בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"השקרן הכי גדול בעולם" מאת אנטון שמאס | ילקוט הכזבים

תגובות

השקרן הכי גדול בעולם

אנטון שמאס. איורים: דודו גבע. כתר, 27 עמ', 64 שקלים

בפתח הפרק החמישי של ספרו "ערבסקות" (עם עובד, 1986), לאחר שגולל, בשני הפרקים הקודמים, את קורותיו בכפר סלואד שבנפת רמאללה, כותב אנטון שמאס: "אלא שמעולם לא דרכה כף רגלי בכפר סלואד, וכל המסע אל סוריה סעיד אינו אלא בדיה". שמאס גם חושף את הסיבה שהולידה את הבדיה: "חייל שעמד במחסום ובידו מכשיר קשר קיבל ממי שקיבל הוראה שאין להתיר כניסת עיתונאים לאזור". באופן הזה מטשטש המחבר את ההבדלים שבין אמת לבדיה. הבדיה נהפכת מלא-אמת למה שהיתה עשויה להיות האמת - מה שעשוי היה לקרות, מה שצריך היה לקרות. השקר נהפך לאמת.

האמנות, ובפרט אמנות הסיפור, כרוכה באחיזת עיניים, בהמצאות, בסלקציה. שמאס עצמו, בדברים המרגשים שכתב לרגל הוצאתו המחודשת של "השקרן הכי גדול בעולם" (במוסף "גלריה" של "הארץ", 26.5), מקדים ומתייחס למציאות שברקע היצירה - כמו "ערבסקות", גם "השקרן הכי גדול" נכתב בעת מלחמת לבנון הראשונה, אך חותם בהרהור על נפלאות שקרי האמנות ועל כוחה להפוך את "המוות בעצמו לשקר אחד גדול", וברור שהוא אינו מתכוון רק להחזרתו לחיים של דודו גבע, חברו ושותפו ליצירה הזאת, או לחיים המחודשים הניתנים לספר בן ה-30, עם שלייתו מתהומות השיכחה. לפיכך, ובעיקר משום ש"השקרן הכי גדול בעולם", עיבוד לסיפור עם ערבי, הוא מופת של שקרנות, במובנה הנפלא, הבונה מגדלים פורחים באוויר, אני מבקשת להניח בצד את הרמיזות הקונקרטיות למציאות הישראלית ולדמותו של אריאל שרון (השקרן מצויר בספר בדמותו הבלתי מצודדת), שממילא יחלפו מעל ראשי הילדים וגם מעל ראשי מרבית המבוגרים.לפנינו מעשייה קלאסית, פרודיה על-זמנית החושפת את אחד השקרים הגדולים של החינוך למוסריות - ניצחון האמת, ניצחון הטוב.

שמאס, המשאיל את קולו למספר יודע-כל, מקדים לסיפור פתיח (קצת חורק): "כל סיפור/ שמתחיל ב'היה היה' / הוא סיפור ישן -/ וגם שלנו, כמובן./ עכשיו נספר -/ אחר כך נישן". וכבר כאן יש מן הערמומיות, בהצגתו - החגיגית - של הסיפור כישן אך לא כמצוץ מן האצבע. מיד לאחר מכן, בטון אירוני, כלאחר-ידי, כמי שמודע לכך ששומעיו, האמונים על מסורת הסיפור העממי, כבר שמעו לא מעט מעשיות שכאלה, מוסר המספר את סיפור המסגרת, על מלך "ממלכת הכזב" שביקש להשיא את בתו לחתן ראוי - לאיש שיספר סיפור שיתחיל בשקר ויסתיים בשקר. בשלב הזה, כמצופה מהסוגה, ולא לפני שבחורים רבים מנסים את כוחם ונכשלים, מגיעים לארמון שלושה אחים, בני כפר נידח. או אז, ושוב, כמצופה, נכשלים האח הגדול והאח הבינוני ויוצרים את הציפייה להצלחת האנדרדוג: האח הצעיר. המהלך הזה, שעשוי להיראות כהליכה בתלם הסוגה, מחוכם דווקא משום שהוא משתמש בנוסחה שחוקה המתיישבת עם מוסכמות מוסריות לפיהן הטוב בבנים יזכה בנסיכה ובמלכות. הפיכתו של מדד האיכות על ראשו, בהצגת השקרנות כתכונה רצויה, ויותר מזה, כמידה תרומית, הופכת את הסיטואציה כולה למצחיקה-מבעיתה. קוראים בוגרים יזהו בה את ההוויה שסביבנו - שקרי הכיבוש, עידן התדמית - ואילו קוראים צעירים, המורגלים באצבע המבוגר המנופפת-מחנכת "נו נו נו, לא יפה לשקר", יתענגו על הלגיטימציה שניתנת בספר למעשה המוצג לפניהם כאסור ומגונה ("די אמא, את מפריעה לי לשקר לאבא!" גערה בי שלשום הברונית מינכהאוזן הקטנה שלנו).

סיפור המסגרת לבדו הוא בגדר הברקה, המזכירה איזו חוכמה אצורה בסיפורים עממיים. אפשר שהדבר מובן מאליו ובכל זאת, מאחר שבציבור פושה תפישה שלפיה כל יודע קרוא וכתוב יכול לקחת סיפורים עממיים ולעבדם, חשוב לציין שלא כל סיפור עממי ראוי לסיפור מחדש, לא כל מספר הוא מעבד מוכשר, ולא כל סופר, ואפילו תהיה כתיבתו למבוגרים מעולה שבמעולות, יודע לספר סיפור לילדים. אנטון שמאס, שנענה ליוזמתו של גבע, שקיווה ליצור אתו במשותף סדרה שלמה של סיפורי עם ערביים, הפליא לבחור, הפליא לספר, ובעיקר הפליא למצוא את הטון הנכון לסיפורו של האח הצעיר.

האח הצעיר מקבל לעצמו את הבמה מידי המספר היודע-כל ופותח את סיפורו במשפט המשלהב: "כשסבתו של אבי ילדה את סבי". מכאן, בקצב של רכבת שדים, הוא משרשר שרשרת כזבים ציוריים מלאי השראה: תרנגול שמגבו צומח דקל, עיר הנוצרת בצמרתו, אבטיח ובחובו מדרגות המובילות לשוק סואן. כל השקרים רקוחים ממיטב חומרי הגלם הכפריים המקומיים של הלבנט (חמור, אבטיח, סומסום, דקל) וכל אחד מהם מפתיע ומקסים מקודמו, ומגובה באיור הנתון במסגרת דקורטיבית (קריצה אירונית של מעצב הספר להב הלוי). איוריו של גבע, אף הם בהשראת אמנות מזרחית, תורמים להמחשת הסיטואציה ונוטעים אותה בסביבה תרבותית, אך הסגנון הדיבורי-ממזרי שנותן שמאס בפי השקרן שלו, הבורא ציורים במלים, מאפיל עליהם.

אין תמה כי "לאחר שסיים הבחור את סיפורו היה המלך מבסוט מאוד", העניק לו את בתו "ובגלל ניסיונו בגידול סומסום ואבטיחים הוענקה לו משרת שר החקלאות". כך, בלי נבוט מוסר ההשכל, מסתיים הסיפור, ועליכם, הקוראים, מוטל להחליט: הזהו הפי אנד?



איור מתוך הספר: דודו גבע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו