב נרדף בידי חבורת ילדים לעגנית. הסוף המעגלי מרמז על מצב שאין ממנו מוצא. וקסמן-שנקר, לעומת זאת, מכניסה אותנו אל הקרון ומזכה אותנו בהזדמנות להשקיף החוצה, אל העולם, מנקודת מבטו של המפוזר (המצויד בבקבוק בירה "נשר"). מבט נוסף בפנים הקרון יחשוף את העציצים שכבר ראינו בביתו, ואת נורת הליבון הביתית (מחווה לאיורי גולדברג). הכפולה האחרונה והמפתיעה, הנטועה בעתיד, שהוא ההווה שלנו, מבהירה: המפוזר הפך את הקרון לביתו, והוא חי בו, במעין בית קברות לקרונות - פתרון דיור אקולוגי-אנרכיסטי, על גבול רמת-גן, לא הרחק מתחנת "תל אביב-צפון". המפוזר, כפי שמלמדים חפציו האלטע-זאכניים הפזורים באחו שסביב לקרון, אינו עשיר גדול. אך הוא מאושר בחייו האלטרנטיביים.

בתי הקטנה, שלא הצלחתי לחבב עליה את "המפוזר הקלאסי", גילתה עניין רב באיורים של וקסמן-שנקר, ובזכותם, גילתה מחדש את הסיפור. אפשר שכעת יהיה גם "המפוזר מכפר אז"ר" בין הספרים שיותירו בה חותם ויגרמו לה, בבוא העת, להנחיל את האהבה לאחרים. הספר הזה, היוצא בשנת המאה להולדת גולדברג, הוא מתנה נפלאה של מאיירת ליוצרת דגולה, מתנה שעשויה לסייע לה להעניק ל"מפוזר מכפר אז"ר" אם לא חיי נצח, לכל הפחות חיי מדף ארוכים - למפוזר החדש, וגם לזה הישן.



איורים מתוך הספר: נטלי וקסמן-שנקר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו